מיומנה של בעלת תשובה

קמחא דשבתא

"אני לא מתביישת לבקש עזרה", אמרה, "העיקר שהילד שלי לומד תורה". האזנתי לה בקשב רב תוך כדי הכנסת המצרכים לתוך ביתה. "אני רוצה שתברכי אותי שאתחתן עוד השנה", אמרתי. מיומנה של בעלת תשובה

| י"ב חשון התשע"ד |
אא

מדי פעם, לקראת סוף השבוע, אני מקבלת קריאה מגני אירועים הסמוכים למקום מגורי, בבקשה לאסוף מנות חמות לחלוקה למשפחות יקרות שידן אינה משגת. באחד מימי השישי אספתי בשעות הצהריים את המשלוחים הריחניים, ויצאתי לדרך.

חילקתי את הארגזים לפי הרשימה שהיתה בידי. מקפידה על צניעותה של המשפחה ועל אנונימיות התורמים לפי בקשתם. מבט בשעון מבהיר לי שעוד שעה נכנסת שבת. במכונית נשארה מנה אחרונה המיועדת לאשה נכה, שכאילו לא די בנכותה - גם נשארו לה כמה חודשים לחיות עקב מחלה קשה.

כל מה שמוביל אותי ברגעי החלוקה הן מילותיה של אימי שתחייה, שהקפידה לשנן לי מילדות שיש "לתת לכל אחד שפושט יד", מילים אלו לא הותירו ספק בליבי שכך צריך להיות. "גם אם הוא נראה לך עשיר", הוסיפה בנחרצות, "את לעולם לא יכולה לדעת מה מצבו האמיתי".

המשכתי בנסיעה לכיוון ביתה של אותה אישה. ירדתי עם החבילה והקשתי בדלת. משלא נשמעה תשובה הקשתי שוב פעם בחוזקה, אך ללא הועיל. חישוב מהיר הבהיר לי שאם אשאיר את החבילה בכניסה - יש סיכוי מאד גדול שחתולי הרחוב ייהנו ממנה.

המתנתי כעשר דקות ולא קיבלתי רמז לבואה. התיישבתי על הספסל מול ביתה, מציצה בעצבנות במחוגי השעון. "אני בטוחה שהיא בדרך", הרהרתי בליבי ומוללתי בדאגה את מחזיק המפתחות.

הדקות חלפו, תנועת התושבים לקראת כניסת השבת הפכה עצבנית משהו. סידורים נוספים, הכנות אחרונות בהחלט. חשש התגנב לליבי, ובייאושי פניתי במרומים לקב"ה: "אבא, יש כאן דגים חריפים, וגם סלטים כיד המלך", הבטתי למעלה, הכל הכל לכבוד השבת. לא רוצה לחזור עם זה הביתה".

"גלוי וידוע לפניך שאני חייבת להדליק נרות שבת בזמן", קולי הפך מתחנן. "אנא", קראתי, "אני ואתה יודעים כמה היא צריכה את הארוחה הזו".

חיכיתי עוד 5 דקות והשתכנעתי סופית שכנראה אאלץ לשוב הביתה כלעומת שבאתי. הנעתי את האוטו והחלקתי במורד הרחוב, מאיצה את המהירות. החניתי את הרכב בחנייה הנמצאת מול הבית, ובעודי חוצה את הכביש ראיתי אותה יורדת מתחנת האוטובוס, נשענת על מקל ההליכה.

קראתי בשמה, פעם אחר פעם. "שלום שלום" היא השיבה לי. "מה את עושה כאן?" התפלאתי. ביתי נמצא בכיוון השני של המושבה. הסיכוי שאראה אותה פה קלוש ביותר. "טעיתי בתחנתה אוטובוס", התחילה להסביר לי. "נרדמתי וירדתי שתי תחנות אחרי". התנצלות נשמעה בקולה.

"יש לי משלוח עבורך", התלהבתי, "עבור השבת". היא הביטה בי מחייכת "מי שלח אותך אלי?", אורו עיניה. "הקדוש ברוך הוא שלח אותי", השבתי לה ברצינות. "נו, באמת", התחילה לצחוק בפה חסר שיניים. "אין לך מושג כמה אני רצינית", והצטרפתי לצחוקה. "בואי, אקח אותך הביתה".

במשך הנסיעה היא סיפרה לי שבמהלך השבועות האחרונים התדפקה כמעט על כל דלת אפשרית כדי לקבל עזרה. "הבן שלי חזר בתשובה", אמרה. "הוא גר במאה שערים, ואני משתדלת לסייע לו מכספי הביטוח לאומי", הוסיפה בהתרגשות.

"אני לא מתביישת לבקש עזרה", אמרה, "העיקר שהילד שלי לומד תורה". האזנתי לה בקשב רב תוך כדי הכנסת המצרכים לתוך ביתה. הבית היה מוזנח וריק מרהיטים, תזכורת עבורי לחיים בתוך בועה.

מבט קצר הבהיר לי שאפילו תנור אין בבית, שלא לדבר על מקרר. בצידי החדר מיטה קטנה, ועל הקיר המתקלף תמונה גדולה של בנה, לבוש חליפה, ולראשו מגבעת שחורה.

"הייתי פעם אישה שהיה לה הכל", תפסה בידי, "אל תחשבי שתמיד הייתי נכה". ראיתי את הכאב בעיניה. "השם לא שוכח אף אחד", הוסיפה, "אבל אף אחד". אחיזתה התחזקה. "יש לי ילד צדיק, וזה הכי חשוב לי".

יצאתי החוצה לרחוב. ריח השבת עמד באוויר. הספקתי להחליף בגדים ולהדליק נרות. לא ידעתי את מי לברך, אותי או אותה. לא ידעתי מי זכה יותר - אני או היא. לא השכלתי להבין מה היה שם בדיוק.

הרב פנגר אמר פעם שמה שנקצב לאדם מאת השם, אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. המקרה הזה הוכיח לי שזה נכון. למשלוח הזה היתה כתובת מדויקת שנכתבה בעולמות עליונים, כזו שבשר ודם לא בהכרח מסוגלים להבין.                                                                                           

מספר ימים לאחר מכן שמעתי את קולה סמוך למשרדי. "אני מחפשת את רונה", צעקה לכל עבר. יצאתי לקראתה בדאגה. "הבאתי לך מכתב", ניסתה לסדר את קצב נשימתה. "מהבן שלי", הסבירה בחיוך.

פתחתי בזהירות את המעטפה. נפעמת לקרוא את המילים הקטנות, העגולות. ליוויתי אותה לדלת. "אני יכולה לקבל ממך ברכה?", שאלתי. "ממני?" הופתעה מבקשתי הלא שגרתית. "אני רוצה שתברכי אותי שאתחתן עוד השנה", חייכתי.

היא הניחה את ידיה על ראשי ובירכה אותי. לא היה לי צל של ספק שהברכה שלה מגיעה עד כסא הכבוד. ראיתי את גבה מתרחק והתחלתי לבכות. הבנתי שאיני ראויה כלל לתודה, שלא לדבר על מכתב הערכה.

חשתי אפסית כל כך. התחוור לי שחסדו וטובו גדול עלי, אם מישהו צריך לומר תודה זו אני. איך אותה אשה זיכתה אותי במצווה כל כך חשובה, וסייעה בידי לעשות אותה בשמחה.  השם יתברך חיבר בינינו עם הרבה רחמים, והוכיח לי בפעם-המי-יודע-כמה שהוא היחיד שסומך לכל הנופלים.

המייל של רונית (לנשים בלבד): rona1471@gmail.com

הבלוג של רונית: http://rshenfeld.blogspot.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (78 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים