חיים ולדר

סיפור חדש מתוך ספרו החדש של חיים ולדר, שלא יימכר בחנויות - הזמינו כעת!

פרטים ראשוניים על ספרו החדש של חיים ולדר. מדוע הוא לא יימכר בחנויות, מה מיוחד בו, ומה הקשר לניתוח של בנו בחו"ל?

| כ' שבט התשע"ז |
אא

המאבק בין המכבים ליוונים ולמתייונים, תמיד מביא אותי אסוציאטיבית ל...כדורגל. כידוע חלק מהתרבות היונית היתה משחקי כדור, מה שהופך את המושג "מכבי" בספורט למופרך במיוחד...

פעם שאל אותי אב אחד: "אתה יכול להסביר לי מדוע בבית הספר של הבן שלי אוסרים לשחק בכדורגל? מה הבעיה בזה? ילד, כדור, משחק, מה כבר רוצים ממנו".

"תראה, אין לי כל כך מושג מה היתה הסיבה שלהם לאסור משחקי כדור" אמרתי לאב, "אבל מה שיש לי, זה סיפור מרתק לספר לך".

1.

כשהיינו ילדים היתה תנועת נוער בשם "הנוער האגודתי" של צעירי אגודת ישראל.

היינו מסיימים את הלימודים בשתיים או בארבע, ומשש עד שמונה היתה לנו פעילות בבית צא"י ברחוב "בית"ר" שכללה בנוסף לשיחה חינוכית וסיפור, גם משחקי שחמט, דמקה, וכדורגל.

כשאני כותב כדורגל אני מתכוון לחצר ברוחב מטר וחצי ובאורך שישה שבעה מטר, שבה היינו בעיקר בועטים זה בזה (מפאת חוסר מקום), נופלים קמים כדי לבעוט שוב.

לאחר מכן היינו מתכנסים לשיחה מאת האחראי הרב אברהם הוניגסברג או המדריך הרב אנשל פרידמן, והולכים הביתה שמחים ועייפים.

2.

יום אחד הודיעו לנו על טיול בעכו.

נסענו לעכו, עשינו שיט בנמל ולאחר מכן הובלנו למפגש עם "סניף הנוער האגודתי בעכו".

מסתבר שהחניכים בעכו התכוננו היטב למפגש הזה, שכלל משחק כדורגל בין החיפאים לעכואים.

עוד לפני שזה התחיל היה ברור איך זה ייגמר. הם היו בגילאים שלנו, 10-12 אבל משום מה נראו כמו בני 17, כולם גבוהים מאיתנו, ונראים חזקים מאיתנו.

4.

החברה האלה, העכואים, שלכולם קרו משום מה כהן, פשוט שלטו במשחק באופן מלא, מיקי כהן מסר לאבי כהן שמסר למשה כהן שמסר לדוד כהן שהכניס שער. אנחנו רצנו כל עוד רוחנו בנו ולא הצלחנו אפילו לנגוע בכדור נגיעה קלה.

חכו, זה עוד כלום, בשלב מסויים אחד מאיתנו הצליח { ל נ ג ו ע  בכדור, כלומר, זה לא שהוא עשה משהו בשביל זה, הוא פשוט עמד בין דני כהן לעמי כהן וחטף כדור פצצה בבטן, הוא התקפל, נפל והוחלף על ידי ילד חיפאי רזה חדש.

משלב זה כל מה שעשינו זה לרוץ ריצה מבוהלת  ל ה ת ח מ ק  מהכדור, שחלילה לא ניגע בו אנחנו, וכך כדררו להם יוסי כהן ודני כהן ורמי כהן, כל הדרך אל השער שלנו עד שהתוצאה המריאה לעשרים ושלוש- אפס.

כשאחד מאיתנו, דווקא מישהו שלא השתתף במשחק, חטף כדור תועה לראש, נפל והתעלף, המשחק הופסק, העכואים היו די זועמים שהרסו להם את ההצגה ואנחנו חירחרנו את דרכנו לחדר האוכל. מסתבר שפחד וריצה לא עושים טוב לדבר הזה ששמו נשימה, וזו צווחה את סבלה בקול.

5.

לאחר האוכל הבריק ר' אנשל פרידמן "כעת תחרות שחמט" הוא הכריז תוך שהוא מנופף בלוח השחור לבן המוכר לנו כל כך.

"היי" צעקו לו העכואים "אתה מחזיק את הלוח הפוך" (הם התכוונו לשש-בש מן הסתם...).

בסוף נמצאו עשרה  ש ש מ ע ו  על שחמט, מתוכם ארבעה שאיכשהו ידעו גם את הכללים שלו במעורפל.

זה היה קצר ולעניין. ניצחנו. אמנם אף אחד לא חטף שום כדור בראש, אבל עשרת העכואים קיבלו בעת ובעונה אחת מט סנדלרים אכזרי.

משום מה זה לא נחשב בעינינו. נפרדנו מהם עם תחושה הפסד לא פשוטה. באוטובוס הרב הוניגסברג נשא נאום עידוד. הוא דיבר על כך שהרגלים נשארים תמיד על האדמה, אבל רק עם הראש אפשר להגיע לשמים. הוא ביקש מן הסתם לתת לנו תחושת גאווה, אבל קשה לומר ששכחנו את ההפסד המשפיל. 23-0 זה משהו שילדים לא ממהרים לשכוח.

6.

לפני שנתיים, במפגש עם המשפחה המורחבת בפארק במרכז הארץ, ביקשו הילדים לשחק בכדור. משפחה ברחבה לידינו נדבה את הכדור והילדים שיחקו.

לפתע ניגש אלי אחד מבני המשפחה, אברך בן גילי, והציע שאולי המבוגרים יחלצו עצמות במשחק כדור.

אמרתי "בטח, למה לא" וכבר פסעתי עימו לכיוון בני משפחתי כדי לגייסם.

"מאיפה אתם" אני שואל. "אני מירושלים" הוא אומר.

"יפה" אני אומר, "באיזו ישיבה למדת?"

"אתה לא תכיר" הוא אומר, "זה ישיבה בצפון, אני במקור בעכו".

"עכו", אני חוזר אחריו בבעתה "מה השם שלך?" שאלתי על אף שקצת ידעתי את התשובה.

כשהוא ענה, היה ברור לי שאם הייתי משבט לוי הייתי מוכן ליטול ידיו מבוקר עד ערב. אבל בכדורגל, לא אשחק איתו אפילו חיי תלויים בכך.

"אתה יודע מה", אני אומר לו "כרגע אני נזכר שהרגל שלי בזמן האחרון במצב לא משהו. יש לי רעיון, אולי נשחק שחמט אתה ואני...."

7.

"שחמט אמרת"?

"כן, שחמט, יש איזה בעיה?"

"אמממ, לא, כלומר, בסדר, אם זה מה שאתה רוצה, נשחק שחמט".

התיישבנו על הדשא והתחלנו לשחק.

הלכתי על "מט סנדלרים", אבל הוא לא נתן לי. כנראה למד משהו מהילדות. ניסיתי תרגילים אחרים, הבחור שיחק בונקר, הגן היטב על חייליו. הצלחתי לקחת לו שני חיילים, והוא אחד שלי, לקחתי לו צריח והוא הוריד לי פרש, מהר מאד הבנתי שקל זה לא הולך להיות.

כאן החל משחק מורט עצבים, הפעלנו זה על זה מארבים ותכסיסים, ולבסוף הוא עשה שח-מלכה, ומיד לאחר מכן הצליח לנצח אותי.

שח-מט!

8.

"כהן", אני אומר לו לאחר לחיצת יד, "מעכו נכון?"

"כן, במקור מעכו"

"והשחמט מאיפה"? אני שואל.

"הו, זה סיפור מעניין" הוא אומר. "לפני איזה שלושים וכמה שנים הגיעה קבוצה של ילדים מחיפה, עשינו מולם טורניר שחמט והילדים הקטנים האלה פשוט הביסו אותנו 100-0.

"אחרי שהם הלכו דיבר איתנו הרב מאיר כץ (ז"ל, נפטר לאחרונה ח.ו.) והסביר לנו שאם אנחנו רוצים באמת להצליח בחיים עלינו לחשוב דרך הראש ולא דרך הרגליים. הוא הזכיר לנו שניצחנו אותם בכדורגל אך שאל מה בדיוק יצא לנו מזה. "היהודים אף פעם לא היו מובילים מבחינה גופנית אבל הראש היהודי הוא זה שמנהל את העולם. אז כדאי שתעזבו את הרגליים כמה שיותר מהר ופשוט תתקדמו לכיוון של הראש".

