טורים נשיים

נתחיל מהבסיס: הכי טוב ששני בני הזוג יפנו לעזרה, גם אם רק צד אחד זקוק באופן חד משמעי לליווי מקצועי. אבל פעמים רבות אחד מבני הזוג מסרב ללכת לטיפול. ומה אז?

כל המטרה של הקב"ה בבריאתו את העולם הזה, היא לברוא עולם כדי להיטיב עם נבראיו, אבל אנו לא תמיד מבינים את ההטבה הזו, ולכן כואב לנו, לכן קשה לנו

אני מרגישה את תפיפות הרגל העצבניות שלי ממש כמו בישיבה במונית. שם חיכיתי כבר לסיים את הנסיעה, ופה אני רק מחכה שהילד ירדם. אבל למה?

"גם אני עברתי משבר כלכלי גדול לפני 8 שנים. כואב לי לראות כל כך הרבה אנשים בימינו שנותרו ללא מקור הכנסה. אני כל כך מבינה את המצב הזה, אני כל כך מרגישה את הכאב הזה, כי הייתי שם". שירי פריאנט בטור שכולנו נזדהה עימו, כעת, בתקופת הקורונה

איך אפשר להתחזק באמונה גם מול אסונות ואירועים מחרידים כמו הרצח הנורא שאירע בשבוע שעבר? חוה שמילוביץ במסר מחזק

מה הסיבה שאנשים סובלים ועדיין לא מוכנים לפנות לעזרה מקצועית? מה גורם להם להישאר תקועים, להתמודד עם קשיים ובעיות, ולא לעשות עם זה משהו? 12 סיבות שכיחות, וגם תשובות

כיצד ניתן לסלק את החושך בזמנים קשים? איך אפשר לשנות את המצב כשהוא נראה כל כך עגום? התשובה נמצאת במשפט אחד בלבד

כל כך הרבה נאמר על המחלוקות בין דתיים לחילוניים, אבל בניגוד למה שחושבים (שני הצדדים) אנחנו בסך הכל די דומים. שירי פריאנט בטור מלא אהבה

למה הדודה לא התייחסה למטופלת שלי באירוע, ואיך זה יכול היה להפוך לפיצוץ משפחתי אינסופי?

חוה שמילוביץ נסעה הרחק אל הצפון כדי לפגוש את ד"ר אסתי לב ולשוחח איתה על תחום ההתמחות הייחודי שלה: פוטותרפיה. צפו

אני תמיד שואלת "כמה את מרגישה שאת 'לא בסדר' או 'לא בסדר מספיק' בחיים שלך?", והדמעות עונות לי מעצמן את התשובה. "מזתומרת?", רובן עונות, "זה סיפור חיי"

את שמונים אחוז מהבלגן את יכולה לסדר בעשרים אחוז מהזמן שברשותך, לעומת שאר עשרים האחוזים האחרים שהם "הקשים", ושיקח לך שמונים אחוז מהזמן לסדר

במשך שנים שיתפה חני וינרוט ז"ל את מחשבותיה על החיים בצל המוות ברשתות החברתיות והפכה לסופרת פופולרית. במלאת 3 שנים למותה, סיון רהב מאיר במילים מרגשות לזכרה

הרב יצחק הוטנר שואל, איך יתכן שאנחנו נקראים בני חורין כאשר אנחנו עדיין בגלות, והוא עונה, אומנם אנחנו בגלות, בעיקר בגלות הגוף אבל אנחנו בני חורין בכוח המחשבה.

מכירה את זה שיש בקבוק יין או קולה על השולחן? כולם מנסים לפתוח אותו ולא מצליחים. מביאים סמרטוט, מגבת, מזלג, מנסים עם השיניים, דופקים את הפקק הסרבן על קצה השולחן, אבל כלום לא עוזר והוא לא זז

זהו ציר אנכי, בו כל בני האדם נמצאים על סולם אחד, כל אחד בשלב ובגובה אחר ועל כל שלב יש מקום רק לאחד, יוצא שכל מי שלא בשלב שלי - נמצא גבוה יותר או נמוך יותר ממני. אפשר גם אחרת

"את יודעת? עכשיו כשאנחנו מדברות, אני פתאום מבינה כמה שינויים עברתי מהטיפול ההוא. המון דברים השתנו מאז לטובה. איך שכחתי? יוווו. אני מה זה מתנצלת!"

שאלתי את אחת ממכרותי, שחצתה את גיל השבעים ועוברת לכיוון שמונים, איזה סוג של שינויים הוא מרגישה בעצמה. את התשובות כדאי לכן לתרגל כבר עכשיו

בשנים האחרונות אני מכילה יותר ויותר את העבר שלי, ורואה אותו באופן אחר לחלוטין. החלקים היפים שאבדו לי קמו לתחיה, והחלקים הכואבים קיבלו פרשנות חדשה

איך יוצרים חוויה חיובית – ברובד הרוחני, הפיזי, המקצועי? כך יוצרים שינוי חשיבתי

חוה שמילוביץ מלמדת איך להתחיל את השנה בצורה נכונה, ולבנות לעצמנו זמן פרטי ומחזק

כאמא, את לא יכולה לדעת מה מבין הדברים שאת אומרת או עושה באמת משפיע על הילדים שלך. את גם לא יכולה לדעת איזה רגע של מאמץ ייחרט בזיכרונם. האם על הזיכרונות של עצמנו אנחנו כן יכולים לשלוט?

חוה שמילוביץ בראיון אצל ד"ר אסתי לב על התשובה בגיל צעיר, על העבודה הפנימית ועל בנייה של חוזק פנימי בעצמנו ובאחרים. צפו

בתוך הקלחת, קורה שאמא מאבדת החוש האימהי הבסיסי, להשקיע ולתת את הזמן לדברים של "בזבוז זמן" - ולהרגיש טוב עם זה

מידי יום, לא משנה כמה שהוא עמוס וגדוש ומלא ואינסופי ממש, אני מקיימת באהבה ובשמחה, מתוך בחירה מלאה, את הציווי של הפרשה המופלאה של השבוע: "בני לך תיבה והינצלי מהמבול"

כשהיו שואלים אותי מה שלומי, פחדתי לענות "ברוך השם", כדי שלא יחשדו שאני מתחזקת. היום אני מבינה בדיוק על מה יש לי להודות

במקום לשבת ולצפות "לחזור לשגרה", דבר שמעורר חרדה, תסכול, עצב, כעס והרבה חוסר אונים, אני מזמינה את כולנו לקבל את המציאות במקום להתווכח איתה, ולבנות שגרת קורונה

חוה שמילוביץ בשיחת הכנה לחודש חשוון – לאחר חודש של חגים, נכנסים לשגרה, אבל כדאי לקחת אליה את הקדושה והאור של חגי תשרי

את פותחת בהתנהגותך, כאֵם לילדים, צינורות של רחמי שמים ושל הנהגה רחמנית כלפי כל עמ"י, גם במצבים בהם אנו כביכול מטריחים ומעייפים את הקב"ה

כל אחד מפזר חכמתו, ואין סייג. רק דוהרים ומתכהים עוד ועוד, כשעוד רגע ממש תקפוץ עלינו מאחור השמחה על הדבר היחיד שמציל את העולם: התורה