טורים נשיים

חייתי בסרט הזה שנים. תמיד חיכיתי להעלות עוד תמונה כדי לקבל עוד לייקים, עוד מחמאות. הייתי עטופה בכ"כ הרבה קליפות, שטבעתי בבוץ של עצמי ולא ראיתי כיצד אני יוצאת משם, כאילו הלכתי עם עיניים קשורות. אך היום בו לבשתי בגד צנוע היה היום בו הוסר הכיסוי מעל עיניי, וסוף סוף חזרתי לראות

מכירות את זה שאתן באות לדבר עם ה', הכי אמיתי שיש, אבל לא מפסיקות לשפוט את עצמכן על המקום שבו אתן נמצאות, ובאותה נשימה צועקות לגאולה? אז זהו, שלא ככה נגאלים. חיה הרצברג בטור מחכים שילמד אתכן איך לקבל ישועה

גיליתי שסוגיית ארוחת הערב לא נהירה להרבה אמהות. אז אספתי רעיונות בסיסיים וגם מגוונים, לרשימת רעיונות נחמדה לארוחת הערב. בתאבון

כדי לשנות מהירות או כיוון, כדי להאיץ - צריך להפעיל כוח. כך גם בדברים רוחניים. את מכירה אנשים ש"גדלים" מכוח האינרציה?

"תחשבו על ילדים בבתי יתומים, על ילדים במנזרים בשואה, כמה הם חיכו לאבא. אנחנו זרוקים במקומות יותר קשים מבתי יתומים. יותר רחוקים. יותר מנותקים. יותר גולים. אז עכשיו, באלול, אבא סוף סוף בא, והשופר מוציא את הכאב שלי" – חיה הרצברג בטור רצוף אהבה על אלול מהצד שמעולם לא הכרתם

"פעם לא אהבתי את המילה הזאת, 'תשובה'. היא הצטיירה לי כמצעד האשמה, מצעד הכישלון, מצעד הלא-בסדר, מצעד כל מה שחשבתי שאני אשתפר בו ואני אפילו לא זוכרת מה זה היה. עד שגילו לי שלחזור בתשובה זה 'לשוב את הדבר למקום שניטל ממנו'" – חיה הרצברג בטור על התחלות, מיוחד לאלול

ראש השנה מתקרב ובא. כעת הזמן להתחיל להתכונן. הבא נגדל: נבקש על כלל ישראל, ויהי רצון שבתוך כך ניוושע אף אנחנו בישועות הפרטיות הנצרכות לנו, היחידות

היא זכתה לארח את אלישע הנביא, ובזכות זה זכתה לילד מיוחד שנסים התרחשו בו. היא לא "קטנה" כפי שהגדרנו, כלומר לא חסרת אונים, לא נעלבת, לא מאשימה, לא תלותית

"אז איך, ריבונו של עולם? איך אני יכולה לעמוד בכל המשימות שאתה מטיל עלי?" פסי דבלינגר בטור משובח במיוחד

למה כשגדלתי שמחתי לגלות שאני דומה למומין אמא, ומה זה באמת להיות "גדולה"?

אני חוזרת לסקור את הבית בעיניים של אורחת. אמנם ביתה הצנוע הוא בן שלושה חדרים, אבל המסתורין הקסום של ביתה של יונה פותח בו מרחבי אינסוף לדמיון שלי

קולו של הנחש נשמע באופן של לחישה, הוא פועל בשקט, הוא נמצא בדיוק במקום של ההרגל, כבר התרגלנו לשמוע אותו, עד שמבלי לשים לב אנחנו מקשיבים לעצותיו

"כל מי שנתקל בי כמו הוזה מול המחזה, כי היום, כאן ועכשיו, אני כאן, בעולם הזה": חיה רבקה בת לאה, שמצבה היה אנוש, משתפת בתחושות לאחר ההחלמה. מומלץ במיוחד

"משיח לא יכול לבוא בבת אחת. משיח חייב לבוא קמעא קמעא. אנחנו חייבים להתרגל לצליל. אנחנו חייבים להבין את המהות של הגאולה קצת לפני שהיא מגיעה. אחרת היא תכה אותנו בסנוורים, פשוט לא נצליח להאמין לה" – מוכנים? כדאי שתתכוננו. חיה הרצברג בטור שכולו הכנה לגאולה

אני יודעת שאם בתקופה הזו אעשה פחות, בעז"ה אתאושש הרבה יותר מהר, ואוכל לחזור ולתפקד בעז"ה עם אנרגיות טובות ובמרץ, ולהגיע בסופו של דבר ליותר