"לא כולם הקשיבו לו אבל אני כן", סיפר כהן, היה לנו איזה רוסי אלוף שחמט שהיה שונא אותנו כי תמיד הכדור שלנו היה פוגע בשולחן השחמט שלו. ניגשתי אליו בחשש וביקשתי שילמד אותי. הוא חשד קצת אבל הסכים – והתוצאה היתה שמהרגליים עברתי לראש. התחלתי ללמוד טוב. נכנסתי לישיבה וכיום אני אברך יום שלם. זה הסיפור שלי".

9.

"אתה לא תאמין" אמרתי לו, "אני הייתי אחד מהילדים הרזים הללו מחיפה ולא תאמין אנחנו חזרנו בתחושה של תבוסה נוראה, לא העלנו על דעתנו שגם אתם יצאתם ככה".

התחלנו להעלות זיכרונות מהמפגש ההוא, הוא התעניין בילד שחטף בראש, ואני אמרתי לו כי הוא ההוכחה שלכל כדור יש כתובת, הוא לא שיחק כי לא רצה לחטוף, אבל חטף כי שלימזלים לעולם לא מתחלפים.

צחקנו ואז החמאתי לו "אבל בסופו של דבר יש לך יתרון. אתה טוב בשני התחומים גם יחד".

ומה הוא אומר לי אם לא כך:

"כאן טעית ידידי. זה שהייתי מכור לכדורגל זה לא יתרון כי אם חיסרון. אתה הרווחת שלא ידעת כלום, אני נאבקתי קשות להוציא את הכדורגל מהראש, ותקופות ארוכות, בימי הנעורים, נפלתי שוב מהראש לרגליים וסיכנתי הכל. רוב החברים שלי נפלו דרך הכדורגל לאדמה, ויש מהם שמתחתיה. את הילדים שלי אני מרחיק מזה כמה שאני יכול, לא אוסר, אבל לא עושה מזה עסק, כי אני יודע מה המחיר. אז אם מדברים על יתרון- לכל מי שאין לו חיידק כדורגל יש יתרון עליי".

10.

משפט הסיום שלו היה תשובתי לאב המתוסכל: "אולי אפשר להוציא בן אדם מכדורגל אבל קשה מאד להוציא את הכדורגל מהבנאדם".

 

 

במסגרת:

סיפור זה הוא אחד מתוך כמאה המופיעים בספרי החדש  "אות חיים. הסיפורים שצובעים לנו את החיים".

מדובר בסיפורים אישיים ומחוייכים, מילדותי בחיפה דרך נעוריי ועד לימים אלה , בשילוב תיאור תהליכים היסטוריים, מידע מעניין, מבט אל העתיד, ניתוח מצבים, באמצעות "תורת המשחקים", עצות, תובנות והדרכה לחיים.

כתבתי כבר 43 ספרים, אך זהו ספר שונה לחלוטין. 

והנה עוד חידוש:

הספר, בן למעלה מ-550 עמודים לא יימכר בחנויות!

על פי עצה חכמה שקיבלנו, הספר יסופק באופן ישיר למזמינים דרך הטלפון, ההכנסות ממנו, ייכנסו לעמותה, ויוקדשו לצורך טיפול מציל חיים לבני בכורי רפאל מאיר צבי, שיתבצע אי"ה בחו"ל בעוד שבוע וחצי. טיפול יקר מאד, מתמשך, ובלתי מבוטח.

בשיטה זו, נחסוך עלויות הפצה ומיסוי ונוכל לממן את הטיפול בלא צורך במגבית כספים.

לפיכך, מי שממילא מעוניין לרכוש את הספר, יהיה שותף למשימה חשובה זו, ואולי גם יזכה לממן טיפולים מצילי חיים גם לאחרים.

ואל תשכחו את שמו לתפילה: רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל"

וכל זה, נותן משמעות חדשה לשם הספר:

"אות חיים"!

 

מספר הטלפון להזמנת הספר: 0799148999. הזמינו כעת!

הנקראים ביותר
הידברות שופס

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

79לרכישה

מוצרים נוספים

אמנות החיבוק

אוצרות תפילה - נוף

הרב זמיר כהן - סט ארכיאולוגיה תנ"כית

שבויות

אנציקלופדיה מי? מה? כמה? ולמה?

חיים ולדר - 10 דקות לפני שהולכים לרופא (2 כרכים)

לכל המוצרים