טורים נשיים

אחרי שנות שממון במדבר הרוחני ששהיתי בו, קרה הנס הגדול של חיי

כשהמצוקה לא מטופלת, ואנו לא שמים לב - היא מחריפה ומתעצמת, עד לשלב הפיצוץ. אז אנחנו קוראים לזה "פתאום"

מי מקבל מחמאות, חיבוקים והערכה, מי דווקא לא? ומי הם אלה שצריכים אותם במיוחד?

כמה הצלת נפשות מתגלגלת לנו כמו כדור בין הרגליים, כמה רגעים שיכולים להיות משני חיים ממש לילד

איך יתכן שיעקב אבינו זכה לחיות ולשמחה, דווקא בשנותיו בארץ מצרים? לעתים ניתן לגלות את אור האמת דווקא במקום החשוך ביותר בעולם

כמה קל ליפול במלכודת הזאת ולהרגיש שהילדים צריכים לרפא את הפצעים שלנו, לתת לנו את הכוח שחסר בנו. אבל, אם נסתכל רגע בכנות במראה, אז לא

"תדעו לכן! הגלות החרדית הכי עמוקה, זו הגלות שלקחה מאתנו שש מאות ושלוש עשרה מתנות של הדרכה, והפכה אותן לשש מאות ושלושה עשר תנאים לאהבה'". חיה הרצברג בטור מיוחד על נפילות

עד היום אני "חולמת" להיות מישהי אחרת: חרדית מבית, מרוקאית אותנטית, תושבת יהודה ושומרון המחוברת לטבע, ירושלמית במקור או אמנית חוזרת בתשובה תושבת צפת. גם אצלכן זה ככה?

"פגשתי אותה בגינה, ילדה בת 9 עם פיגור. ואז הגעת את, אמא שלה, ונתת לי שיעור עמוק לחיים"

כל אחד מאתנו תמיד מחויב למישהו. כשאתה  ילד - יש לך הורים, כשאתה נשוי - יש לך אישה, וכשאתה אבא - יש לך ילדים. כך לאורך כל הדרך יש דמות קרובה שבשבילה צריך "להיות בסדר"

שמעתי על בעל תשובה שראה משפחה נערכת לקראת שבת, והתבטא: "זה נראה שאתם מתארגנים לקראת אירוע. מתלבשים יפה, אבל בסוף נשארים בבית". כמה שזה נכון! שבת המלכה היא "אירוע" בשבילנו

לא יארך הזמן עד שהגוזלים שלך יעזבו את הקן, יפרשו כנפיים ויעופו. אז, האפשרות שלך להדריך, לייעץ, ללמד ולהשפיע, תהיה מצומצמת מבחינת הכמות והאיכות. נצלי את הזמן כעת

אני מעריצה את גילה שהגיע למקום הזה שיודעת לשמוח על הדברים שהיא כן עומדת בהם, גם אם היא לא ברמה של "הבתים המצוחצחים האלה"

איך נכון יהיה להציג דמויות כאלה? מאיזה שבח היית מתחילה לתאר אותן? אולי לפי שם המשפחה ממנה הגיעו? אולי מהתואר שלהן? אולי מהדרגה שלהן בקריירה? אולי מהקשר שלהן לדמויות מובילות אחרות?

"האדם הוא הנותן חינוך לבניו. אם אנו רוצים לעמוד על אופיו של אדם ולדעת את תוך תוכו, עלינו לראות איזה חינוך הוא נותן לבניו"

השבח מיוחס להורים שגידלו ילד מוצלח. כשהילד מצליח - זו הצלחה של ההורים. הם מתגדלים מכך. כשאת מגדלת – את בעצמך מתגדלת

"יש נשים שממש בוכות בתפילות, יש להן מעיין של דמעות", אמרתי לבתי, זו שכן באה איתי לתפילה בסך הכל בת שתיים עשרה. "כיף להן", היא ענתה בתגובה

תגידי... מה חשבת לעשות עם כל הגדוּלה הזו? לשמור אותה רק לעצמך? לא חבל? אישה גדולה - מגדלת. מה שאת - עשי לאחרים

"כשחושבים על זה ברצינות - זה חתיכת ניסיון", אומרת ורון, "להיות תלויה, להרים עיניים לשמיים, לזכור שכלום לא שלי". צפו

"כל המדיניות המלטפת לא מביאה ליטוף מהצד השני", אומרת ורון, "זאת תוצאה של תרבות. המדיניות הרכרוכית של משטרת ישראל מביאה עוד אלימות". צפו

ויעקב הלך לדרכו - ההליכה הזו שמתארים היא הליכה לא פשוטה, מניסיון לניסיון", אומרת ורון, "כל אחד עובר כמה מיני תלאות - קצת כמו יעקב אבינו". צפו

כשאת גדלה בגוף, ברור לך שאת קונה בגד במידה מתאימה ולא לובשת את הבגדים שקטנים עליך, נכון? עשי כך גם ברוחניות, בידיעת דברי התורה, הכרת המקור לאורחות חייך

שירי פריאנט עברה למושב אמיד בצפון וראתה איך לכולם סביבה יש בתים מפוארים ורק היא חיה ביחידת דיור צנועה עם הרבה חובות ומעט מאוד כספים. היא כבר התחילה לחשוב שזה הגורל שלה, עד שגילתה ש...

לקראת יום כיפור, שירי פריאנט עושה חשבון נפש עם האישה שילדה ונטשה אותה

למה חשוב ליצור חזון להרזיה? איך יוצרים את החזון? והאם הבעיה שלך היא חוסר התמדה וכוח רצון? מה שהמוח מצייר הגוף מייצר

"אין לנו הבנה בחשבונות שמיים", אומרת ורון, "מה זאת היתה הנשמה הזאת של בראל ואיזו שליחות היתה לה כאן". צפו

הגעתי להבנה שנכון שזה אופורי ונחמד לנסוע לראש השנה לבד, אבל זו גם "עבודה", ויש כאן אפילו סוג של "שיווין זכויות"

"אחים שלי, יש לנו הכל, צריך שיהיה לנו אותו ואת השם יתברך. אל תאמינו לכותרות, זה הכל כדי להסיר לנו את המסכות מהעיניים. צפו

לפעמים קורה לנו שאנחנו מרגישות מנותקות. מעצמנו, מהקרובים לנו ומכל מי שסביבנו. חיות, אבל במצב 'אוטומט'. בלי שמחה, בלי משמעות. מה הפתרון? דיבור אחד של אמת. חיה הרצברג בטור מרגש של "שער הלב"

מהו התפקיד המיוחד של האישה? מדוע עלינו לשמוח בעבודות הבית המרובות ובגידול הילדים, על אף שאין לנו זמן להתפלל?