מיומנה של בעלת תשובה

האש כילתה את המטבח – אבל התמונה נשארה

נכנסתי הביתה. הבית היה מוצף כולו מים, כל הקירות היו שחורים, הרצפה היתה מכוסה שכבה עבה של פיח, עם כל ההרס שהיה סביבי ידעתי שנתגבר על הכל. ידעתי שהכל מתגמד לעומת החיים שקיבלנו במתנה

| כ"ז חשון התשע"ז |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

הרחתי ריח קצת מוזר, ומתוך שינה הצלחתי לפתוח את העיניים ולהתיישב בבת אחת על המיטה. יחד איתי קמו לפתע, כמו מתוך פקודה סמויה, תומר והללי המתוקה. "רונה, מה זה הריח הזה"? הספקתי לשמוע את תומר קורא לעברי, בעודי רצה לכיוון המטבח.

לא יכולתי לראות הרבה מעבר למסך השחור שנגלה לפני, לא הצלחתי להבין איך ייתכן שכל הבית חשוך, הייתי משוכנעת שהשארנו את כל האורות דולקים. "הבית נשרףףףף רונה, צאי החוצה!", תומר צעק מאחורי, "את והללי תצאו החוצההההה!!!" הרגשתי איך הוא אוחז בשתינו ודוחף אותנו לכיוון החצר, "ותרדו לרחוב, צריך לכבות את האש".

הרמתי את הללי. עדיין לא הייתי מאופסת בדעתי להבין מה בדיוק קרה. השעה היתה קרובה לשתיים וחצי לפנות בוקר, ליל שבת. כמה שעות לפני כן, עוד אכלנו ושרנו שירים של שבת, ופתאום אני באמצע הרחוב, עם הכותונת הכחולה, יחפה, ועם הללי-מרים בידיים שלי. לא הצלחתי להבין איך הגעתי לכאן.

הצעקות של תומר, שדפק על הדלת של השכנים, החזירה אותי למציאות. "הבית עולה בלהבות, תביאו צינור מים ארוך", שמעתי אותו צורח במלוא הכוח. בינתיים הגענו לרחוב, שהיה שקט, כמו בכל ליל שבת. הנחתי את הללי, שלא היתה מוכנה להרפות ממני, על האוטו הכי קרוב שהיה לידי, מחבקת אותה חזק. מנסה להרגיע אותה, וגם את עצמי.

דפיקות הלב שלה ושלי נשמעו כל כך חזק, שחשבתי שעוד רגע וזה נגמר. השמים היו כהים ורחוקים לרגע. "השם איתנו", הצלחתי לומר, רועדת כולי. "אל תדאגי, מתוקה שלי, השם הציל אותנו ברגע האחרון, אין מה לפחד".

בינתיים, החלו שכנים נוספים להתעורר, ורצו לכיוון הבית, עושים כל מה שהם יכולים בכדי להושיט עזרה. שכנה אחת רצה אלי עם נעלי בית וכוס מים. "בואו, תיכנסו אלינו, יהיה בסדר ב"ה". העשן החל להיתמר מעל הבית שלנו, וידעתי שאנחנו עוברים ניסיון לא פשוט. לא פשוט בכלל.

באותם רגעים ניסיתי לגייס את כל הכוחות שלי, את כל שיעורי התורה שלמדתי, את כל מה שאני מלמדת. ניסיתי לראות תמונה אחת ברורה בתוך כל הלהבות, וידעתי שאני חיה. ידעתי שאני, בעלי והללי-מרים, ששהינו באותו הזמן בבית, נותרנו בחיים.

ריח השריפה הגיע לאפי. הרגשתי שאני נמצאת בתוך חלום בלהות, מן חלום כזה ששייך תמיד לאחרים. משהו שרק שומעים עליו בחדשות, שקוראים עליו בעיתונים. לא תסריט גרוע שאתה השחקן הראשי בו.

הבנתי מתוך הצעקות שמתחילים להשיג שליטה על האש. המאמצים והתושייה שלהם נשאו פרי, והאש החלה לדעוך. הכל היה חשוך, ורק פסים דקים של עשן אפור יצאו מהבית, עדות לשריפה גדולה שיכלה להיגמר, חלילה, אחרת.

אחרי שהשכנים התפזרו לבתיהם, עליתי במדרגות לכיוון הבית, הללי עדיין בזרועותיי, מבוהלת, עדיין לא ממש מעכלת. לך תסביר לילדה בת 4 למה כל זה קרה. "אל תעזבי אותי, אמא", ביקשה, "אל תשאירי אותי לבד".

ראיתי את תומר יושב על הכיסא בגינה, מביט לעברי. אפשר היה לחתוך את הפחד באוויר. "אתה בסדר?" שאלתי בלחש, בחשש, "את מבינה איזה נס קרה לנו כאן?" דמעה מלוחה החלה לרדת לי במורד הלחי.

"כנראה שהמקרר החל לעלות באש, ככה סתם, בלי סיבה", ההתרגשות ניכרה בקולו, "אחרי שיצאתם החוצה כבר אי אפשר היה להיכנס הביתה מהעשן, נכנסנו מהחלון", עיניו הביטו לשמיים, "עוד דקה אחת והיינו לכודים כולנו בפנים, ומי יודע איך זה היה נגמר".

 

לא אירא רע, לא אפחד, כי אתה עמדי

התיישבתי על הכיסא לידו, מחבקת את הללי, מכסה אותה בשמיכה שהיתה בחצר, מנסה להרגיע אותה, אולי תצליח לישון קצת לפני שהשחר עולה. הדמעות ירדו ממני ללא הרף. התחלתי לשחזר את מה שאירע בשעתיים האחרונות, איך היה מי שדאג להעיר אותנו ככה באישון לילה, וביקש להציל אותנו.

איך נס ועוד נס ועוד אחד, הופך להיות השגחה פרטית מדויקת שכולה אהבה. איך בעלי הצליח ברגע האחרון להוריד את המפסק של החשמל, ולדחוף אותנו החוצה, איך לשכן לידינו היה צינור ארוך של מים, ואיך הצליחו לפרק את החלונות ולהיכנס פנימה, ואיך בכלל הצליחו להשתלט על האש??? ואיך, ואיך, ואיך...

הללי מיאנה להירדם. היא חוותה את הפחד המשתק הזה בדיוק כמונו. "תראי איך השם שמר עלינו, בובה שלי, תראי כמה השם איתנו", חיבקתי אותה ומעכתי אותה לחיקי. רגש של שמחה החל לחלחל לתוכי, "אנחנו חיים, אבא! אנחנו חיים!"

ישבנו שלושתנו, מביטים לשמים, מאוהבים עד אינסוף באבא היקר שלנו, מבינים בפעם המיליון ואחת את גדולתו. "לא אפחד, כי לעולם איני בודד"... התחלתי לשיר את השיר של ישי ריבו, כשהדמעות זולגות אחת אחת מעיני, מרטיבות את כולי.

"גם כי אלך בגיא צלמוות לבדי", המשכתי לשיר, "לא אירא רע, לא אפחד, כי אתה עמדי"... כן, זה הפסוק המדויק שמתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע. הצלמוות הזה שעברנו עכשיו, הריחות, המראות, החושך המטורף שהעשן עשה בבית והלחישה של הלהבות הבוערות בתוך הבית שלי, המוות הזה שהיה קרוב אלי, המחיש לי עד כאב כמה "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

שרתי ובכיתי, עד שקרני שמש ראשונות החלו לעלות, מזכירות לנו שיום חדש היום, יום שבת. הללי כבר נרדמה עלי, ותומר נכנס הביתה לראות אם יש אפשרות להגיע לטלית בכדי ללכת לשחרית.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מבחינתי, לא רציתי שהלילה ייגמר. אחרי הרבה זמן שאני עסוקה בכל העולם, שכחתי לרגע את בוראי, ואת העובדה שאני חיה. בתוך כל המרוץ המטורף הזה, שכחתי שאני חיה. בתוך כל הקניות, הלימודים והדאגה היומיומית, שכחתי שאני חיה. ושכחתי כמה שזה לא מובן מאליו, החיים המתוקים שלי זה בעצם לא דבר מובן מאליו.

ידעתי שהריח החרוך יישאר באפי לעולמי עד, ויזכיר לי כמה שאני קטנה ביחס לכל האלוקות הזאת. ידעתי שאסור לי לחזור לשגרה, אני חייבת לזכור כל יום איפה היינו יכולים להיות עכשיו, ובאיזו קלות החיים יכולים להתהפך, ולא תמיד לטובה.

נכנסתי הביתה. הבית היה מוצף כולו מים, כל הקירות היו שחורים, הרצפה היתה מכוסה שכבה עבה של פיח, עם כל ההרס שהיה סביבי ידעתי שנתגבר על הכל. ידעתי שהכל מתגמד לעומת החיים שקיבלנו במתנה.

תומר ניסה לעודד אותי, שכבר מחר נחזיר את הבית לקדמותו, עדיין מנסה להבין איך זה שכולנו התעוררנו בזמן, עדיין מנסה לעכל את גודל הנס, שאולי לא נצליח להבין אף פעם.

"רונה, תראי", ראיתי אותו מצביע בידו לעבר התמונה שהיתה תלויה על המקרר, "הלהבות פשוט דילגו מעל התמונה הזאת, איך זה ייתכן"? עיני עקבו אחריו. "כנראה שזה המסר שהשם רצה להעביר לנו".

כשעברנו לדירה התעקשתי לתלות את התמונה שאני הכי אוהבת, תמונה שמלווה אותי כבר שנים,  ומשום מה הפעם תליתי אותה מעל המקרר. תמונה של להבות, ועליה כתוב "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". חייכתי לעצמי. מה יותר ברור מזה?

עמדתי מול התמונה, מבינה בפעם הראשונה בחיי למה באתי לעולם הזה. מפענחת את החידה של חיי, מבינה שבאתי לכאן לגלות את בורא עולם בכל נשימה ונשימה בחיי, לגלות אותו בכל נסיון שעומד לפני, לגלות אותו בכל כאב ובכל דמעה שיורדת מעיני.

בעצם, עשיתי את כל הדרך לעולם הזה בכדי לגלות אותו בתוך הלהבות הבוערות ובתוך האש ששורפת, לגלות אותו באמת, לגלות את טביעות האצבע שלו בתוך הפיח השחור, ובתנועה של העשן בתוך ביתי. לגלות אותו עמוק בתוכי, ובתוך כל הגילוי המדהים הזה, לומר לו שלא אפסיק ולא אחדל מהחיפוש הזה אחריו.

המייל של רונית (לנשים בלבד) – rona1471@gmail.com

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (84 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה לפסח עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הגדה לפסח "ברוך יאמרו" - הרב ברוך רוזנבלום

הגדה עומדת

ערכת יודאיקה "בני מלכים" לפסח

הגדה של פסח - חבורת תריג

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 1 - חיים ולדר

לכל המוצרים