טורים נשיים

ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבה ושמחת תורה, שנזכה למלא כל רגע ורגע את השופר בקול התפעלות, תחנונים, תפילה ודבקות

סליחה שלא האמנתי לך ושלא האמנתי בך! סליחה שהייתי בטוחה, שרק עוד קצת, רק עוד טיפה, רק עוד מעט ממני, ומכוחי ועוצם ידי הישועה

גם כאן היצר מגיע ותוקף בכל הכוח. הוא מצייר לנו ציור שהיה לדעתנו אמור להיראות כך וכך, מספר לנו שיכולנו לפעול אחרת כדי שזה ייראה אחרת, ואז הורג אותנו לאט לאט עם הסם הנוראי של האשמה

אמו של נועם יחיאל ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים, במכתב מלא אמונה וכאב: "נועם שלי. רק בן 17, החזיר את נשמתו. אין לי שאלות, אבא. אני מקבלת באהבה. וזה קשה לי - אבל לא שואלת למה. הצער שלי הוא גדול. ועכשיו אני מבינה כמה גדול הוא צער השכינה"

בעלת תשובה שמעה שיר של שוואקי: "אבל הלילה הזה כולנו בשמחה, הלילה הזה אנטריקוט, אנטריקוט..." (עת רקוד)

והנה היא כבר עומדת, לבושה, אבל גם עם מעט בושה. איך שנה שלמה את הבגדים הללו, שהם שלה – לא לבשה

עוד בחורה מספרת: כשאני וחברה שלי התחלנו לשמור שבת, ישבנו יחד בבית ועשינו צמות זו לזו...

הריפוי הטבעי של הגוף מלמד אותנו משהו בקשר ליכולת התשובה, שהיא יכולת מופלאה בפני עצמה, ומזכירה מאד את עניין ההתחדשות של הגוף

ותוהה אני, אם אין זו המלחמה החשובה בתבל, עליה עומדות כפועל יוצא – כל המצוות כולן: השגת השלום במעונו יביא לבניית המשכן, לימוד התורה מתוך שקט נפשי יפרח, וממילא חזרנו לנקודת ההתחלה – אין זה שייך שאדם העוסק בשלום, יצא למלחמה

החיים פשוטים הרבה יותר ממה שהם נחווים, אם אנחנו לא סוחבים על הכתפיים את התיק הכבד נורא של האשמה

כשאת מגלה רחמים על הזולת, ומנצלת את החודש בגילוי הרחמים על עמך – את זוכה להתרומם ולרומם

על העברה בין דורית של טראומה, על האפיגנטיקה של העם היהודי: כמה זוכרים ומה מדחיקים? ועד כמה זה באמת ריאלי כשהטראומות מתדפקות על דלתך במקום משיח?

ארבע עשרה שנים שאני חותרת לאמת עם (ולפעמים בלי) כוח. משתדלת להיות בהכנעה על הזכות האדירה והעל-אנושית שמי שאמר והיה עולם, שם על מפתן יומי

חברה שלי, כשהיתה מברכת ברכת המזון – ב"עושה שלום במרומיו" היתה הולכת שלושה צעדים אחורה, כמו בשמונה עשרה...

הילדים האלה, שאין להם אבא לשבת לידו, אבא שיטפל בהם ויתן להם מנה באירוע – תדאגו להם. תהיו שרוליק

אפילו אני עצמי, שהאמנתי בך כל כך, לא חשבתי שתגיע למקום גבוה כל כך תוך שנים בודדות. הייתי בטוחה שזו עבודה סיזיפית עד מאה ועשרים, אך הופתעתי

כל אחת מהנשים האלו, בוודאות גמורה, עושה נזקים בלתי הפיכים לצמיתות. איך היא ישנה בלילה? איך היא לא מפחדת? מהקב"ה? מהמצפון? מההשפעה ההרסנית שלה?

כשהתחלתי להתפלל מסידור, חשבתי בהתחלה שיש שחרית לחו"ל – למי שלא גר בארץ. כמו יום טוב שני של גלויות...

תמיד בחרתי לצחוק. לא תמיד הצלחתי לעשות את זה, היו ימים שלא האמנתי כי אצחק שוב. הכל היה שחור כל כך, מר ועצוב, אבל בסוף יצאתי, יצאתי מהבור והצלחתי להסתכל אחרת

כשהייתי בתחילת התשובה הכנו לשבת אחת שניצלים. בדרך כלל אני אוהבת לבחור שניצלים דקים, אבל פחדתי "לברור", אז פשוט עצמתי עיניים ותקעתי את המזלג – ומה שיוצא, אני מרוצה

את תעשי את הבלתי יאמן ותתני לזו שלצדך את הכרטיס שלך, את היתרון שלך, תוותרי על הפלוס שלך ותשווי ל(לא)שלה, רק כדי שבסוף היא עוד תעשה לך מחטף מתחת לאף?!

ר' צבי מייאער חייך ולחץ את ידו של יוסי, ואחר כך שם ידיו על ראשי הבנים. "שיהיו תלמידי חכמים גדולים", הוא בירך. "והוא", סימן במבטו על יונתן, "יהיה תלמיד חכם מיוחד, תלמיד חכם מיוחד"

מה ומי גרם לה להבין שהעצב שלה לא מעניין אף אחד?

"הדלקתי את הנרות עם הנר, והוא דולק, ואני בשבת – ועכשיו אני בסיס לדבר האסור. מה אעשה?! לכבות לא אוכל, לעזוב לא אוכל"... ויעוצו עצות רבות עד כי הוחלט פה אחד: להניח את הנר בשינוי. ותשקוט הארץ

כולנו עבדנו במרץ. גם השכנה המקסימה בדלת ממול באה לתרום את חלקה לסיום המסכת של "הנכד המאומץ", גם היא היתה נרגשת, וידעה מה משמעות האירוע

בא אלינו אורח לא דתי, אבל כשהוא מגיע אלינו הוא מאוד מכבד את חוקי הבית. יום אחד כשאכל איתנו ורצה לזרוק שאריות לפח, הוא שאל אותנו אם הפח חלבי או בשרי

החרדות, הנפילות, העליות, האמונה, הפחד, הבושה, תעצומות הנפש, ההצלחות והתקווה שיום יבוא ואהיה ביתרה של זכות גדולה. טור אישי שיתן כח לבעלי החוב בעם ישראל

כמה פעמים הלכנו לפיזיותרפיה? כמה פעמים למרפאה בעיסוק? כמה פעמים שמענו את שלוש המילים הנוראות "הוא לא יצליח", "הוא לא יכול"? כמה פעמים חזרנו ועבדנו ותרגלנו בבית?

אותה חברה לא קלטה נכון איך לברך לפני האכילה. היא הבינה שצריך לברך לפני כל ביס. לכן כל הזמן לחשה לעצמה את הברכה הנכונה, בכל פעם לפני שהניחה את כפית האוכל בפיה...

"נלמד לקחת אחריות על המרחב הזוגי: ממצב של קשר של צרכנות, שבו בן הזוג אמור לספק לנו כל הזמן דברים, למצב של קשר של מתנות, שבו כל אחד מביא את המתנות שלו לקשר"