מיומנה של בעלת תשובה

אחרי שנים שבהן הלב שלי בכה, אמא הגיעה לשמוע את שיעור התורה שלי

"ידעתי שקיבלתי את האישור שייחלתי לו לפני שנים. ידעתי שכל הביקורת שנמתחה לעברי לא עמדה במבחן המציאות. כל הקיתונות שנשפכו לעברי על כך שהשתגעתי וחזרתי בתשובה, לא עמדו מול דברי התורה שנאמרו באותו השיעור"

| ז' כסלו התשע"ז |
(צילום: shutterstock)
אא

ירדתי בצעדים מהירים לרכב, והתנעתי אותו תוך כדי מענה לטלפון, שבו אישרתי שכבר יצאתי לדרך. פילסתי את דרכי בכביש, שהיה פקוק משום מה, ונשאתי תפילה לבורא עולם, שיזכני להיות כלי ראוי להעביר שיעור לבנותיו.

הפעם הזאת ידעתי שאני חייבת לתת את כולי. לא בכל יום אני חוזרת למקום שגדלתי בו, בכדי להעביר שיעור תורה. לא בכל יום מזדמן לי להישיר מבט אל עברי, ולראות אותו בתוך הנשים שיושבות בקהל.

כולן כבר היו שם, בתוך בית הכנסת, ממתינות לי שאגיע, מקבלות אותי בהרבה חום וסקרנות. רוצות לדעת איפה בדיוק היתה הנקודה שבה הכל התחיל, מה היה הגורם שבגללו חציתי את הקווים לצד השני של המגרש, איך זה שלא היו סימנים מקדימים. איך קרה שרונית השתגעה ככה לפתע.

כמו תמיד, השם פתח את שפתי, והמילים יצאו ממני בלי הפסקה. לא היה לי רגע אחד פנוי לעצירה. היתה בתוכי אהבה עצומה, ורציתי לחלוק אותה עם כולן, לגעת להן בתוך הלב, להראות להן שאפשר אחרת. לומר להן שלא יפחדו להקשיב לנשמה, ויחד איתה לחצות גם הן את הקווים. לתת להן מספיק דלק להמשך הדרך המופלאה לבית א-ל.

תוך כדי השיעור, כשאני מתעכבת מידי פעם על קטעים מהסיפור האישי שלי, ראיתי אותה נכנסת לבית הכנסת. ראיתי את הפצע הפתוח שלי, מרימה לעברי יד, ומתיישבת בסוף האולם הקטן, כאחת השומעות.

כמה שנים ביקשתי ממנה להגיע ולשמוע אותי, להראות לה שאולי כל ההתנגדות שלה לתהליך הזה שנקרא 'תשובה' היא בעצם לשווא. כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה רק להגיע לכמה דקות, אך תמיד נתקלתי בתשובה לאקונית שמסכמת את העניין ב"אני כבר יודעת את הכל".

 

עדיין אותה ילדה שרוצה שאמא תתגאה

אמא שלי היתה הבטן הרכה שלי מהרגע שהבינו כולם בסביבתי שאני חוזרת בתשובה. כל פעם שרק הזכרתי משהו ששייך לעולם החדש שלי נתקלתי בסירוב מבחינתה. היא לא רצתה להיכנס לדיון בנושא בכלל.

כל צעד שפסעתי לכיוון הקדושה גרר מבחינתה תגובות שהכאיבו לי כל כך, גרמו לי להרגיש שאני מאכזבת אותה, שלא לשם כך היא גידלה אותי, שבעצם יש כאן כשלון חינוכי צורב.

אחרי שנים של חיכוכים ושתיקות רועמות, נגמר לי הכוח לרצות. התמסמס לו הרצון להוכיח שאולי יש לי מטפחת על הראש, אבל אני עדיין אותה רונית, עדיין אותה ילדה שרוצה שאמא תתגאה בה.

כמה שאנסה ליפות את האמת, ולהציג אותה באור חיובי ובונה, הלב שלי בכה. עמוק-עמוק, בנקודה שרק לבורא עולם יש הרשות להיכנס אליה, הלב שלי התכווץ. הלב הזה לא קיבל ניחומים, הלב הזה רצה את האישור של אמא.

לזמן היתה דינמיקה משלו, וכדרכו של עולם, למדתי לחיות עם הדברים, לחיות עם השינויים. הכח שהשם טבע בתוכנו נותן לנו להתרגל, מלמד אותנו לחיות עם פצעים שנפערו ונשארו פתוחים. מלמד אותנו, שאפשר וצריך להמשיך ולחיות. אפשר להמשיך ללכת קדימה, ואפילו עם ראש מורם, גם אם זה אומר שמידי פעם אני נזכרת בקיומו של הפצע, בקיומה של אכזבה שנגרמה מבחירה מודעת שעשיתי, בחירה שעשיתי ואיתה אלך באש ובמים, יהיה המחיר אשר יהיה.

ועכשיו היא כאן, עומדת למולי. 9 שנים של תשובה עומדות למבחן מול האשה שאני הכי אוהבת בעולם. מול אמא שלי. אמא שושנה, שעד היום אני מתגעגעת לשים עליה את הראש ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר.

