טורים נשיים

חיבקתי את הזערורון הזה והצמדתי לו נשיקה. הוא הסתכל עלי, בוחן אותי ואת הסבלנות שלי. שלחתי לו מבט של לחימה משותפת. "אנחנו נצליח למרות הכל", הבטחתי לו. רפלקס חיוכי עלה בפניו

חוה שמילוביץ בשיעור על סוד העלייה המתמדת: איך אפשר ליצור לעצמנו מוטיבציה שתישאר ולא תרד?

"לא!", קראתי בזעזוע, "ממש לא! לא רואים כלום!". לא יכולתי לקבל את זה שהבן שלי המתוק, הכובש, היפה מכולם (והוא באמת כזה! תשאלו את מי שמכיר אותו!) – תווי פניו הם כשל איזו תסמונת עלובה ועלומת שם

כן, מותק, את אמא שלו, את אמא של יונתן. את צריכה לחשוב ולהרגיש מה את רוצה ומה לא לגבי כל המידע והטיפול בבנך. עצמך ובשרך

זה גבול עדין ושברירי, בין הכאב של התקופה הזאת לבין מבט קדימה. בין לתת מקום לכאב, לבין לקום ולא לשקוע

הילדים שלנו צריכים קשר קרוב ואמהי, והקשר הזה הוא בסיס חשוב ומשמעותי בחייהם בהרבה תחומים. חוה שמילוביץ מסבירה

עכשיו שהכל היה כאן מולי, מתחת לאפי, אני מבינה היטב את הכיוון ואת הדברים ואני מחליטה, לא עוד! אנחנו נלך ונבדוק, נחפש ונחקור עד שנמצא מזור, מרפא ללבו ולגופו הקטן של הילד האהוב שלי

שני שין, אמא לילד בעל תסמונת מיוחדת, משתפת בטור חדש ונוגע את המסע אל האבחון וממנו. טור ראשון בסדרה

אחרי שנה של שנאה זה לזה, ברגע אחד, כשקם לנו אויב מבחוץ, אנחנו יודעים להתאחד כאילו לא קרה דבר מעולם. הלוואי שגם זה יעמוד לנו לזכות

הודיה בושארי, ציירת ואמנית, אשר נמלטה מהדרום עם משפחתה, מבטאת את תחושותיה על הדף, במילים וגם בציור

אם כל אחד מאתנו ידאג להיות כסא ומשכן לשכינה, כך נגביר את כוח הקדושה וננחל גם ניצחון חיצוני – שרק משקף את הניצחון הפנימי

האם יהיה בנו הכוח, כעם, להתמודד ולצאת מחוזקים מתוך השבר הכפול? האם יהיה בנו הכוח, כמשפחה, לעמוד בכל זה?

אדם שטוען שהוא בביטחון בה', אבל עולמו הפנימי לא רגוע ושָלו, משקר לעצמו. המדד היחיד לביטחון בה' זו התחושה הפנימית שלנו

שימי לב, זו עצה פשוטה ועוצמתית כל כך. כל אישה יכול להיכנס למעגל של השפעה, ולא להישאר רק במעגל של פחדים ודמיונות

אם הם היו יודעים את זה הם היו זוקפים את הגב ומעזים גם הם לטעום את טעם הסליחה הפשוטה הזו, שאנחנו לא מכירים מחיי היומיום. את טעם החיבור. טור בעקבות יום הכיפורים

תפילה זו מבוססת על דברי קבלה עמוקים, וחשוב לקרוא אותה בתוך הסוכה, בריכוז ולאט, תוך כדי הפנמה של המשפטים הכתובים בו לרובד החושי. מומלץ לאמרה בכל יום מימי הסוכות

חוה שמילוביץ על סוד השינוי, תחושת המסוגלות ליצור שינוי בחייך – והקשר של כל זה לעשרת ימי תשובה

הן ידעו מראש מה תהיינה תוצאות החלטתן וממילא עליהן לשאת לבדן בנטל העלויות הבלתי סבירות. רגע, לא? אז זהו, שלא

חוה שמילוביץ בשיחה מיוחדת לקראת יום הכיפורים: כיצד נוכל לנקות את הלב, ומה המשמעות של בקשת הסליחה?

חוה שמילוביץ מסבירה איך להתרפא בעזרת חיבור לבורא, ואיך למשוך על עצמך שנת בריאות איתנה

אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה?

זה בדיוק עניין האמונה בה', שנתן לנו את זכות הבחירה מבלי שנדע את תוצאותיה עד שנגיע אליה בזעת אפינו, ועניין האמונה בעצמינו, שנצליח להתמודד עם המחירים להחלטות מורכבות שנקבל

ככה הייתי קוראת להן, לדמעות מסוג בכי כזה. בכי מפויס. בכי מתוק, כנוע. כמו בכי ראשון שיוצא לאוויר העולם שמחכים לו 9 חודשים. בכי של ילדה שחוזרת למקורות, לאבא. תלויה אך ורק בו שיושיע אותה

"היו עוד דברים בחיים שלך בהם הואשמת, שלא קשורים לאמא שלך בכלל, והרגש הזה הפך להיות רגש שעצם ההתעסקות איתו עזרה לך להרגיש יותר טוב קצת, כי הנה, לפחות את מרגישה רע, אז בטח זה עוזר איכשהו"

מילותיה של חברתי מתנגנות בתוכי ומאירות את כל ישותי. היא צודקת. איך לא הבחנתי עד כמה ה' אוהב אותי? למה איני זוכרת את הניסים שעשה ועושה אתי? הוא באמת עוטף ומרפד לי את הדרך

"המורה, אני לא אוהבת את השם", לחשה לי בעיניים דומעות תלמידה צדיקה אחת. איך יוצרים את הקרבה הזאת?

אני מאחלת לכל מי שקוראת וקורא את המילים האלו: שלא תבינו, שלא תדעו, שלא תרגישו איך זה להתמודד לבד גם בחופש הגדול

הדור הזה צריך הכנה רחבה יותר ועמוקה יותר, לא רק לנישואים - למערכת יחסים זוגית, אלא לכל מערכות היחסים בחיינו

חוה שמילוביץ בתפילה מיוחדת לימי החופשה. מומלץ לשמוע בכל בוקר, ולעבור את החופשה בשלום

מזכירה לעצמי שקרו גם ניסים בדרך, ומשחזרת רגעי השגחה פרטית. אני מרבה במנוחה וברביצה, ובכל זאת... רוב הזמן – מרגישה נורא