פרשת תרומה

על סוסים ועגלות ותלמידי ישיבה

תרומה שתרמוה בעליה מתוך כוונה טהורה שימשה לבניית הארון וכלי המשכן החשובים ואילו תורם שכיוון בתרומתו לשם כבוד וכדומה שימשה תרומתו לכלים הפשוטים יותר

| י"א חשון התשע"ד |
אא

כשסיים את מסעו חזר גבאי הצדקה של ישיבת וולז´ין לביתו של ראש הישיבה רבי חיים זצ"ל ועדכן אותו בתוצאות מסעו. כשעיין ראש הישיבה בפנקס התרומות הבחין כי תרומתו של אחד מתומכי הישיבה הותיקים פחתה לכדי מחצית. לשאלתו השיב הגבאי כי אינו יודע לסיבת הדבר.  – "קח אותי לביתו!" פסק ראש הישיבה.

משנכנסו לביתו של העשיר כיבדם זה בכבוד רב ושאל לסיבת בואם. – "בענין התרומה באנו" - השיב ראש הישיבה ישירות. – "זה זמן רב שהינך תורם מממונך לאחזקת הישיבה, מדי שנה מגדיל אתה את תרומתך ואילו השנה הפחתת אותה לכדי מחצית. הגעתי לביתך כדי לשאול לסיבתה של הפחתה זו".

- "ראה נא כבוד הרב" - השיב העשיר, - "מידי שנה כאשר מגיע הגבאי לביתי מתמלא אני עליו ברחמים, מגפיו מלאים בבוץ, ריאותיו מתנשפות ממאמץ וורידי מצחו נפוחים. רחמים אלו המציפים את ליבי תכונה טובה להם, הם מרחיבים את כיסי ואני מגדיל את תרומתי בשמחה גדולה. השנה כאשר נכנס הגבאי לביתי היו מגפיו נקיות ריאותיו שקטות ומצחו חלק. הצצתי מן החלון והבחנתי כי בחצר הבית עומדת עגלה נאה רתומה לסוס משובח והבנתי כי סוס זה נקנה עובר הגבאי מכספי  הישיבה. אלא שמניין יש לה לישיבה די ממון כדי לרכוש סוס זה? אין זאת אלא שמכספי הצדקה קנוהו. אני אינני חפץ שיקנו בכספי תרומתי סוסים ועגלות, חפץ אני שבכספי ירכשו מזון עבור תלמידי הישיבה העמלים בתורה ומתוך כך לא נתעוררו רחמי, לא הוצף ליבי, נצטמק ליבי ופחתה תרומתי.

מששמע הרב לסיבת הדבר חכך בדעתו, וכי מה יאמר לו? שנתרבו צרכי הישיבה? שהשנים אינן מיטיבות עם הגבאי המסור?. לפתע אורו עיניו וחיוך רחב עלה על פניו. – "שב בני" - ביקש הרב מן העשיר, - "קורת רוח מרובה גרמה לי תשובתך זו ובגינה אף זכיתי להבין כוונת הפסוק בו נתקשיתי זמן רב".

בתורה נאמר כי חכם גדול היה בצלאל ויודע היה "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". וכי מה יש לו לבצלאל "לחשוב" בהם? והלא ניתנו לו מתכות אלו כדי שיבנה מהם את כלי המשכן ומה מקום למחשבות יש כאן עד שמתוכן מתארת התורה את חכמתו הרבה?. עכשיו נתבאר לי עומק הדבר.

תורמים רבים תרמו את תרומת המשכן איש איש ותרומתו איש איש וכוונתו. לצורך בניית המשכן עסקו הבונים בייצורם של כלים רבים, הם בנו ארון ושולחן, מזבח ומנורה, אדנים וכלי מזבח. הם אף תפרו יריעות וקלעים, מסך ופרוכת, בגדים וכובעים. מי שקבע באלו חומרי גלם ישתמשו ליצירת כל כלי היה בצלאל. הוא שמלא היה "רוח חכמה" ידע את כוונתו של כל תורם ותורם. נמצא כי טהרת הכוונה היא שקבעה להיכן תופנה התרומה. תרומה שתרמוה בעליה מתוך כוונה טהורה שימשה לבניית הארון וכלי המשכן החשובים ואילו תורם שכיוון בתרומתו לשם כבוד וכדומה שימשה תרומתו לכלים הפשוטים יותר. זו היתה גדולתו של בצלאל שידע  "לחשוב מחשבות בזהב ובכסף ובנחושת".

דע לך בני! הרבה תורמים לה לישיבתנו הקדושה. איש איש ותרומתו איש איש וכוונתו. התורם תרומתו בטהרה תסובב ההשגחה את תרומתו המשובחת להאכלת פיותיהם של לומדי הישיבה עמלי התורה. לעומת זאת התורם לישיבה ממניעים זרים תסובב ההשגחה את תרומתו להאכלת פי הסוס ולאחזקת עגלתו. אי אפשר לה לישיבה ללא תלמידי חכמים ואי אפשר לה לישיבה ללא סוס ועגלה וזאת עקב ריבוי התורמים וזקנתו של הגבאי.  אלא שיש בידך היכולת להשפיע על מסלול תרומתך – בטהרת כוונתך.

ויקחו לי תרומה

בפרשת תרומה מצווה הקב"ה את משה על תרומת המשכן באומרו "ויקחו לי תרומה". בביאורו למילה "לי" כותב רש"י "לי – לשמי". בהמשך הפרשה מצווה הקב"ה את משה על בניית המשכן באומרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" גם כאן מבאר רש"י "לי – לשמי". מן הכתוב נראה כי הקב"ה מדגיש בפני משה את הצורך בכוונה נכונה בעת התרומה ובעת בניית המשכן, בשניהם נדרשת כוונה – לשם שמים. אלא שכוונה זו לביאור היא צריכה.

כלל ידוע הוא כי "מצוות אינן צריכות כוונה" – גם אם לא נתכוון עושה המצווה לשם מצווה עדיין עולה מעשהו כמצווה כיון שצוויי התורה אינן מתייחסים אלא למעשה. דוגמא לדבר ניתן למצוא במאמר חז"ל העוסק במצוות הצדקה. לימדונו חכמים כי "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או על מנת שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור". על אף שכוונתו של נותן הצדקה אינה אלא לצורך עצמו ולא לשם מצוות הצדקה, דהיינו לבריאות בנו או להעצמת חלקו לעולם הבא, למרות זאת  צדיק גמור הוא. הרי לעינינו כי מצוות הצדקה אינה צריכה כוונה.

לאור קביעה זו מתעצמת השאלה מדוע יצאה מצוות תרומת המשכן והקמתו מכלל זה? מדוע בתרומת המשכן תובעת התורה מן התורם כי יכוון בתרומתו לשם שמים? והלא גם אם נתכוון לתועלת עצמו הריהו צדיק גמור?.

בין חטא העגל להקמת המשכן

ציווי הקמת המשכן נאמר למשה רבינו לאחר חטא העגל. חטא זה חמור היה בעוצמתו ובתזמונו. בעוצמתו –  כפירה בעיקר. בתזמונו – כארבעים יום לאחר מעמד הר סיני.

ואכן, על אף שסלח הקב"ה לבני ישראל על חטאם באומרו "סלחתי כדבריך", הותיר את חובם לדורות לגבותו מהם מעט מעט כמאמר הפסוק "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם" ואמר רבי יצחק "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". פריסת חובם לדורות מלמדת על חומרת חטאם הנורא.