אני רואה אותה מתבוננת לעברי, מנסה לקרוא את שפת הגוף שלה. מנסה לדלות ממנה בדל של הרגשה, לחוש את מה שעובר עליה כשהיא שומעת את הדברים שלי. מנסה לנחש מה היא חושבת, מנסה לנחש אם היא עדיין מאוכזבת.

רציתי לצעוק לעברה שתבחין בלב שלי, שתראה מה קורה בתוכו, מה מתחולל בציפור הנפש שלי. רציתי שתדע שעשיתי דרך ארוכה ומייגעת בעולמו של השם יתברך, ולא היה לי קל. לא תמיד היה לי הכוח להמשיך לבד.

רציתי לבכות לה, שתדע שאחרי שגיליתי את האמת הזאת בתוכי, כבר לא היתה לי אפשרות בחירה. לא היתה לי אפשרות אחרת מלבד לחיות בקדושה. מלבד להיות במקום שבעצם מאכזב אותה.

רציתי לחבק אותה חזק-חזק, ולומר לה שאני... אני רק רוצה שתהיה גאה בי. שתשמח בי, גם אם יש לי חצאית ארוכה, ושרוולים שלא נגמרים. עדיין, אני רוצה אותה גאה. גאה בי. שמחה במה שאני.

כדרכי, השארתי לבנות מקום לשאלות. עניתי בסבלנות לכל אחת ואחת, לא מדלגת על אף שאלה. אף אחת, לשמחתי, לא הבחינה בסערה שהתחוללה בתוכי באותו הזמן. אף אחת לא ראתה שיש לי תחבושת שמכסה על פצע.

 

"ברכי אותי, אמא"

מבלי משים החל להיווצר מולי תור ארוך לברכות ומילה טובה, תור שמורכב מבנות מלך צדיקות. כולן מחכות בסבלנות לרגע שהן יגיעו אלי, לקבל חיבוק גדול ואוהב. ואני בשלי, רק מחפשת אותה בעיניים שלי.

"רוניתי", שמעתי אותה קוראת בשמי, "רוניתי, אני צריכה ללכת". נגשתי לעברה, והעיניים שלה כאילו אמרו לי הכל. אמרו לי את מה שרציתי לשמוע. ידעתי שהערב הזה היא הבינה, שהעקשנות שלי ללכת בדרך השם השתלמה, והביאה אותי למקום כן ואמיתי.

העיניים שלה דיברו אלי, גם בלי שהיא תוציא מילה. "ברכי אותי, אמא", הרגשתי את כפות ידיה, שתמיד היו חמות, מונחות על ראשי. "את מבורכת ילדתי, את ילדה מבורכת, ומה שתעשי, בכל דרך שתבחרי, תצליחי".

חיבקתי אותה בכל הכוח. ידעתי שקיבלתי את האישור שייחלתי לו לפני שנים. ידעתי שכל הביקורת שנמתחה לעברי לא עמדה במבחן המציאות. כל הקיתונות שנשפכו לעברי על כך שהשתגעתי וחזרתי בתשובה, לא עמדו מול דברי התורה שנאמרו באותו השיעור.

הברכה הזאת הבהירה לי שאמא שלי השלימה עם מה שיצא ממני. אמא שלי קיבלה אותי סוף סוף כמו שאני. דוסית מן המניין. דוסית שעבה לגור ברחוב המשתגעים פינת רבי עקיבא, והיא אפילו דוסית שמאושרת מזה.

"זה היה מקסים" היא אמרה לי למחרת בטלפון, "זה היה פשוט מקסים". לאחר שסגרתי את הטלפון קוננה בי תחושה מוזרה שאולי תוכן השיעור עורר בתוכה משהו. אולי תוכן השיעור, עם דברי המוסר שבו, עוררו בה משהו רדום. מי יודע, אולי היתה לי זכות.

ניסיתי לחשוב למה בכל פעם מחדש היה לי חשוב לקבל אישור ממנה, לקבל אישור מהסביבה. לקבל הסכמה כלשהי שזה בסדר, ואפילו רצוי, לחזור בתשובה. כמה קל להישבר כשאתה לבד, שוחה נגד הזרם, שוחה ושוחה בלי טיפת אוויר.

כמה קל להתרסק כשאתה לבד, מטפס על הר שאין לו סוף, מטפס בכל הכוח, נלחם ברוחות פרצים שנושבות מכל עבר ומנסות להפיל אותך. רק ידו המנחמת של שוכן מרומים מבהירה לך שבעצם, הוא יצא יחד איתך לדרך, לשמור אותך מאותם רוחות וזרמים, לסמוך אותך בזמן הכשרתך כמטפס הרים, לתמוך בך ובכל אלה שבחרו בו ואליו שבים.

המייל של רונית (לנשים בלבד) – rona1471@gmail.com

לרכישת ספרה של רונית שיינפלד, "את שאהבה נפשי".

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (78 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה לפסח עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הגדה לפסח "ברוך יאמרו" - הרב ברוך רוזנבלום

הגדה עומדת

ערכת יודאיקה "בני מלכים" לפסח

הגדה של פסח - חבורת תריג

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 1 - חיים ולדר

לכל המוצרים