מהטור בהידברות סופשבוע - לחופה

סגירת מעגל: רונית בן נתן, כותבת הטור הפופולרי "מיומנה של בעלת תשובה" בהידברות סופשבוע, קיבלה מייל מקורא שעקב אחרי טוריה. ההיכרות הפכה להצעת נישואין, שתתממש בקרוב מתחת לחופה. טור שלא כדאי לפספס

| י"ג חשון התשע"ד |
אא
"את סתם עקשנית", זרקה לי חברתי לתוך שפופרת הטלפון, "את לא חושבת שהגיע הזמן להתחיל לזרום?", הבוז נשמע בקולה. "אם תמשיכי להימנע מפגישות, לא תתחתני אף פעם". אני חושבת שהיתה זו השיחה החמישית באותו השבוע שהתנהלה באותו הנוסח. כל מי שידע בסביבתי שהסטטוס שלי השתנה לגרושה ופנויה, יצא מנקודת הנחה שאמהר לחפש, ולא בהכרח על פי דרך היהדות. רוב האנשים סביבי צקצקו שיניים וחיכו לראות מתי אפול מדרגתי הרוחנית.
למען האמת, זה לא היה קל. ימים ולילות כיתתי את רגלי לשיעורי תורה ובנסיעות לקברות צדיקים במקומות שונים בארץ. עשיתי הכל כדי להחזיק בעץ החיים העבה הזה וליצוק תוכן משמעותי לחיי. "למה את לא יוצאת עם מישהו נחמד?" תמהה אמי באחד הימים. "אני בטוחה שיש לך הרבה הצעות", פסקה באחת. התיישבתי על הכורסא בחוסר רצון, "תראי, אמא", התחלתי להסביר, "אני לא מתכוונת לבחור לעצמי חתן". הישרתי אליה מבט. "אני נותנת לקדוש ברוך הוא לבחור אותו עבורי", הוספתי, "אני לא דואגת, הוא יביא אותו עד אלי". היה בי כל כך הרבה בטחון באלוקים. רציתי להסביר לה ולכל העולם שהשם לא מקפח את יראיו, את המייחלים לחסדו. כל לילה לפני השינה לחשתי לאוזנו של אבי במרומים, שאין לי אף אחד חוץ ממנו בעולם, שהוא "משגב לי ומנוס ביום צר לי", וידעתי בכל ליבי שהוא לא ישכח אותי. עולם ההבל והשקר המשיך לשלוח לי שליחים משני המינים, ולמרבה האירוניה גרם לי להתחזק ולדבוק בדרכי עוד יותר. "אבל למה את לא מנסה?", שאלה אותי חברה נוספת כשסירבתי לעוד כוס קפה "לא מזיק" כדבריה, עם ידיד מהעבר.
 ניסיתי להסביר לה שאני הבת של המלך, וככזו אני הולכת בדרך שהוא התווה לי. סמכתי על בוראי שהביא אותי לעולם הזה כדי להיטיב איתי, והאמנתי שכל התהפוכות שעברתי בחיים הם רק לטובה. "כשאני אראה את החתן שלי, אני אדע שזה הוא", הסברתי לה. "השם מכין לי צדיק אמיתי", עמדתי על שלי, "אין לי זמן מיותר לדיבורי סרק".
למחרת בבוקר פתחתי את הפייסבוק. הודעה אדומה הבהבה. "רציתי לדעת אם את זו שכותבת את הטור בהידברות?", נשאלתי, "כי אם זו את - רציתי שתדעי שאת מאד מחזקת אותי", כתב. ההודעה ריגשה אותי מאוד. "מלכו של עולם כותב את הטור הזה, אני רק מזיזה את האצבעות", השבתי לו בטון מחויך.  "איך מצאת אותי בפייסבוק?", תמהתי. "דרך הקיר של הרב אהרון לוי", ענה, "נעים מאד אני תומר". בימים שבאו למחרת למדתי מהתכתבות איתו שעבר תקופה לא קלה. מצאנו אוזן קשבת האחד אצל השני, כשבאיזשהו שלב הייתי מספיק חצופה להפוך אותו ל"בודק" של הטורים שלי לפני שהם עוברים למערכת. "הערב אני נוסעת לתיקון בבת ים", אמרתי לו באחד הימים, "אולי תצטרף?", ביקשתי "אני סבורה שזה יעשה לך רק טוב, תרגיש איך הלב נפתח". הגעתי כרגיל באיחור מה, עיני מחפשות אחריו, מקוות שהצלחתי לשכנע אותו להגיע. לפתע הבחנתי בו. דקה ארוכה קפאתי