מיומנה של בעלת תשובה

המלחמה במחלה

"אני רוצה הביתה", ביקשה שירה לפני הפגישה עם הרב שהיה אמור לברך אותה לרפואה מהמחלה הקשה שפקדה אותה. "לא מתאים לי כיסוי ראש עכשיו"

| י"א חשון התשע"ד |
אא

הצטופפנו כולנו במכונית הדייהטסו הקטנה. 4 חברות נפש שיצאו לדרך. רעש המנוע מפר את הדממה, תנועת הגלגלים חותכת את כביש הקסטל בדרך לירושלים. 4 נשים שותפות לנסיעה - ושותפות לחשש אחד.

לשירה, אחת החברות, נתגלתה המחלה לפני כחודש. זה התחיל בנפיחות לא מוסברת בלחי השמאלית. בדיקה שגרתית במרפאה, הפניה לביופסיה - וזהו. הגג התמוטט על ראשה. המחלה התפשטה בכל בלוטות הלימפה. מחלת הודגקינס, כמדומני.

נקבעה לנו פגישה עם רב גדול, ושירה החליטה לעשות מעשה ולקבל על עצמה כיסוי ראש לרפואתה. "אני מוכנה לעשות הכל כדי להחלים", הסבירה לי, "לא אתן למחלה להכניע אותי", הוסיפה. ידעתי ששירה מאוד מתלבטת בעניין הזה, אבל מאחר והרופאים לא נתנו סיכוי רב להחלמה, החליטה לאחר התייעצות עם בעלה, לעשות את הצעד.

"אני צריכה אתכן לידי", ביקשה. "בשעה 20:00 בדיוק תהיו מוכנות", אמרה לפני שסגרה את הטלפון. עוזר הרב קיבל אותנו בחמימות והבטיח "כבר מגיע תורכם". ניסינו להפיג את המתח בבדיחות ובשתיית קפה. מזווית העין ראיתי את שירה צועדת הלוך וחזור, קדימה ואחור. יודעת שלתפיסתה אחרי הפגישה הזו כל חייה ישתנו.

"אני רוצה הביתה", ביקשה שירה לפתע. "בואו ניסע הביתה", והפעם זו היתה פקודה. "לא מתאים לי כיסוי ראש עכשיו", הסבירה בתקיפות. נחמה היתה הראשונה שהתעשתה. "מה עובר עלייך?", ניסתה להבין, "עשינו את כל הדרך הזאת ועכשיו את מתקפלת?", הקול שלה התחיל לעלות לטונים גבוהים.

"רק רגע"  ביקשתי. "שירה, תקחי לעצמך כמה דקות לחשוב. מדובר פה בחיים שלך", אמרתי בשקט. וקוננה בי התחושה שמדובר במלחמה אבודה. "אלוקים ירפא אותי כמו שאני", הסבירה. הבנתי כמה יצר הרע יכול להיות אכזרי. עמדנו בחוץ כמו במרקחה. החלפנו מבטים בינינו, וכל ניסיונות השכנוע עלו בתוהו.

"אין מה לעשות, ואנחנו לא נמצאות במקומה", הסברתי לבנות בדרך לחניה. "לא מדובר כאן ברצון שלנו".

למחרת בבוקר הגיעה שירה למשרד וניכר עליה שהלילה רק החמיר את עקשנותה. "לא עשיתי שום רע, ואין לי כוונה לשנות את החיים שלי", ירתה לכיווני. ידעתי שהזמן לא פועל לטובתה. "מה שלא יהיה, אני איתך", אמרתי לה. "מה שתחליטי", הוספתי כשליוויתי אותה החוצה.

בשבוע לאחר מכן, שירה נכנסה לשגרה של טיפולים והקרנות שכללו בידוד ממבקרים. מערכת החיסון שלה נחלשה, והגוף שלה הגיב קשה מאד לשינוי. "אני לא יודע מה יהיה", שפך בעלה את ליבו בפני, "הרופאים לא ממש אופטימיים. בינתיים אנחנו מחכים לסיום של כל הטיפולים".

ביום שלמחרת השיחה נסעתי עם משפחתי לנופש השנתי באילת. היה קשה לי מאד להתנתק וליהנות מהמים והחופש שיש לעיר הזאת להציע. כל יום התקשרתי לשאול לשלומה. וקולה הלך ודעך מיום ליום.

בדרך חזרה הביתה תחושה מוזרה התפשטה בגופי, והרגשתי שאני חייבת לראות אותה, ויהי מה. לא מעניין אותי בידוד ולא הוראות של רופאים. הערב אני אצלה.

הנחתי את המזוודות בפתח הבית בלי לפרוק אותן. "אני חוזרת עוד שעה", קראתי לילדים שנבלעו כבר בתוך החדרים, וטסתי לבית החולים. לא הבנתי ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה משך אותי לשם. "אני בדרך", אמרתי בטלפון לבעלה, "אני צריכה לדבר איתה".