להיות בעל תשובה זה מסע רצוף של עליות וירידות, עם קשיים והתמודדויות לצד תחושות הישג וסיפוק אדירים, עם תחושות שמחה וזכות לצד רגעי געגוע לחלקים מסוימים של "פעם". אז הנה הצצה לעוד געגוע ל"פעם" של רבים מאתנו, בעלי התשובה

"כשיהודי נופל, יש המון עזרה סביבו. זה תמיד ככה ולא ייתכן אחרת. במקומות הכי נמוכים, הכי מוסתרים והכי רחוקים - נמצא שֵם השם הכי גבוה, הקדושה הכי נשגבה וההשגחה הכי מופלאה. השם לא משאיר לבד ילדים שלו שנופלים... והבכי בתשעה באב, הוא בכי האמונה הכי עמוקה בעולם. בכי של געגוע לתיקון, געגוע לבית המקדש, געגוע לגאולה ולישועת עולמים" – חיה הרצברג בטור חובה על תשעה באב, מנקודת מבט שמעולם לא חוויתם

"יש איזו מועקה שהתיישבה לה על ליבנו, רובצת לה בנחת, מתפלשת לכל החדרים, וזה מרגיש כאילו היא לא מתכננת לעזוב. מכירים אותה? גם אני. היא הגיעה בשבוע האחרון וכאילו מסרבת לשחרר. בדיוק מאז שהתחילו להם ימי בין המצרים"

החיים המשיכו, ואיתם הצלחות רבות בתחום המוסיקלי והלימודי, אבל תמיד משהו היה חסר. לא ידעתי לקרוא לו בשם. חשבתי שמה שהיה חסר זו הצלחה אמנותית בקנה מידה גדול

"מאז שאנחנו ממש קטנים, אנחנו לא סובלים את הימים האלה. האדם כמו נכנס למין מבוך כזה - אתה אמור להיות עצוב, אבל אתה לא אוהב להיות עצוב, אז אתה רק עצוב מזה שאתה אמור להיות עצוב ואתה בכלל לא אוהב להיות עצוב, והיית מעדיף לא להיות עצוב עכשיו... אבל חייבים! אז אתה מסתובב כמו כולם עם פרצוף מפורצף" – חיה הרצברג בטור מיוחד על שלושת השבועות וי"ז בתמוז, מזווית שלא הכרתם

איך מנחילים לילד אהבת הקריאה? זה מתחיל בזה שקוראים לו סיפור. אבא שלי ז"ל הגדיל לעשות. כל הסיפורים היו חקוקים במוחו, והוא היה מספר לי אותם תוך כדי סעודה

מה גיליתי כשחיפשתי משקפיים לבתי בת הארבע עשרה, ומהם הזיכרונות שלי מה"דור הקודם"?

איך קרה שהתביישתי בכלי הנגינה שלי ובתזמורת שניגנתי בה למרות ההצלחה יוצאת הדופן? מה הבנתי מכל החוויה הזו? סיפור על ביטחון עצמי בכלים שהביא לי הבורא. כלים תרתי משמע

ילד נותן לאמו מקום לאהבה בלב ומקום לנתינה. זה צורך שלה, והוא, בעצם הווייתו, נותן לה אותו. ילד נותן לאמו את האפשרות לנשק ולחבק אותו, להלביש אותו, לשחק איתו ולדאוג לו

הוא שולף אמירה בטון בטוח מאוד. נקי ומרגיע וסה"כ הגיוני: גלית, את נולדת לא דתייה. נולדת ספרדייה. לכן את לא אמורה להכיר את ההלל המסוים הזה

ברוב המקרים, כפי שהמציאות מוכיחה פעם אחר פעם, הכל יוצא מגבול הטעם הטוב ואז נשמעים צלילים צורמים

היא מתחילה בגמגום, וממשיכה בדיבור שוטף של תודות על גבי תודות לפרטי פרטים על כל העניינים הלימודיים שלא הלכו כפי שהיא תכננה. שיעור שלמדתי מנערה על אמונה תמימה

דירת עראי קשורה לגלות. חיי עם ישראל בגלות נמשלו לחיים באהל, ובכל זאת עם ישראל מתברכים דווקא במקום הזה, כיוון שהקדוש ברוך הוא חפץ שתהיה לו דירה בתחתונים - בעולם הגשמי

"למדתי שאם אוכל לחייך בכל מצב, לפחות מבפנים, החיים יחייכו אליי. לכן, בכל פעם שנתקלתי בקושי, חייכתי. לא משנה כמה המצב היה חמור. וזה לא היה פשוט". שירי פריאנט בטור שכולנו נזדהה עימו

כמה מהר שכחנו (סתם מנחם אותי להכליל. הבעיה לגמרי שלי) שעד לא מזמן ממש כולנו ישבנו בבתים, מי יותר מי פחות, וספרנו מכוניות מהמרפסת