טורים אישיים - כללי

בעקבות הראיון הדמיוני והסערה ברשת: האם אסור לבקר את שירו של חנן בן ארי?

מערכת אתר הידברות הוצפה בטענות שונות: הראיון הדמיוני לא ראה את העומק שבשיר החדש, מדובר בלשון הרע, ובכלל – זכותו של חנן בן ארי לבטא את רגשות המועקה והרצון לחיבוק. דניאל בלס מגיב למגיבים

| ו' טבת התשע"ח |
חנן בן ארי
אא

מאחר שלא הסכים להתראיין להידברות, דודו כהן פרסם ראיון דמיוני עם חנן בן ארי, המבטא ביקורת נוקבת על שירו. רבים מהגולשים הביעו תמיכה באופן ההתייחסות, ואחרים מחו.

1. כנגד הביקורת עליו, רבים זעקו "לשון הרע" ואמרו ש"אסור לדבר על יהודי".

2. אחרים מחו: "האם אסור לחנן לבטא את רגשות המועקה שלו כלפי האמונה?"

3. המעמיקים יותר חיפשו עומק מאחורי השיר, ותירצו שהזמר התכוון לדבר על "ימי שנאה", מושג שעליו כתבו חכמי המוסר, כי בחייו של עבד השם מצויים לא רק "ימי אהבה" לקב"ה, אלא לפעמים גם ימים של נסיונות באמונה ומשברים רגשיים שאם עוברים אותם בהצלחה, זוכים לשוב לשמוח בעבודת השם באמונה.

במאמר זה נתייחס לטענות אלו, וגם למסר שבשיר.

 

האם אסור לבקר שיר של יהודי?

האם אסור לבקר זמר רק בשל היותו יהודי?

אם כן נמצא עצמנו אוכלים ומאכילים את ילדינו בלא מעט השקפות פסולות ועוולות חברתיות בשם "חופש הביטוי", שהרי אין גבול למה שאמנים יהודים מוכנים להציע בשם האמנות, ופוליטיקאים יהודים בשם הפוליטיקה.

זו היא שאלה פרקטית: אם לא נהיה ביקורתיים כלפי התכנים שאנו ובני משפחתנו צופים בהם, האם יישאר בלבנו משהו מקודשי ישראל?

אני חושב שכל אחד מבין שיש הבדל בין יהודי שמזמר לעצמו או לבני משפחתו, לבין יהודי שמפרסם קליפ וידאו ויראלי שמטרתו להגיע למיליונים, כאשר רובם ילדים ובני נוער אשר גומעים את מילותיו בשקיקה ומפזמים אותן לאחר מכן בעל פה.

כפי שהדגיש דודו, שירים הם למעשה מדיום אשר בכוחו לחרוט מילים בתודעתנו, ומבחינה זו דומים למושג התפילה. בלשון מעשית יותר, חישבו על ילדים ונערים שאמורים לפזם בעל-פה הטחת תלונות כלפי הקב"ה, ח"ו.

למותר לציין שעל הזמר כלל לא דיברנו, לא חשפנו עליו פרטים ולא עסקנו בחייו האישיים. האם ביקורת לגיטימית כלפי שיר בעייתי, שרבים שומעים ומשמיעים בטעות לילדיהם - תהיה בגדר "לשון הרע"?

כך כתב החפץ חיים על לשון הרע לתועלת: "מי שרואה באדם אחר מידה מגונה, מצווה לו לספר לבנו ולתלמידיו שלא יתחברו עמו, אם כוונתו רק לשמרם מחטא ולא לגנותו" (חפץ חיים, כלל ד, י).

למותר לומר שאין תועלת גדולה יותר מחינוך מוסרי לילדינו. עלינו ללמוד וללמד את הרבים להיזהר מפני תכנים שליליים ומזיקים.

בנדון דידן, הזמר המדובר עדיין מחזיק בשיר, מפרסם אותו בגאון ועומד גאה מאחוריו. על כן, אין תועלת גדולה יותר מלהזהיר מפני נזק רוחני שגורם בכך.

אך, כמובן, נשמח מאוד שהביקורת תביא את הזמר היהודי ללמוד מטעויותיו.

 

האם אסור ליהודי לבטא את רגשותיו הקשים כלפי אמונתו? מה תגידו על ספר איוב?

בשונה ממה שרבים טועים לחשוב, איוב לא עמד בנסיון שניתן לו כאשר התרעם על מר גורלו. עם זאת ה' מחל לו בגלל גודל סבלו, כפי שביאר המצודת דוד: "ואמרו רבותינו ז"ל: מכאן שאין אדם נתפס על צערו, כי בעבור קושי היסורין (איוב) דיבר מה שדיבר" (איוב פרק מב, ז).

רק שאיוב ודאי לא השתמש במילים כגון אלה שיש בשיר. הזמר מדבר בשירו כאל אדם מן השוק, ולא אל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

למרות שטעה בטענותיו, איוב התנסח בכבוד. כך הכתוב מעיד עליו: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (איוב ב, ט).

ספר התהילים של דוד המלך ע"ה מלא בהתבטאויות נוקבות, שאלות קשות על סבל ועל התמודדויות החיים והאמונה בעוצמה שלא נמצא בכתבים אחרים, עם זאת כולן נאמרות בכבוד הראוי כלפי מי שאמר והיה עולם.

ברגע שיהודי מאבד את כבודו לבורא עולם, לא יוכל להתחבר אליו - כי ה' הוא גזע קיומנו עליו אנו יושבים.

עלינו לשמור על לשוננו. אחרי הכל, אם על יהודי צריך כל כך להיזהר שלא לדבר רעה, ולא לזלזל בו, מה נאמר ומה נדבר על בורא כל הנשמות?

התורה דורשת מאיתנו כבוד כלפי בוראנו, אחרת לא נזכה למלא את ייעודנו בעולם הזה. הדיברה השלישית בעשרת הדיברות היא: "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ו). פסוק אשר עוסק בשבועת שקר, אך בו-בעת מלמד את חשיבותן של מילים.

 

האם פירוש הדבר שצריך לשמור את כל הטענות שלנו בבטן?

ובכן, אני חושב שצריך לחלק.

ספקות מכוערים עלולים לחלוף לעתים בלבו של יהודי המתמודד עם אמונתו (אנו הרי מודעים היטב לעובדה שהם מגיעים מן היצר הרע, ולכן לא נותנים להם ביטוי מעשי), טוב לדבר ברצינות על הספקות הללו עם אנשים אוהבים ודמויות רבניות כדי להתמודד עימן. הרצאתו של הרב אהרון לוי - "סוד הצדק העליון"- מתייחסת בצורה נוקבת מאוד לשאלת הסבל, ללא התחמקויות.

אך מכאן ועד אמירה מפורשת כלפי שמים, אותה מפזמים בשיר שוב ושוב כלפי מי שנפח בנו נשמת חיים, הדרך עוד ארוכה. שכן שיר - בדומה לתפילה - הוא הצהרה. הוא אנדרטה לאנשים אחרים להביט בה וללמוד ממנה ולחקות את מסריה.

נער יהודי שאל את רבו: "האם אסור לשאול שאלות?".

השיב לו רבו תשובה יפה: "ביהדות, כל שאלה היא לגיטימית כשמופיע בסופה סימן שאלה, ולא סימן קריאה"!

תלמידים מוזמנים לשאול כל שאלה, אך בכבוד הראוי לנושא השאלה - מתוך אמונה שאלוקים חכם ורחום מאיתנו, יודע את מה שאיננו יודעים, ורחום יותר ממה שאנו מרחמים (שכן, כל הרחמים מגיעים רק ממנו יתברך, אשר ברא את לבנו, את מושגי הטוב והרע שלנו). בין אנו מבינים את דרכיו או לאו, הוא אינו נתון לשיפוט בשר ודם. גם איננו צריכים להתרגש משאלות, שכן אפילו משה רבנו לא הבין את כל דרכיו של הקב"ה.

מותר לשאול כל שאלה, העיקר הוא שנדע את מקומנו לפני מי שאמר והיה עולם, ולא נחשוב עצמנו לרגע כשופטים. הגאווה היא החוצץ הגדול ביותר מפני קרבת ה'.

"כל אדם שיש בו גסות הרוח, מתמעט, שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כד, כד); וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר: "ורמי הקומה גדועים" (ישעיה י, לג); ואין עפרו ננער, והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש-ברוך-הוא: 'אין אני והוא יכולים לדור בעולם', שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (סוטה ה)".

(אורחות צדיקים, שער ראשון על הגאווה)

התלמיד היהודי שואל הכל.

אך במה 'תלמיד' ניכר? התלמיד ניכר בכך שאינו מתנשא ולא מזלזל ברבו. ברגע שנוהג אחרת, כבר אינו ראוי לשם 'תלמיד'.

 

"לזרוק בי נשמה"?!

אלוקים יתברך שמו נותן לנו חיים, ורוצה שנלך בדרכו - דרך התורה והמצוות, ונהיה לאנשים טובים וישרים: "מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח).

אלוקים יתברך שמו לא "זורק" בנו נשמה, אלא נפח בנו נשמת חיים בצלמו מרוב אהבתו אותנו, וכדי להטיב לנו באחריתנו. אין בריה גבוהה יותר ביקום כולו מאשר מציאות הנשמה באדם: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז).

"מי ביקש ממך לזרוק בי נשמה" - היא אמירה שקרית גם מבחינה מעשית, שכן כל אדם שפוי, אם חלילה יתבקש להשיב נשמתו אל בוראו טרם זמנו, אז יבכה ויתחנן מיד לאלוקיו לעוד רגע אחד של חיים...

משל עתיק מספר על חוטב עצים אשר כל היום היה קובל ומתרעם על חייו הקשים וזועק: "מתי כבר יגיע מלאך המוות". יום אחד נגלה אליו מלאך המוות: "קראת לי?" - שאלו.

חוטב העצים המבוהל נחרד על חייו: "כן, נכון, קראתי לך כי רציתי שתעזור לי להרים את העצים"...

כנגד המסר השלילי של השיר - עלינו ללמוד להעריך את מתנת החיים ולא לזלזל בקיומנו.

ברגע זה פועלת בראש כל אחד מאיתנו המכונה המורכבת ביותר ביקום - המוח האנושי מונה למעלה מ-100 ביליון נוירונים הפועלים בתיאום, רק כדי שנוכל לחשוב ולבטא ברגע זה את מחשבותינו!

מי מאיתנו היה מוכן תמורת מיליון דולר לוותר על מאור עיניו (או אפילו רק על ראייה צבעונית של המציאות), על יכולת השמיעה, חוש הטעם, המישוש, שתי ידיו או על שתי רגליו? אפילו אדם שינסה רק יום אחד לקשור את שני אגודליו יגלה מהר מאוד עד כמה הוא נצרך להם; אדם שיעטה על ידיו כפפות יגלה כמה הציפורניים חסרות לו במהלך היום. אך מי מאיתנו נתן אי פעם את הדעת להודות על אגודל או ציפורן?

כל אחד מאיתנו קיבל אלפי מתנות חינם מהקב"ה, שכל אחת מהן שווה מיליונים. כל אצבע היא מערכת מופלאה בתחכומה שרק כדי לחקותה באופן מלאכותי - נדרשים טובי המדענים והלוגיסטיקנים, שעדיין לא מתקרבים למקור...

כמה מאיתנו יודעים להעריך את כל המתנות הללו, לפני שאנו מבקשים עוד?

ילד מפונק נוהג להתלונן, כי אינו יודע להעריך את כל המתנות והאהבה שמרעיפים עליו הוריו. אך אם נביט בעין ישרה על מציאותו של האדם, נמצא שהוא חי ברווח יותר מכל בעלי החיים בעולם, והרבה יותר ממה שהוא נזקק כדי לשרוד, וכל זה נובע בשל אינספור טובות חינם שהבורא הרעיף עליו באהבתו.

הבורא יתברך לא חייב היה לברוא את כל עצי הפרי שיש בעולם, ולא את כל סוגי החומרים שיש בקרקע, וגם לא את כל מגוון בעלי החיים בטבע. האדם יכול היה לשרוד גם עם עין אחת ואוזן אחת, וללא ראייה צבעונית של המציאות. אך הבורא נתן לאדם מעל ומעבר כדי שיהנה מהבריאה אשר יצר.

בשונה ממה שהורגלנו לחשוב, רוב העולם הוא למעשה טוב. זו עובדה שרוב בני האדם בעולם אינם רעבים ללחם ולא סובלים ממחלות ופגעים רעים (רוב האנשים מתים בזקנותם על סיר הבשר, ולא ברעב! קיבלנו שפע חומרי אדיר בעולם, ואם בני אדם לא היו נוהגים בחמדנות, לא היה אפילו עני אחד). קיבלנו עולם מדהים ביופיו, וניתנו לנו אינספור חומרים ואמצעים וכישורים המביאים לנו הנאות רבות מספור.

התרבות המערבית היא שהרגילה את הציבור לחשוב שהעולם הוא ברובו סבל, כי היא מתמקדת ברע למרות שהוא מיעוט (כל מהדורת חדשות יודעת שפחד וזעזוע יוצרים פרסום, ולכן היא מתמקדת במקרים כאלה). שיעורי הדכאון בה גדלים בהתאם לתפיסה צינית של המציאות, אך תפיסה זו שקרית במהותה.

שירים מסוג זה הנם חיקוי של השירים המערביים, המלאים בביטויי זלזול וכעס כלפי החיים וכלפי הדת.

עלינו לזכור ולהזכיר לילדינו שהעולם הוא בעיקרו וברובו טוב, ואנשים רק משלים את עצמם שהעולם רע.

רוב האנשים אינם יודעים להעריך את הטובות הרבות שיש בחייהם, אינם מסוגלים להעריך נכונה את שוויה של הראייה, השמיעה, ההליכה, אפילו הריסים שבעפעפיים או הגבות שנועדו למנוע מן הזיעה להיכנס לעיניהם. באמת שלא חסר על מה להודות, ובמה לראות את טובו של ה' במציאותנו.

 

האם הזמר מסתיר עומק מאחורי השיר?

שירו החדש של חנן בן ארי פורסם לאחרונה גם באתר חרדי אחר, ולא במאמר ביקורתי. רק התגובות באתר גילו טרוניה כלפי שיר שמלמד את שומעיו לפזם תלונות כלפי מי שאמר והיה עולם.

שמתי לב כי חלק מהמגיבים (הן באתר הידברות והן באתרים אחרים) חיפשו "עומק" מאחורי השיר, ונראה לי שהסיבה שמנסים להצדיקו, נובעת מאהדתם לגילוי הלב בשירו הקודם של הזמר נגד תוויות חברתיות, אך ספק אם היו מגינים עליו אם היה זה שירו הראשון.

תירוצם הוא שהזמר התכוון לדבר על "ימי שנאה". אם כן, חנן בן ארי ודאי התכוון לבטא ספקות שעוברים בלב יהודי בימים קשים של נסיונות... רק נשאלת השאלה, האם אין זה תירוץ שניתן לתרץ כלפי כל שיר שמבטא זלזול או חוצפה כלפי שמיא? יתירה מזו, האם אנו אמורים לתת ביטוי בשירינו לרגשות כעס וזלזול כלפי קודשי ישראל?

מה גם שמי שמזכירים את ימי השנאה, צריכים לזכור מה אמרו חכמי המוסר על ימי השנאה. בספר "שומר אמונים" מובא בשם רבי זושא מאניפולי: "אם אזכה לעולם הבא, לא יהיה זה בזכות ימי הגדלות - שעבדתי את בוראי בגדלות המוחין. אלא בזכות ימי הקטנות, החושך וההסתר -שעלה לי בקושי, בעמל, בשיברון לב וחלישות הדעת, בכדי לזכות למעט תורה ותפילה. דווקא מימים שכאלה מקווה אני לזכות לעולם הבא".

אמרו חז"ל על שכרן של מצוות שנעשות בצער: "לפום צערא אגרא" (כגודל הצער - כך גודל השכר; אבות ה, כג), ואמרו: "יפה פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער" (אבות דרבי נתן ג,ו)

"ימי השנאה" הנם נסיון משמים, ואין מטרתם לבטא שנאה חלילה, כי אם להחזיק מעמד באמונה חרף הקשיים.

אם השיר היה מבטא ימי שנאה, הרי הוא מבטא נפילה באמונה בכל כיעורה, ולא את מה שה' רוצה מאיתנו.

אמנם איני מכיר את הזמר, אך לאור סגנון דיבורו ובחירת מילותיו, נראה לי כי חושב את אלוקיו לאיש בלתי נראה שחייב לו מתנות והסברים - משהו בסגנון סנטה קלאוס, כלפיו הוא קובל ומתרעם כילד קטן (לדוגמה: "למה לא תבוא אליי בצהריים? תחבק, תביט לי בעיניים!"). זוהי תפיסה ילדותית שלבסוף אמורים להתבגר ממנה.

אם הזמר היה בוגר יותר, ומבין את גודל השגיאה האמונית שבאמירות אלו, היה מתנסח בצורה אחרת לגמרי.

אז היה מסגנן את מילותיו שלא בחוצפה, כלומר מבטא את לבטיו בכל עוצמתם אך בצורה מכובדת כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה. ספר התהילים מלא בהתבטאויות של כאב אישי עצום וקורע לב, ועם זאת תמיד מכובד כלפי הקב"ה. או, לפחות, מוסיף אמירות חיוביות וסותרות בסוף השיר, המגלות את הבנתו שדברי הכפירה החמורים שאמר - מגיעות מן היצר הרע ואינם מבטאים את המציאות האמתית.

הבעיה שהזמר מסיים את דבריו בדרישה שהקב"ה הוא שאמור להתגלות אלינו, לתת לנו אהבה וכו', כביכול "חייב" לנו בעוד אנו לא חייבים דבר... זה הוא סיכומו של השיר המלמד לחוצפה, אשר לעניות דעתי מבטאת היטב את מאמר חז"ל על אחרית הימים: "ופני הדור כפני הכלב" - כלומר, כשם שהכלב מעיז פניו ונובח על אדם חשוב כמו על אדם קטן, כך בדורנו נמצאים אנשים שלא מתביישים לדבר אל ריבונו של עולם כמו אל חבר מן השוק.

למרות הנאמר, צריך לרחם על הזמר שטעה והטעה רבים בתפיסותיו השגויות.

אאחל לו שבעזרת השם עוד יזכה לשוב בתשובה שלמה, ולא יהיה מאותם המרחיקים מאהבתו יתברך, כי אם מאוהבי ה' המקרבים אליו באהבתם. כי זו היא תכלית קיומנו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", אמר רבי עקיבא: "אפילו נוטל את נפשך!". מי ייתן ונזכה לאהוב את ה' באמת.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

55 לרכישה

מוצרים נוספים

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

ספר קהלת עם פירוש ’נזר חכמה’ של הרב זמיר כהן

יפה באמת

הפרשה בה נולדת

שבויות

התחושות שלי - חיים ולדר

לכל המוצרים