כל בר דעת יודע שקומה 7 בבית חולים קפלן, אינה מבשרת טוב. י בעלה חיכה לי בכניסה לחדר. "היא מחכה לך", חייך. "רק תשימי את המסכה על הפה", התנצל, "זו דרישת הרופאים".

נכנסתי פנימה לחדר בחשש. שירה ישבה שם בקצה של המיטה. מחוברת למכשירים מכל הכיוונים. "רונה" היא קראה חלושות, "כמה טוב שבאת", הוסיפה. "ספרי לי איך היה באילת", ביקשה. ישבתי מולה והתחלתי לספר לה את קורותינו.

היינו רק שתינו בחדר "זה לא קל בכלל", אמרה בשקט, "אבל השם יעזור". המבט בעיניה היה צלול וכחול כל כך, שהבנתי למה הגעתי, הבנתי למה בער לי כל כך להגיע אליה. היישרתי אליה מבט ואמרתי ברכות "אולי תיקחי עכשיו כיסוי ראש?", שאלתי וידעתי את התשובה. שירה הסתכלה עלי במבט פגיע כל כך. "יש לך כאן מטפחת?", שאלה.

לא ידעתי את נפשי. הרגשתי שהקול שדיבר אליה לא היה שלי. ראיתי את עצמי מהצד. עבדתי בצורה אוטומטית ורציתי להרביץ לעצמי באותו רגע שאין לי חתיכת בד בתיק. קראתי לבעלה שיארגן לנו עכשיו משהו, ולא מעניין אותי מאיפה.

ישבתי איתה והתחלנו לקרוא תהילים, כשמעבר לדלת מתחוללת מלחמה רבתי במירוץ לכיסוי הנכסף.

"אח שלי בדרך לכאן עם מטפחת", צעק לי י מעבר לדלת. "זה ייקח קצת זמן, הוא יצא כרגע מהכותל. נערכה שם תפילה לרפואתה". הוסיף בהתרגשות. המשכנו לקרוא תהילים עד שראיתי על פניה סימני עייפות.

"אני הולכת הביתה, שירה", לחשתי על אוזנה. "ואני סומכת עלייך", הוספתי. לסימני השאלה שליוו אותי בדרך למעלית השבתי ש"זה רגע פרטי מאד שלכם". י בעלה השפיל את עיניו ."תעדכן אותי", הוספתי. "והכי חשוב שלא תשכח לברך שהחיינו", קראתי אחריו.

שמחתי בליבי שהיא קיבלה את ההחלטה בלב שלם. בערך בשעה 23:00 בלילה התקשר אלי י בעלה "זהו, זה נעשה", אמר. "את לא מבינה איזה התרגשות היתה כאן, כולם בכו", הוסיף ופרץ בבכי. בכי שהיה אצור בתוכו הרבה מאד זמן.

למחרת בבוקר קמתי שבעת רצון, ולא ידעתי שההפתעה הגדולה עוד לפני. בשעת הפסקת הצהריים הטלפון שלי מצלצל ועל הקו היה י "את לא תאמיני מה קרה" אמר. "את פשוט לא תאמיני", הוסיף. לא הייתי בטוחה אם הוא מצפה לתשובה. "הבוקר במקלחת כל השערות שלה נשרו", וההתרגשות ניכרה בקולו. מישהו למעלה חיכה שתשים את הכיסוי ראש", הסביר.

"תביני שאם השיער היה נופל לה לפני, היא היתה נאלצת לכסות את ראשה גם ככה", אמר. לא האמנתי למה ששמעתי. כמה רחמי שמיים ירדו באותו זמן. "אלוקים פשוט חיכה לה שתשים את כיסוי הראש מרצון", ויכולתי לשמוע את הלב שלו פועם. "הוא רצה שתשים את זה רק מאהבה", הוסיף.

שירה נמצאת כבר חודשים אחרי הטיפולים. השיער חזר לצמוח, המטפחת עדיין במקום, לפניה עוד הרבה טיפולים בדרך להחלמה מלאה, אך יש הרבה יותר סיבות מבעבר להיות אופטימיים.

אני שמחה שהשם נתן בליבי את המחשבה הזו להגיע אליה באותו הערב, לחזק את ידיה ולסייע לה לקדש שם שמיים. אני כל פעם נפעמת מחדש מבורא עולם שיודע כמה קשה לכל אחד לשנות את אורח חייו. ובסבלנות מדהימה נותן לכל אחד את הקצב שלו ואת המינון הנכון רק לו. בדרך-לא-דרך, יד ביד. בדרך-לא-דרך, עד אליו.

המייל של רונית (לנשים בלבד): rona1471@gmail.com

הבלוג של רונית: http://rshenfeld.blogspot.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (89 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים