אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: כיפה שחורה מגוהצת

הכל התחיל בפגישה שכולה טעות. לכאורה. משפחה של צרפתים חרדים מקבלת הצעת שידוך עבור בתם, בחור שומר מצוות שיושב ולומד. מי שמגיע לפגישה הוא בחור. רק לא ברור על כמה מצוות הוא שומר ומה בדיוק הוא לומד כשהוא יושב... מכאן ואילך מתעוררת סאגה מרגשת וסוחטת דמעות, המשתרעת על פני עשרות שנים, שתי משפחות ושלוש יבשות

| י"ז סיון התשע"ז |
(צילום: shutterstock)
אא

הסיפור שלי החל לפני שנים רבות, בארץ מולדתי צרפת.

גדלתי במשפחה טובה ואמידה. הורי אמנם לא היו חרדים במובן הרחב של המילה, אך לילדיהם נתנו חינוך מצוין והתוצאה של זה, שכולנו יצאנו חרדיים. אַחַי בני תורה ואחיותי נשואות לאברכים.

אבל הוריי נשארו תמימים, ולא בדיוק ידעו את הקודים החרדיים.

בהגיעי לתקופת השידוכים, ומדובר בלפני למעלה משלושים שנה, אמר לי אבי כי אחיו הציע בשבילי בחור מצוין. שאלתי את אבי אם מדובר בבחור שיושב ולומד, והוא התקשר לאחיו וחזר אלי עם תשובה שהוא ממש לומד טוב ועושה חייל בלימודיו. כמובן שההצעה משכה אותי מאד.

אז נפגשנו.

עד היום אני זוכרת את הפגישה הזו כדבר הכי מוזר והכי מצחיק שקרה לי בחיי.

ישבתי בלובי של מלון ופתאום ניגש אלי אדם זר, נראה ממש כמו גוי, ושאל: "שרה?".

"כן", אמרתי לו, ובראש שלי חלפה המחשבה, שאולי הוא עובד המלון שקיבל הודעה בטלפון למסור לי.

אבל הבחור פשוט התיישב מולי.

נעמדתי אינסטינקטיבית. "אני... אני ממתינה כאן למישהו".

"את מתכוונת למרדכי כהן?", אמר.

"נכון, הוא שלח אותך לומר לי משהו?".

"לא", הוא אמר, "אני מרדכי כהן".

"לא יכול להיות", אמרתי.

"כי מה?".

"כי המרדכי כהן שאני אמורה לפגוש, הוא יהודי ודתי".

"אני כמובן יהודי", אמר. "ובנושא הדתי, טוב שהזכרת לי", הוציא מכיסו כיפה מגוהצת וחבש אותה על ראשו. "אני גם מתפלל בחגים ובמועדים", השוויץ.

"יופי לך", הייתי אומרת אם לא הייתי קרובה להתעלפות.

זה היה מחזה סוריאליסטי. מציעים לי בחור חרדי שיושב ולומד, ומתייצב גוי עם כיפה מגוהצת. לך תסביר לבן אדם שהוא פשוט לא.

שקט מביך השתרר. הבחור עדיין יושב, ואני עדיין עומדת.

"אין לי בעיה לשבת", אמרתי לו והתיישבתי בלית ברירה. "אבל חלה כאן איזו טעות. אני בחורה חרדית שמחפשת בחור שיושב ולומד. אני לא מבינה את הדוד שלי... מה הוא חשב לעצמו...".

"אני באמת לומד", הוא אמר, "אדריכלות באוניברסיטת פאריז. אני עוד שנה ורבע מסיים...".

* * *

הייתי חייבת להירגע. הזמנתי כוס מים, לגמתי ממנה ולאחר מכן הסברתי לו שהדוד שלי מואיז, חבר של אביו, הוא אדם מקסים, אבל לא כל כך מבין בהתאמה בין אנשים. אני מחפשת בחור ישיבה שיושב ולומד תורה וגמרא כל היום, וגם אחרי החתונה לא יעבוד כי אם ילמד. "אתה מבין כמה אתה רחוק מההגדרה הזו?".

"את באמת רוצה בחור שילמד בכולל כל היום ולא יביא פרנסה?".

התפלאתי שידע מה זה כולל. "זה בדיוק מי שאני רוצה".

"ולמה בחורה מלומדת, שכפי ששמעתי בדרך לתואר רואת חשבון תרצה דבר שכזה?".

הסברתי לו. רק שההסבר הזה, עם שאלותיו החקרניות, לקח בערך שעה וחצי.

"אז אני באמת לא מתאים לך", אמר לבסוף.

רציתי לומר לו שהוא גאון ומעניין איך עלה על זה, אבל התאפקתי.

הוא נפרד ממני לשלום, התנצל באדיבות ("פרדון") אם גרם לי אי–נעימות, לאחר מכן קיפל את הכיפה יפה, ונראה היה שהוא מבין שיחד איתה, הוא גם קיפל הבנה שאנחנו לא מתאימים.

"אבל אני חושב שאת מתאימה לי", שמעתיו אומר.

"ואיך הגעת לתובנה הזו?", התעניינתי בסרקאזם כמעט מרושע, הייתי אומרת.

הוא התיישב שוב, ומשראה שאני לא מתכוונת לעשות כמותו, עמד והסביר לי, שהגם שהוא מודה שהוא לא מתאים מכיוון שהוא לא דתי (למעט תפילות בחגים ובמועדי ישראל כפי שהתעקש לציין...), אבל אני כן מתאימה לו, מפני שהוא מחפש בחורה טובה וצנועה, מחונכת, חכמה וידענית, אחת שיודעת להתבטא וגם לחבוט בלשונה כשצריך.

"יופי לך", אמרתי כשהוא סיים. הפעם לא השארתי את הדברים בליבי. הרשיתי לעצמי. "אבל כפי שציינת בתחילה אתה לא מתאים לי, לכן אנחנו נפרדים כעת ואני מאחלת לך שתצליח".

הוא קד קידה והחל ללכת. אך פתאום הסתובב ואמר: "ואם אתאמץ להתאים לך?".

"מה?".

"לא חלקת עלי בחצי של "את מתאימה לי", ואני לא חולק עליך בחצי של "אני לא מתאים לך". השאלה היא, מה אם אעשה את כל חצי הדרך הזו ואהיה מתאים לך?".

* * *

הפעם התיישבתי והסברתי לו במשך חצי שעה, כמה עולמו רחוק מעולמי. הסברתי לו מה הם חלומותי ושאיפותי, ועד כמה אני עמוקה באמונתי ובהשקפתי. הוא הקשיב לי כל העת, וניכר היה שהוא גם מבין, מה שלא ציפיתי לו – לא משום שחשבתי שהוא לא חכם, אלא מפני שיש קודים שקשה להעביר.

אבל הוא קלט.

"ואם אעזוב את האוניברסיטה, אלך לישיבה ואהיה בן תורה ואלמד גמרא כמו שאת רוצה – היש לי סיכוי?".

הוא הביך אותי. לא ידעתי מה לענות לו.

"אני אנשא לבן תורה אמיתי שישב וילמד", אמרתי. "אתה לא מבין עד כמה אתה רחוק עכשיו מכל המושגים שלי. ה"אם" שלך כל כך רחוק, שהוא דומה למשפט שנהגנו לומר בילדותינו, "אם לסבתא היו גלגלים". אני לא חושבת שאני יכולה לומר משפט כלשהו של התחייבות. כעת התשובה היא לא. אם ישתנה המצב באופן קיצוני, מה שאני לא חושבת שיקרה, אולי יהיה לך סיכוי".

הוא הודה לי על תשובתי הכנה, ונפרדנו לשלום.

* * *

כמובן ששבתי לביתי ומיד הסתערתי על הורי, שהיו נבוכים מאד לשמוע עד כמה אני כועסת. המסכנים הללו היו כה תמימים, שלא תקשרו נכון עם דוד מואיז, שהיה מופקע לגמרי מחרדיות.

חודש לאחר מכן מתקשר דוד מואיז לאבא שלי ואומר לו: "אתה לא מבין איזה בעיות יש לי. אבא של מרדכי כועס עלי, כי הבן שלו עזב את האוניברסיטה והלך ללמוד בישיבה. הוא מתחיל לגדל זקן ולהתפלל כל היום". הוא אומר, שאחרי הפגישה איתי הוא ירד מדעתו (על פי הבנתו כמובן...).

זו הייתה התפתחות שלא חלמתי שתקרה.

ככל שחלף הזמן התחלנו לקבל דשי"ם ממרדכי. הוא בחור ישיבה, עזב רגע לפני התואר, הוא חריף וחכם והרב שלו משבח אותו ואומר, שהוא בעל תשובה אמיתי.

בעל תשובה... אני חושבת שזו הייתה הבעיה שלו. לפחות אצלי.

*

רק אחרי חצי שנה עלתה ההצעה שוב. סיפרו לי על השינוי שעשה. מסתבר שבאמת גילה את התורה והמצוות. על פי מה שסיפרו אפשר לומר, שהוא די תפס את ה"קודים" עליהם דיברתי, אם לשפוט את הדרך, בה התבדח באזניהם על התנהגותו בפגישה הקודמת.

כמה שליחים הגיעו אלי, שלפחות אסכים לפגישה. רק לאחר מסע לחצים הסכמתי.

לא אלאה בתיאור הפגישה. הוא באמת נראה בחור ישיבה לכל דבר, במראהו, בדיבורו. הוא עשה את הבלתי–יאומן, אך אני כנראה כבר החלטתי. אני חושבת שמלכתחילה לא היה לו סיכוי.

בסיום הפגישה שאל בעדינות, אם יש מקום לפגישה נוספת.

אמרתי שאחשוב על כך, שזה היה משפט תחליף ל"לא".

לנבוכות שלו התווספה גם עננת צער והבנה. הוא הוריד את ראשו בצער ונפרד לשלום.

* * *

זמן קצר לאחר מכן הוא נסע לישראל ללמוד בישיבה. ההצעה ירדה מהפרק לתקופה של שנה, ולאחר מכן שוב החלו להציע – אך אני התמדתי בסירובי עד שכולם התייאשו.

כעבור שנתיים הגיעה הידיעה מדוד מואיז. מרדכי התארס. עם בחורה מישראל, בית חרדי. ישב וילמד כל החיים.

קשה לי לומר שהייתי אדישה לבשורה. התחושה שלי הייתה מורכבת מתשעים אחוז של שמחה והקלה על כך שהוא מצא את הזיווג שלו, מפני שהיו לי רגשי אשם על סירובי, ובעשרה האחוזים הנותרים היו ספיקות אם פעלתי נכון, ואם לא הפסדתי את השידוך שלי.

השנים חולפות. מרדכי מקים משפחה, נולדים לו ילדים בזה אחר זה, ויום אחד מתברר שהוא הקים כולל, ומשמש כראש כולל בן עשרה אברכים.

ואני עדיין מחפשת את זיווגי וצריכה להתמודד עם מעט אנשים שאומרים לי: "תראי מה הפסדת, בגלל העקשנות והגאווה שלך", ועם המון אנשים שלא אומרים את זה, רק חושבים את זה בליבם.

* * *

הגעתי לגיל שלושים, ומכאן ואילך, החל הביטחון העצמי המפורסם שלי להיסדק. אמנם במקצועי עשיתי חייל וגם הרווחתי המון, אך בנושא החשוב יותר – הקמת משפחה – כשלתי. בשלב מסוים ניסיתי להתפשר, אך לצערי, בכל פעם שהתפשרתי על משהו, זה קרה רבע שעה אחרי שאני נחשבתי לפשרה בשבילו... במילים אחרות, במקום לוותר על עיקרון ולעשות פשרה כואבת באמת, הסתפקתי בפשרות שמבחינת הסביבה, הן כלל לא היו פשרות במצב ובגיל בו הייתי.

כשהייתי בת שלושים ושמונה הגיעה הבשורה המזעזעת, על פטירת רעייתו של מרדכי בנסיבות טראגיות, שלא אפרט כדי למנוע זיהוי המקרה.

עקבתי מרחוק בכאב אחרי הדיווחים על ההלוויה ההמונית, הסיפור המזעזע של היתומים ששניים מהם נפצעו באותן נסיבות ואושפזו. כולם אמרו: מה האיש הזה צריך לעבור בחייו.

כעבור חודשיים חשתי באיזו תכונה מסביבי, ומהר מאד הבנתי. מישהו מציע לשדך אותי למרדכי.

העדפתי להמתין שהדברים יוצעו רשמית, ולא הבנתי מדוע הם לא. בשיחה עם אמי היא נתנה לי להבין, שמרדכי לא בטוח שהוא רוצה להינשא, בטח לא כעת. הוא אומר שיחשוב על כך. אני ידעתי מה הפירוש של המשפט הזה. דומה שהמצאתי אותו לא?

ודווקא בתקופה זו מכל התקופות, התעוררו עשרה אחוזי הספק שמזמן כבר נגסו בתשעים אחוזי הוודאות, וכל העניין הזה הפך אצלי לעצוב ודוקר. חשבתי על העבר וכיצד נהגתי, ניסיתי וגם הצלחתי להצדיק את עצמי, אבל לא היה די בלהיות צודקת. בתכל'ס ידעתי שהפסדתי את הזדמנות חיי, והגם שניתן היה להבין אותי, כי הסיטואציה היתה לא רגילה, עדיין הזמן הארוך בו באמת הפך לבן תורה אמיתי והתערה כל כך בטבעיות בעולם הישיבות ואני התמדתי בסירובי – זה היכה בי.

האם ישנתי? האם נרדמתי? האם ליבי השתתק ונדם? מה קרה לי?

* * *

חודשיים נוספים עברו עלי כך, במהלכן איבדתי גם ממשקלי ועוד כפליים מביטחוני העצמי ושמחת החיים שלי. ואז הגיעה הידיעה, מרדכי מסכים להיפגש איתי.

קבענו באותו לובי של מלון. ישבתי שם, ולפתע הוא הגיע. רב מכובד למראה עם זקן ופראק מרשים.

"שרה?", הוא שאל, ונראה נבוך עוד יותר משתי הפגישות הקודמות...

השיחה היתה אחרת, יותר בכיוון של "איך ואיפה" מאשר "אם". בחושי החדים חשתי כי הוא לא שלם עם עצמו, וגם ביטאתי זאת. הוא התנצל ודיבר על כך ששיכל לא מזמן את רעייתו שהיה קשור אליה מאד. הוא דיבר עליה בחום ובהערכה, מה שהסביר לי כמה צדקתי בתחושותי.

בעדינות שאלתי מה גרם לו להסכים לפגישה. הוא היה נבוך ואמר שיש לו הכרת טובה גדולה אלי, ושבזכותי הוא עזב חיי הבל והגיע לחיים האמיתיים של יהודי ולקיום התורה והמצוות. אמר שרעייתו הייתה מתפללת עלי שאזכה לזיווג הגון, וגם בליבה הייתה הכרת הטוב על כך, שסובבתי את זה שתזכה בו.

בשלב זה פרצתי בבכי נורא שלא יכולתי להפסיקו. חפנתי את ראשי בשתי כפות ידי שנשענו על השולחן ופשוט מיררתי בבכי. בכיתי על חיי ועל השנים הרבות שעברתי כך. בכיתי על שליבי ישן בתקופה כל כך ארוכה וקריטית. בכיתי על שלוש השנים בהן יכול היה ליבי להתעורר אך המשיך לישון, ובעיקר בכיתי על ההבנה שהוא מסכים לישא אותי לאישה מתוך חסד ורחמים ומתוך הכרת הטוב, ואילו אני לא עשיתי זאת אפילו מהטעם של חסד ורחמים. ואמנם הרהרתי בזמנו על כך, והרהור זה חרץ את דינו לשלילה. עצם העובדה ש"חסד" היה אחד מהשיקולים, מחקה לי את התמונה כולה. לא יקום ולא יהיה.

וכעת ליבי התעורר ואני מבינה, שמאז ומעולם היה זה זיווג הגון, וכדברי הגמרא "שמא יקדמנו אחר" – זה מה שאירע לי, וכעת אני זוכה בתלמיד חכם אמיתי בזכות טוב ליבו.

הוא ישב לידי נבוך. נו, טוב. הוא היה רגיל לזה. לימים כינינו את המלון הזה "מלון המבוכה". כשנרגעתי סוף כל סוף, הוא התחיל לדבר איתי בצורה מדודה על מועד הנישואין.

סוף טוב הכל טוב. נישאתי לפני כחמש שנים, ונולדו לנו שני ילדים.

ובארון מונחת לה מזכרת משמעותית שהעניק לי בעלי ביום נישואינו.

כיפה שחורה מגוהצת ומקופלת להפליא...

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא,  או חייגו למספר: 073-222-12-50

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה לפסח עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הגדה לפסח "ברוך יאמרו" - הרב ברוך רוזנבלום

הגדה עומדת

ערכת יודאיקה "בני מלכים" לפסח

הגדה של פסח - חבורת תריג

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 1 - חיים ולדר

לכל המוצרים