במקומי. ידעתי שזה המשלוח שחיכיתי לו. הוא הגיע. "הגעתי", חייך בחום. ממקומי בעזרת הנשים יכולתי לראות אותו שר ומתפלל יחד עם הרב. הבטתי על השם הקדוש שחקוק מעל ארון הקודש, וחייכתי כפי שמעולם לא חייכתי. "תודה לך צורי וגואלי". ליבי עלץ בקרבי "ידעתי שלעולם לא תמנע טוב להולכים בתמים". למחרת בבוקר נסעתי עם חיה הצדיקה לנתיבות. "הפנים שלך קצת השתנו", דאגה ניכרה בקולה. לא תיארתי לעצמי כמה שאני שקופה. "הכרתי אתמול את בעלי", עניתי כלאחר יד. לקח לה זמן לעכל את הבשורה. "מה???????" צעקה נשמעה באוטו, "מה???? תעצרי עכשיו בצד.....", נזפה בי, "אני רוצה לשמוע הכל!". בקברו של הבבא סאלי הרהרתי בליבי "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", ודמעות עמדו בעיני "בצילו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי". כמה חיצים מורעלים נשלחו לעברי, כמה הלעג הכאיב לי. איך אפשר להיות אטום כל כך ולא להבין שאין דרך אחרת? בערב, תומר התקשר לומר לי שהוא נמצא באיזור "יש אולי שיעור תורה מעניין אצלכם?", שאל בביישנות. "כן", השבתי, "שיעור עם הרב עשהאל". במהלך כל השיעור הוא לא נתן לרב חיים קלים. על כל פסוק היתה לו קושיה. ארשת של נחת נסובה על פניו של הרב. "יש לך פה תלמיד מאד חכם" אמר לי למחרת הרב בטלפון, "שימי לב שזה לא משהו רגיל, רונית". השבת כהרגלה הגיעה כמה ימים לאחר מכן. שבת פרשת יתרו. עטפתי את עצמי במטפחת לבנה, וצעדתי לבית הכנסת. כולי מהורהרת ונרגשת לקראת המעמד של עשרת הדברות. ספרי התורה הוצאו בזה אחר זה מארון הקודש. כל המתפללים עמדו ביראת כבוד כאילו ממש עכשיו משה רבנו מקריא לנו דיבר אחר דיבר.
"אבא", קראתי חלושות "אני רוצה לומר לך משהו חשוב" התחלתי להניע את שפתי "אני רוצה להבטיח לך שאם תומר הוא המתנה שלך עבורי", נשמתי עמוקות, "אם הוא הצדיק שזיכית אותי", עצמתי את עיני, "אני מבטיחה במעמד הזה שאני מכסה את ראשי אחרי החתונה". וקולי נבלע בתוך הקהל. בשבוע שלאחר מכן המשכנו לשוחח בטלפון, הפעם גוון השיחה היה קצת שונה. לשנינו היה ברור לאיזו כיוון אנחנו הולכים, לשנינו היה ברור שאנחנו שואפים לבית של תורה, לבית של אמונה. לבית שבה תגור איתנו השכינה הקדושה.
"אני יכול להבין למה את לא מתחתנת איתי?" פנה אלי כאילו זה טבעי לו כמו לצחצח שיניים בבוקר. "אולי כי לא הצעת?" השבתי, מנסה לבלום את ההתלהבות שלי. "בטלפון זה מספיק טוב?", שאל. "אני צריכה לשאול את הילדים שלי", התנצלתי "זה חלק מעסקת חבילה". יומיים אחרי הגיע תומר אלינו, הכימיה שנוצרה לילדים איתו היתה מדהימה, שלרגעים הרגשתי מיותרת. "כמה חסד יש בך אבא", חייכתי והבטתי בהם צוחקים. "מי היה מאמין?". עליתי לישון בתחושה עילאית, מבושמת משהו. שתדע שאני מרכינה את ראשי בפניך סהדי במרומים, על ששמעת מהיכלך את קולי. שנטעת בי עוז ותעצומות נפש לעמוד בפרץ הלחצים ובמתיקות הפיתויים, כולי הודיה על שלא נתת לי ללכת בעצת רשעים, ולא לעמוד בדרך חטאים, ולא עוד לשבת במושב לצים.

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (74 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים