טורים נשיים

רוצה שתביני שכל מה שאת עוברת זה הכי טוב בשבילך, שגם כשאת לא מבינה, עדיין תחייכי מבעד לדמעות, תרימי את ראשך אלי

לאנשים תמיד תהיה דעה, ויש אנשים שיש להם יכולת שכנוע וקסם אישי שבכוחו לגרום לך להתערער ולתהות האם את בוחרת נכון. אבל אני אמשיך לומר לכל מי שרוצה לשמוע שאני גאה בדרך שלי

"כאמא, כדאי לך לשים לב למיוחדות של כל אחד מהילדים שלך, לייחודיות את יכולה לתת הרבה דברים לכולם ביחד, אבל יש דברים שרק את יכולה לתת ורק באופן אישי וזה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי או מעבר להרי החושך". טור נוסף מפסי דבלינגר

הזכות להוריד נשמה לעולם אינה חד פעמית: הדאגה לשלום התינוק שגדל לילד נמשכת ימים ושנים. העשיה והמאמץ הכרוכים סביב גידול הילדים הם מילוי רצון ה' וקיום תפקידנו. טור מעצים על הסיפוק הטמון בתפקיד האימהות

לפעמים, מרוב הרצון למציאת הפתרונות לאתגרים, אנו שוכחים את עיקר העיקרים: הקדוש ברוך הוא! הוא זה שנותן לנו כח, הוא זה שנותן לנו זמן, הוא זה שנותן לנו הכל. בואו נפנה אליו

אין אדם שלא עובר משברים, ואין אדם שלא חווה נפילות. גם הגיבורים הכי גדולים נופלים

כשמגיע אתגר חדש את נמלאת בחששות ושאלות. כל שינוי דורש אומץ, ויש שינויים שפשוט מגיעים בלי לבקש רשות, ואת מרגישה לא מוכנה אליהם. כשהילדים גדלים, את גדלה יחד איתם. הם לומדים דברים חדשים שאת כבר התנסית בהם ויכולה לתמוך. גם את מגלה דברים חדשים לאורך הדרך ולומדת כל הזמן

"הענקת לי את המתנה הגדולה ביותר בעולם – להיות אמא". תפילה וחיזוק נהדר לכל אם בישראל

עבודת הקודש סביב השעון, הינה יקרה ואהובה כעבודתו של הכהן הגדול בקודש הקודשים. וזה שקשה לך ואין לך אפילו פניות וצלילות הדעת ב-3:00 לפנות בוקר לחשוב מה בכלל קורה איתך ואיך קוראים לך, לא מחליש אלא מעצים את גודל המסירות שלך כאם יהודיה! פסי דבלינגר בטור נוסף בסדרה

את לא יכולה להיות מאושרת ומוצלחת כאשר את משתוקקת ללא הרף לתשומת לב של אחרים, כי כאשר את מתאמצת כל כך לזכות בתשומת לבם, את נתונה לחסדיהם. תני לעצמך תשומת לב ומילות הערכה, כי באמת מגיע לך!

כאימהות, ובכלל כבני אדם, עלי להטעין את עצמנו באופן יומיומי, כדי שנוכל להמשיך למלא את התפקיד החשוב מכל. כיצד נעשה זאת? פסי דבלינגר בשלל טיפים מעצימים

איך זה יכול להיות? למה אנחנו מרגישות שלא עשינו כלום כשבמציאות עשינו כל כך הרבה? עד כדי כך שאי אפשר למנות בכלל. טור מעצים לאימהות

אותו הפלא הוא לא אחר מאשר הילד שלך. המתיקות, והחן שלו הם במיוחד עבורך. את רואה בו משהו מיוחד שאף אחד אחר לא יכול לראות בו חוץ ממך. והקב"ה בכבודו ובעצמו נתן בו את החן הזה -  במיוחד בשבילך

יצא לך פעם לשמוע משהי אומרת: "אני כל כל מתמסרת לעבודה, אף אחד לא היה עושה מה שאני עושה בצורה כזו יסודית", או: "צברתי כל כך הרבה ניסיון ואני מכירה את המערכת אפילו יותר טוב מהבוס, אי אפשר להסתדר בלעדי!"

מה הופך אותי לאמא "שווה"? מהו אותו הדבר שייתן לי את ההרגשה שאני אמא שווה, ומהו הדבר שהילד שלי חושב שעושה אותי  ל"אמא שווה"?

כמו ב"מסלול" הליכה ביום בהיר, בו נהננים משמים חפים מכל ענן ומהרקפות שלצד הדרך, והצעידה במעלה ההר היא החויה בעצמה - כך במסלול החיים. אמא, הימים עוברים, אמא! בואי גם תהני בהם ותחווי אותם

החופש הגדול לא מתחיל להיגמר, והילדים ואתם משוועים לקצת שגרה? קבלו 4 טיפים מנצחים לשמירה על המשך השפיות

טור מיוחד לאימהות בחופשה הגדולה, עם 5 טיפים מנצחים ממנחת ההורים פסי דבלינגר

קחי לך את "החופש הגדול" כפרויקט, והתייחסי לתפקיד שלך בו ברצינות. זה לא סתם פרויקט בעבודה המתומחר לפי שקל לדקה, מדובר בחלק מכובד של מילוי התכלית שלנו כאמהות, ובוודאי על ההשפעה שלנו על הילדים לכל החיים       

שאלה תמימה על ספסל בגינה, גרמה למחשבה לנקר במוחי עד שמצאתי לה תשובה: "מה הם, בעצם, החיים שלי?" טור שכולנו נזדהה עמו

אז תכננת לעצמך איזושהי תכנית לחיים, תכנית מפורטת וברורה ל-30 שנים הקרובות לפחות, והשנים עוברות, והחיים, איך לומר, לא בדיוק נצמדים לתכנית הכתובה שלך

וכשתיפרס לפני עוד מצודה ממצודות יצרי הרע, זכור שאבקש לזכור מה גדול הנך ומה נורא. הרבנית חגית אמאייב בשיר חיזוק

תישארי ותתמודדי, תמסרי נפש למען שלום הבית שלך. אישה כזאת תבנה בית לתפארת, כי בורא עולם איתה

גם אני באתי לעולם הזה כדי לעבוד, כדי לתקן את עצמי, כדי להשתפר. אז אם בן זוגי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני, או שאני חושבת ששיקול דעתו מוטעה, מה עלי לעשות? מי קבע שאני הצודקת?

מכירה את הרגע הזה? אז הרגע הזה יכול להיות הרגע הכי טוב בחיים שלך, הכל תלוי בדרך בה תביטי עליו

תני לבעלך להרגיש שהוא המלך של הבית, ולא כמו שהחברה או יצר הרע גורמים לנו להאמין, שאם אמליך את בעלי אהפוך לשפחה. להיפך, רק מלכה מסוגלת להפוך גבר למלך

בתוך כל העומס של היומיום, אנחנו שוכחות לעיתים את הזוגיות שלנו, ואז תוהות – למה אנחנו לא שמחות?

אנחנו שוכחים להתחבר למקור הכוח, לשקע שממלא לנו את המצברים – שקע האמונה והתורה. אנחנו כמו שופכים מים על מכונה שמחוברת לחשמל

אפשר להמשיך "לאכול את הלב" בפסיביות מעיקה שכזאת, אולם אני מאמינה שאפשר גם לפעול, לקרוא בקול, לכתוב, להתעורר, לעורר ובעצם לעשות כל מה שביכולתי על-מנת ליצור שינוי

למה קשה לנו כל כך לבקש סליחה? ומדוע "פחיתות הכבוד" שבבקשת הסליחה שלנו כל כך חשובה?