היא מקבלת את פניי בחיוך רחב, כשהיא עטויה בכיסוי ראש וחצאית ארוכה שמסתירה את הכל, אך לא את הקול. לא הרבה שנים מפרידות בין החיים האחרים שלה למי שהיא היום, אבל מאז עברו כל כך הרבה מים בנהר עד שקשה (עד בלתי אפשרי) לחשוב שפעם היא ייצגה משהו אחר, הרחוק מסממן כלשהו לאם המסורה והמאמינה שהיא כיום.

מלכה ישעיהו: מהופעות עם מוקי - לקריירה מוזיקלית בקדושה

קורין (דבורה) משאט מגיעה מבית חילוני למהדרין. "רק כדי שתביני", היא אומרת, מיישרת את חצאיתה ומחייכת אליי, "יום כיפור נחשב אצלנו בבית ל'יום קלטות הווידאו', ובפסח המקפיא היה עמוס לעייפה בפיתות. לא שבת, לא קידוש – אסור היה לדבר על שום דבר שקשור לדת.

דורין משט. חזרה ליהדות

"יתירה מזאת, הבית שלנו היה בית מאד ליברלי, שדגל ברכישת השכלה אקדמאית ומקצוע מהוגן הרבה יותר מאשר בלהשקיע במשפחתיות ואפילו לרצות להתחתן. הדחיפה העיקרית הייתה לכיוון הצלחה בקריירה ובהתאם לכך היו גם המאמצים שעשיתי, כדי להתאים עצמי לתבנית המוגדרת מראש".

החינוך המתירני הצליח, לפחות באופן חלקי, ועד גיל 20 הספיקה משאט לעשות דברים שילדות בגילה עוד רק חולמות עליהם - תצוגות אופנה, בוק מקצועי אצל הצלם עדי ברקן, עבודה לצד מעצבת השיער הנחשבת ז'קלין ליכטנשטיין, צילומי פנים לז'ורנלים שונים בארץ, ועוד. במקביל, לא וויתרה על השכלה, והחלה את התואר שלה במכללת תל אביב, בפקולטה ללימודי תקשורת.

את ספר התהילים הראשון – השאילה בספריה הציבורית

וזאת רק ההתחלה. בגיל 20 הגשימה לעצמה משט חלום נוסף, כשנענתה  להצעת עבודה של סוכנות דוגמנות יוקרתית, וטסה לניו יורק. שם, החלה לעבוד ימים שלמים, בימי צילומים מפרכים ופגישות עסקיות אינסופיות. "התקופה הזו הייתה מטורפת לחלוטין", היא נזכרת. "עבדתי מאד קשה, נפגשתי עם עשרות קולגות בעולם האופנה, צלמים עטו עליי מכל עבר...

"לכאורה, הייתי צריכה להרגיש ברת מזל, אבל לא הרגשתי ככה. בכל ההצלחה הזאת, עדיין הרגשתי כמי שנמצאת במקום הלא טבעי שלה. הכל היה זר לי שם, לא רק השפה. צריך אופי מאד חזק בשביל לשרוד בחו"ל לבד, ולי לא היה את זה כנראה. מאד מהר התגעגעתי לארץ ולמשפחה, ואחרי כמה חודשים החלטתי שזה לא בשבילי, וחזרתי הביתה".

בארץ, המשיכה משט את לימודי התואר שלה, במהלכם התקבלה לעבודה במשרד הפרסום 'מידן – ישראלי'. לדבריה, זו הייתה שנה של השקעה מסיבית בעצמה - התכנסות פנימה, התבוננות, השתלמויות שונות, ספורט, מזון בריא, ואפילו... תפילות.

את אומרת שהתחלת להתפלל, מה קרה? נשמע תמוה ביחס למצב שהיית בו.

"אני יודעת שזה נשמע הזוי, ורחוק שנות אור ממה שייצגתי אז - רציונליות ודעתנות", ממלמלת משאט ומוחה דמעה סוררת מעיניה, "אבל יום אחד חלמתי על סבתא שלי, שנפטרה שנים ספורות קודם לכן ממחלת הסרטן, בגיל 60. הסבתא הזו הייתה אישה צדיקה ומיוחדת במינה, שגרה בצריף קטן ליד התחנה המרכזית בתל אביב, ולא משנה מה - תמיד הייתה שמחה ואופטימית.

"בחייה, קמטים רבים חרשו את מצחה. אולם בחלום, היא הופיעה כשעורה מתוח וחלק מכל רבב. שאלתי אותה 'סבתא, מה את עושה כאן? הלא את מתה', והיא רק הושיטה לי יד, בכתה, וביקשה שאשמור על אחי ואמי ושאקרא תהילים. כך הסתיים החלום. וכשהתעוררתי בבוקר, לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשמעות שלו. הרגשתי שקרה כאן משהו מאד אמיתי, וידעתי מעל לכל צל של ספק, שאני צריכה לעשות מה שסבתא ביקשה".

כך החל חיפושה הקדחתני אחר ספר תהילים. "חיפשתי בכל מקום בבית, הפכתי את הארונות, ולא מצאתי דבר. בסוף, החלטתי לנסוע לספרייה הציבורית ולשאול אותו משם. בלילה, כשפתחתי את ספר התהילים לראשונה בחיי, לא יכולתי להפסיק לבכות. כל מילה שם הייתה חצובה בסלע ליבי, והרגשתי כאילו הספר נכתב במיוחד בשבילי. בזכות ספר התהילים הזה, לראשונה הרגשתי את מציאות ה' בחיי. הרגשתי שהוא איתי בניסיונות שלי, שהוא מקשיב לי ואוהב אותי".  

"כלפי חוץ, לא היה חסר לי כלום. מבפנים - הכל בער"

במשך שלוש שנים לערך, המשיכה משאט להתפלל לה'. מה שביקשה והתפללה עבורו הכי הרבה, היה למצוא את זה שאהבה נפשה. חתן. כך, בפשטות. "מבחוץ הכל היה בסדר איתי, כלום לא היה חסר לי. היה לי מקצוע טוב, חברים, כסף. אבל מבפנים – הכל בער. הרגשתי ריקנות מאד גדולה, וידעתי שמה שחסר לי זה זוגיות. מאד רציתי להיות אמא".

בחסדי ה', בגיל 24 נענו תפילותיה כשהכירה את בעלה. "התחתנו בחתונה מאד מפוארת, כמובן – חילונית למהדרין, ב'שרתון סיטי טאוור', ומיד לאחר החתונה פתחנו עסק משלנו: סניף של 'כפר השעשועים', בקניון בבת ים. במקביל, התחלנו להעסיק שתי עובדות חרדיות, ושם בעצם החלה ההתבוננות הראשונה שלי בכל המושג הזה שנקרא 'העולם החרדי'".

הרגישה את מציאות ה'

או אז החל להתרחש מפנה בחשיבתה ובחייה של משאט. "כמנהלת החנות ובעלת הבית, מצאתי עצמי עוקבת אחרי כל תנועה של העובדות החרדיות האלה – איך הן מדברות ועל מה, איך הן מתלבשות, איך הן אוכלות. וכשהרשמים נקלטו, פתאום הבנתי שהכל שונה בהן. היה לי מאד קשה עם זה. למשל, לא הצלחתי להבין בשביל מה צריך את הטקס הזה של מים לפני ומים אחרי הסנדוויץ'. 'תאכלי כבר וזהו – יש המון עבודה לעשות ואת מתברברת עכשיו עם מים?', הייתי משתגעת מזה. ושלא לדבר על הרוגע הפנומנלי שהן שידרו כל הזמן – ההתייחסות השלווה ללקוחות, הדיבור של אחת העובדות עם ששת ילדיה, איזו עבודת מידות ראיתי שם. קול נמוך, שליטה עצמית, פשטות. גם אם אז היה לי קשה להודות בזה, ונדמה היה לי שזה לא נוגע בי ושזה לא מדבר אליי – אין ספק שזה חלחל ועוד איך".

כך נמשכו החיים כסדרם, יום רדף יום והעסק הלך ושגשג. "יום אחד, נכנס לחנות אדם בעל חזות חרדית וקנה צעצועים. כשהגיע לקופה לשלם, עמד שם בעלי והם התחילו לשוחח קצרות. הוא הציג את עצמו כצביקה. רק מאוחר יותר התברר לנו שמדובר ברב צביקה בן דוד, מרצה בכיר בהידברות. זה היה קצת לפני חג המולד של הנוצרים, ואנחנו נערכנו לקבלת משלוח ענק של עצי אשוח וכל מיני אביזרי קישוט לחג שלהם. כשהרב בן דוד שמע את זה, הוא שוחח עם בעלי ארוכות והסביר לו את מהות הדברים לעומק. בעלי שוכנע, אבל לעמוד מול רשת 'כפר השעשועים', שמחייבת כל סניף שלה לקבל את עצי האשוח הללו, כי הרי מדובר בכסף גדול מאד – זה לא דבר קל".

בסופו של דבר, לא רק שהם זכו להינצל מחילול שם שמיים, הם אף גרפו רווחים גדולים מאד לאחר מכן, בחנוכה. זה למעשה היה הדבר שהפך את היוצרות בתפישתם של בני הזוג את היהדות. אם קודם לכן הקפידו השניים להיגמל מכל מה שקשור לרוחניות ולקדושה, הרי שכעת הסכימו בחפץ לב, לשמוע כל דבר שקשור לזה.

"בזכות שיעורי התורה - קיבלתי את בעלי במתנה"

"עד לאותו נס חנוכה שקרה לנו בזכות עצתו של הרב בן דוד", משחזרת משאט בהתרגשות, "בעלי ואני כלל לא חשבנו להתחיל לשמור שבת או להתעניין במשהו שקשור ליהדות. מאז, 'התאהבנו' ברב והוא התחיל לבוא אלינו הביתה מפעם לפעם, ולמסור שיעורי תורה בנושאים שונים. לאט לאט התקרבנו, שמרנו שבת, כשרות, טהרה ועוד - וכשנולד ילדנו הראשון, קיבלתי במתנה לא רק בעל קשוב יותר, אלא גם אבא טוב שעוזר ונהנה להיות בבית איתי ועם הילדים. מדהים מה שהתורה עושה עם אדם, הכל בזכות השיעורים שנהגנו לקיים אצלנו".

ואז החלו הקשיים. מעסק מצליח שגלגל לא מעט כסף, החלו השניים להפסיד עד שנאלצו לסגור את הסניף, עם חובות של למעלה ממיליון שקלים. "מאיגרא רמא – הגענו עד לבירא עמיקתא. ואם זה לא מספיק, בנוסף לכל הקשיים האחרים שהתמודדנו איתם, הרגשתי שבעלי רץ ומתעלה מדי יום בקיום התורה והמצוות, ואני איפשהו שם, מדדה אחריו עם טיטולים ביד וחיוך מאולץ. כשהוא היה מדבר איתי על מושגים כמו 'עונג שבת' ו'אורות' - לא הבנתי על איזה אורות הוא מדבר איתי, ולא הרגשתי שום עונג שבת.

"לא הבנתי איזה עונג שבת יכול להיות למי שרצה מהבוקר עד כניסת שבת – מבשלת, מגהצת, מנקה, ומגיעה לשולחן שבת כשהעיניים שלה נעצמות מעייפות? איזה מין עונג שבת זה, כשאני מתגוררת בלב תל אביב, בחוץ הכל פורח וסואן, אנשים מטיילים ונהנים ואני – סגורה בארבע אמותיי. בהתחלה הייתי 'גיבורה', קברתי את הקושי בתוכי ושתקתי. אבל עם הזמן, הרגשתי שאני כבר לא יכולה להמשיך. רציתי לעזוב הכל, ולחזור לנישה המוכרת של החברים, בבית הקפה על חוף הים בשבת. בנקודה זו, קיבלתי את ההחלטה הנחושה להפסיק לשמור שבת. נשברתי. התגעגעתי לחיי הישנים".

חלמה על הרבי מלובביץ'

על רקע החלטתה זו, נוצרו לא מעט ויכוחים בין משאט לבעלה, שאהב את הדרך בכל מאודו ולא הסכים לסגת אחורה ולוותר עליה. ואז, 'בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם'. באחד הלילות, חלמה משט את הרבי מלובביץ', שלא שמעה עליו מעולם קודם לכן, ולא ראתה חזותו. בחלום אמר לה הרב מפורשות: "קורין בת מרים, הפכנו עליונים ותחתונים כדי שתחזרי בתשובה. אסור לך לסור מדרך התורה".

במרוצת הזמן, כשהתעניינה קצת סביב והבינה שמדובר בצדיק שנשלח אליה כדי להעביר את המסר החשוב, החליטה לעשות כל שביכולתה כדי לענג את השבת וליהנות ממנה, למרות כל הקשיים.

"ניסיונות תמיד יש, לא חסר", מחייכת אליי משאט ומוסיפה, "את חושבת שלשים כיסוי ראש היה לי קל? ממש לא. והייתה גם הרבה התנגדות מצד המשפחה שלי. אבל ה' סייע ושלח לנו שליח נאמן בדמותו של הרב בן דוד – שעזר לי בתקופות השפל הקשות ביותר, ואף הוציא מכיסו הפרטי מאות שקלים, ונתן לי כדי שאוכל לרכוש לעצמי חצאיות ובגדים צנועים.

 "להבדיל מתחילת דרכנו בתשובה, כיום נמצאים ילדיי בבתי ספר חרדיים, ואין מאושרת ממני לראות את ההשקעה הרבה שמושקעת בנפש שלהם. אילו ערכים, איזה כבוד. אם יש עצה אחת שאני רוצה לתת להורים, זה שלא יתפשרו על פחות מהכי טוב עבור הילד שלהם. החינוך החרדי מקנה ערכים שלא נלמדים בשום בית ספר אחר, ערכים של עבודת מידות פנימית וכנה עם עצמך, אהבת הזולת, שמחה. איפה אפשר עוד לקבל ערכים כאלה היום?".

לסיכום, אומרת משט: "גם כשהייתי בשיא ההצלחה שלי כדוגמנית, כשצלמים עטו עליי מכל עבר, וכלום לא חסר לי - הלב שלי לא נתן לי להישאר שם. לאן רציתי ללכת – עוד לא ידעתי אז, הייתי צעירה מדי בשביל לדעת. אבל בתוך כל ההצלחה המסחררת הזו, הנשמה שלי הרגישה היטב שהיא צריכה מזון מסוג אחר, רוחני יותר. וכאן, בחיק היהדות, מצאתי אותו בגדול".