טורים נשיים

מיהם ה"שומרים" שלנו, ועל מה בדיוק השומרים? איך מזהים אותם ואיך מתגברים עליהם?

החורבן, הגלות והצרות נבעו ממה שהרגישו הרגשה דמיונית מהבורא ואמרו "בשנאת ה' אותנו". תחושה זו יצרה בעם שלם בכייה של חינם של לילה שלם! בכיה המבוססת על דמיון ופירוש שלילי של הבורא

"הילדים שלי לא מובנים מאליהם, לא רק משום שכל תינוק שנולד לכל אחת זה נס בפני עצמו, אלא משום שעברתי דרך ארוכה וכואבת עד לרגע בו החלטתי להיות אמא", דבורי וקשטוק בטור מעצים על הבת הרביעית שנוספה למשפחתה והתובנות שבדרך

נכון, פעם באמת לא היה ככה, והפריצות לא "קרצה" מכל עבר, אז נדרשנו פחות לעמוד על המשמר. ומה, רק כשזה דופק בדלת ליבך – מתעוררים?

בין המצרים – החלק שלך בבית המקדש השלישי. זה הזמן לתקן את שנאת החינם, ולקרב אלינו את הגאולה השלמה

מי שלא מתעלם לעולם – הוא תת המודע שלנו. הוא זוכר. ושומר. ואוגר. ובבוא העת זה יחזור אלינו כמו בומרנג, וזה יצוף, ולא ייפלט אל החוף

אז תכננת לעצמך איזושהי תכנית לחיים, תכנית מפורטת וברורה ל-30 שנים הקרובות לפחות, והשנים עוברות, והחיים, איך לומר, לא בדיוק נצמדים לתכנית הכתובה שלך

וכשתיפרס לפני עוד מצודה ממצודות יצרי הרע, זכור שאבקש לזכור מה גדול הנך ומה נורא. הרבנית חגית אמאייב בשיר חיזוק

במשך שבע שנים התגוררה דבורי וקשטוק עם משפחתה בדירה צפופה וקטנטנה. בערב פסח, כשהיא חשה שכבר אין לה סיכוי להמשיך לשרוד כך, היא החליטה 'לנטוש' את הבית, ואז הגיעה הגאולה הפרטית שלה

תישארי ותתמודדי, תמסרי נפש למען שלום הבית שלך. אישה כזאת תבנה בית לתפארת, כי בורא עולם איתה

גם אני באתי לעולם הזה כדי לעבוד, כדי לתקן את עצמי, כדי להשתפר. אז אם בן זוגי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני, או שאני חושבת ששיקול דעתו מוטעה, מה עלי לעשות? מי קבע שאני הצודקת?

איך יוצאים לחירות כאשר הבית הוא קטנטן, אין בו חלונות ואפילו תקרה סבירה אין בו? דבורי וקשטוק חושפת בטור מיוחד את סיפור דירתה הקטנטנה, וההתמודדות הבלתי אפשרית

מכירה את הרגע הזה? אז הרגע הזה יכול להיות הרגע הכי טוב בחיים שלך, הכל תלוי בדרך בה תביטי עליו

תני לבעלך להרגיש שהוא המלך של הבית, ולא כמו שהחברה או יצר הרע גורמים לנו להאמין, שאם אמליך את בעלי אהפוך לשפחה. להיפך, רק מלכה מסוגלת להפוך גבר למלך

"הרגשתי כמו בטרייה שסחטו אותה בכל הכוח ואז סחטו עוד קצת. ואז מעכו אותה מכל הכיוונים כדי לגלות אולי נשארה עוד טיפת אנרגיה בפנים, ולא נשארה אנרגיה משום סוג שהוא". דבורי וקשטוק מסכמת את חג הפורים

"זהו סיפור שסיפרה לי אישה בזעם רב ועם דמעות בעיניים. היא כל כך עדינה, רגישה וטובה שהיא לא הצליחה אפילו לבטא את הזעם שלה במילים, וזה כשהיא מתמודדת בתוך מערכת יחסים מורכבת. כן, ככה הרסו לה את החיים במחי יד"

בתוך כל העומס של היומיום, אנחנו שוכחות לעיתים את הזוגיות שלנו, ואז תוהות – למה אנחנו לא שמחות?

דבורי וקשטוק ביקשה בסך הכל להתארח עם משפחתה באשדוד לרגל אירוע משפחתי, אך בשל השיטפונות שנוצרו בכבישים הם לא הצליחו להגיע לדירתם. ומהן התובנות שעלו במוחה דווקא באותם רגעים קשים?

אנחנו שוכחים להתחבר למקור הכוח, לשקע שממלא לנו את המצברים – שקע האמונה והתורה. אנחנו כמו שופכים מים על מכונה שמחוברת לחשמל

אפשר להמשיך "לאכול את הלב" בפסיביות מעיקה שכזאת, אולם אני מאמינה שאפשר גם לפעול, לקרוא בקול, לכתוב, להתעורר, לעורר ובעצם לעשות כל מה שביכולתי על-מנת ליצור שינוי

למה קשה לנו כל כך לבקש סליחה? ומדוע "פחיתות הכבוד" שבבקשת הסליחה שלנו כל כך חשובה?

לא סתם מברכים לתורה, לחופה ולמעשים טובים. מדוע מעשים טובים באים אחרי חופה? כי הקושי האמיתי הוא לתת בתוך הבית, איפה שחייבים

כמה מהמחנכים בימינו, הורים ומורים, באמת לוקחים אחריות אישית וניגשים לטפל בבעיותיהם האישיות, טרם ניגשים הם לחנך אחרים?

עצם הדריכות, המתח וההתעסקות הבלתי פוסקת, זוהי בחינת "אשר יגורתי – בא לי". אם תחליטי לגרש את החושך על ידי גילוי האור שבעצמך, תשתנה המציאות כולה, פנימית וחיצונית

השכינה הקדושה מתאבלת, מרכינה ראשה על גודל אבדתנו, ואין מי שידע עד כמה מיטלטלת ומקוננת בקרבנו נשמתנו. הרבנית חגית אמאייב בדברי הספד שנכתבו במר הנפש

"אני רוצה שתבחין במצוקתי הקשה מנשוא, אך זה לא קורה. אני קפואה על מקומי והיא רק חוזרת על דרישתה שאקום ברגע זה ואצא לחכות לה בחדר המנהל..."

האם יתכן שבמקום לחיות חיים שמחים ומלאים, רוב בני האדם מתעקשים להתהלך מדוכאים? ובכלל, מדוע כל-כך קשה לנו לראות את כל הטוב הקיים בחיינו, עד שהוא נלקח מאתנו?

החלטתי להלביש חיוך מעושה על הפנים, כדי לזכות, אולי בחצי חיוך אמיתי

כאשר אדם לומד לקבל עצמו, על שלל מרכיביו וטבעיו המתוקנים יותר, כמו גם המתוקנים פחות, מתוך הבנה שהוא לא אמור להיות מושלם, ממילא לא יהיה לו עוד צורך בהצגות כלפי חוץ, או באישורם של אחרים

לא רק הבריאות חשובה, אמרה ילדתה של חני לאדם שאיחל בכל לב "רק בריאות", "השמחה חשובה לא פחות", תיקנה הקטנה את האיש, בדברי טעם ומשמעות