מיד לאחר חטא העגל עת מצווה הקב"ה את משה על הקמת המשכן הוא אומר "ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת... ואל הארון תיתן את העדות אשר אתן אליך". ארון זה היה הכלי המקודש ביותר במשכן ה´ והוא הוצב בקודש הקודשים אליו נכנס הכהן הגדול בלבד פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים. אלא שהתבוננות על צורתו של ארון זה בו שכנו לוחות הברית מעלה תמיהה גדולה.

בביאורו לתורה מתאר רש"י את הכרובים "כרובים - דמות פרצוף תינוק להם". הייתכן כדבר הזה? האם הארון המקודש נושא על גבו דמויות אדם עשויות זהב?  והלא זה עתה נענשו ישראל על עשותם עגל זהב ומיד מצטווים הם על עשיית כרובי זהב בדמות שני תינוקות? ולא זו בלבד אלא שמצווים הם להציבם במקום הקדוש ביותר במשכן – בקודש הקדשים?

בציווי זה מגלה הקב"ה למשה ולבני ישראל היכן הוא הגבול הדק בין עבודה זרה לעבודת השם. הוא מלמדם כי ההבדל בין עבודה זרה לעבודת השם אינו מצוי במעשה אלא בכוונה. אפשר ואותו מעשה עצמו יחשב ברגע אחד כעבודה זרה וברגע השני כעבודת השם, ההבדל ביניהם נעוץ בציווי. כאשר מצווה הקב"ה על עשיית כרובים אין לך קדוש מהם וכאשר אינו מצווה אין לך טמא מהם.

כאשר מצווה הקב"ה את משה על הקמת המשכן הוא מדגיש באוזניו כי את המשכן יש להקים לשם שמים. כוונה זו היא שהופכת את המשכן מחטא חמור למקום המקודש ביותר לעם ישראל. כיון שכוונה זו היא המבדילה בין קודש לחול מדגיש הקב"ה ועשו "לי" מקדש "לי לשמי". כמו כן בצוותו על תרומת המשכן הוא מדגיש באוזני משה "ויקחו לי תרומה" "לי לשמי".

אמנם בשאר מעשי הצדקה אין חוסר הכוונה פוסל בשלימות המצווה ואף הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו הרי זה צדיק גמור ש,מתוך שלא לשמה בא לשמה". אלא ששונה תרומת המשכן משאר צדקה, הכוונה בתרומת המשכן הכרחית היא באשר מבדילה היא בין עבודה זרה לקדושת המשכן.

כאשר אנו מבקשים להרבות כבוד שמים בעולם יש לנו לזכור כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם אם נראה לעין כי המעשים "טובים" הם ומובילים למטרה נאצלת זו, יש לנו לבחון האם מעשים אלו תואמים את ציווי הבורא. כאשר תואמים הם לרצון ה´ הרי הם בבחינת "מקדש" וכאשר סותרים חלילה הרי בחינת "עגל" להם.

תמיכה בלומדי תורה בימינו היא בבחינת "ועשו לי מקדש" לומדים אלו הם הגורמים להשראת שכינה בישראל ועל כן כאשר תורמים אנו להחזקתם ראוי לה לתרומה זו להינתן לשם כוונה זו ככתוב "ויקחו לי תרומה" "לי - לשמי". אכן גם תרומה שאינה נובעת מכוונה טהורה נחשבת כתרומה אך תרומות מסוג זה מסובבות על ידי ההשגחה להאכלת ה"סוס" ולא להאכלת עמלי התורה.

אם כבר מוזילים אנו מכספנו להחזקת התורה ראוי שנצרך לנתינתנו את הכוונה הראויה ובכך נזכה שמתרומתנו זו ייבנו הארון והכרובים ולא קלעי החצר.

שבת שלום!

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תרומה – כל הסרטים ב-VOD הידברות

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

55 לרכישה

מוצרים נוספים

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

ספר קהלת עם פירוש ’נזר חכמה’ של הרב זמיר כהן

יפה באמת

הפרשה בה נולדת

שבויות

התחושות שלי - חיים ולדר

לכל המוצרים