סיפורים אישיים

ברכה פישל: "ללמוד לצייר בפה היה המתנה היפה ביותר שקיבלתי אי פעם"

כשברכה פישל הפכה באמצע החיים לנכה היא בחרה שלא להתמרמר - אלא להפיק את המרב מהמצב החדש. כיום היא ציירת מוערכת שמציירת בעזרת פיה, ומציגה את עבודותיה בתערוכות שונות בארץ ובעולם, שמאמינה ש"לקב"ה אין טעויות. אנחנו אלה שצריכים לשנות גישה". ראיון מחזק

| י"ג אב התשע"ו |
אא

את שמחת החיים, ההומור והאמונה של ברכה פישל – ציירת מוכשרת המציירת בעזרת פיה - אי אפשר לפספס. אבל אם הייתם תופסים אותה לפני כעשר שנים, בזמן שלקתה בדלקת פרקים חריפה, ונאלצה לעבור טיפולים כימותרפיים, וניתוח שנטל ממנה כליל את יכולת התנועה – לבטח הייתם שומעים 'זמירות' אחרות.

עד לשנת 2006, הייתה ברכה פישל (57) – אמנית, נשואה ואם לשלוש בנות מטבריה - אישה בריאה, נמרצת ופעילה בשלל תחומים. אלא שאז, בלי שום התראה מוקדמת, החלה לחוש כאבים עזים ומשתקים באזור האגן, ופנתה לרופא המשפחה שלה בבקשה לבדוק את מקור הכאב הבלתי נסבל. "הרופא בדק אותי, ועיניו חשכו: 'יש לך דלקת פרקים חריפה', הוא הודיע ורשם לי מרשם דחוף לכדורים כימותרפיים במינון נמוך – הטיפול היחידי לשלב הזה של המחלה".

היה זה קצת אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה. בלית ברירה, פישל שכרה שירותיה של עוזרת, והסתייעה בקביים לצורך התניידות. כשהזמן עבר, ונראה היה שדבר לא משתפר – החליט רופא המשפחה לנקוט בצעדים אחרים. "אחרי המלחמה, כשהתחלתי לסבול מכאב באזור הצוואר – הרופא התקשר אליי ואמר לי שבכוונתו לאשפז אותי בבית החולים, לצורך בדיקה מסוימת. הוא הגיע לבית החולים ביחד איתי, ואמר לי: 'אני לא יוצא מפה, עד שאני מצליח להבין מה הבעיה'. פתאום גילו שיש לי בעיה נוירולוגית, שהיא זו שמפעילה לחץ חזק על הצוואר".

או אז עמדה בפרשת דרכים, והיה עליה להחליט באיזו דרך לבחור. "האופציה האחת הייתה אשפוז לתקופה בלתי מוגבלת – אותה דחיתי על הסף. האופציה השנייה הייתה ניתוח מסובך, שהסכנה המיידית שנשקפת למי שעובר אותו היא שיתוק. בחרתי באופציה השנייה".

למרות שידעת שהסיכויים לכך שתהפכי למשותקת, גבוהים?

"בהחלט. לא הייתה לי ברירה, אשפוז לתקופה בלתי מוגבלת עבור אישה פעילה ונמרצת כמוני - זה היה כמו לבחור במוות איטי בייסורים קשים. אז בחרתי בחיים. לא כמו שהכרתי, לא כמו של כולם, אבל עדיין – חיים בסביבה שלי, עם האנשים שאני מכירה, עם שגרת היומיום. זה הבדל שמיים וארץ".

 

"אמא נפטרה כשהייתי בת 15, והכינה אותי ל'גרוע מכל'. לכן לא פחדתי מהמוות"

אחרי הניתוח שלחו אותה הביתה מבלי לתת לה זכאות לשיקום, זאת למרות שהפכה לחולה סיעודית. רק לאחר מאבק ארוך וממושך, כשבראש צועדת הפיזיותרפיסטית שלה – התקבל סוף סוף האישור לתחילת שיקום, ב'תל השומר'. "האמנתי שמדובר בתהליך זמני, חודש אחד וזהו. זה גם מה ששידרתי לסביבה ולילדים. הייתי בטוחה שאחרי חודש של שיקום, אחזור הביתה עם קביים, שזה גם סוג של 'עצמאות'. אבל לצערי הרב – התבדיתי. אחרי סדרת בדיקות מקיפה שעברתי, התברר שהנכות סופית ולא הולכת להשתנות".

איך הרגשת?

"כמי שעולמה חרב עליה, ממש ככה. הרגשתי שכל העולם מתהפך. הבת הקטנה שלנו נולדה עם מחלה מסוימת, ופחדתי מאוד ללכת ולהשאיר אותה כאן בלי אף אחד שידאג לה".

מה עושים במצב כזה שבו, בין רגע, האדמה נשמטת מתחת לרגלייך?

"אין הרבה מה לעשות במצב כזה, חוץ מלבכות ולהתפלל. וזה בדיוק מה שעשיתי. בכיתי יום ולילה, אבל לא פחדתי מהמוות עצמו. הייתה לי מורה מעולה לפחד הספציפי הזה – אמי ע"ה, שנפטרה מסרטן כשהייתי בת 15, ועד אז גידלה אותנו עם הרבה אהבה ואמונה, שהכל מדויק והכל לטובה. אמא הכינה אותנו לזה שהיא עומדת למות, ולכן גם לא פחדנו מהמוות".

בהתחלה, ההכרה במצב החדש הכאיבה מאוד. אבל ככל שהימים עברו - הלך הכאב ופחת, הלך והתגמד... "הזיכרון החד הזה שאמא הותירה אחריה בלבי, המאבקים והתובנות שלה בעצמה, הם אלו ש'עמדו' לי כשנזקקתי לכוח יש מאין, להתמודד עם מצבי. במשך תקופה ארוכה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו בתפילה הוא הפן השלילי. לא הפסקתי לשאול את ה' בדמעות – למה דווקא אני?!".

ולילה אחד, כשהבכי התגבר וכל הסכרים הפנימיים נפרצו באמוק בלתי נשלט של שאלות, מישהו התגנב אל ליבה פתאום, בשקט בשקט, וגרם לה להרגיש קצת אחרת. "אני לא יודעת איך זה יכול להיות, אבל פתאום, בשנייה קטנה, הרגשתי שה' מדבר איתי ואומר לי: 'ברכה'לה, אין כאן שום טעות. ואני לא מעניש אותך, אני עוזר לך. המצב שלך הוא לטובתך.

"מובן שבאותו רגע לא יכולתי להבין מה כל כך לטובה בזה, אבל האמנתי למה ש'שמעתי' בליבי, האמנתי לתחושה הכל כך טובה הזו שהתפשטה לי בפנים, ומלווה אותי עד עצם היום הזה – גם כשאני מרצה לפני אנשים".

 

על הציור בעזרת הפה: "בהתחלה שפכתי המון צבע בכל מקום"

בבוקר הגיעה העובדת הסוציאלית, וראתה שמשהו חדש צמח כאן במהלך הלילה. אותה הגברת, בשינוי האדרת. אבל איזה שינוי...

וכשנפתח הפתח הפנימי, ולו כמלוא נימה – אז הגיעה הישועה, מכיוון שלא ציפתה לו. "העובדת הסוציאלית הציעה להפגיש אותי עם אישה שמלמדת נכים, לכתוב ולצייר עם הפה. ואני, שציירתי מילדות – 'קפצתי' על המציאה".

כך נפגשה פישל לראשונה עם אישה מיוחדת במינה, אם לחייל שנפגע בצבא, עבר שיקום ולבסוף, לא עלינו, נפטר. "מאז, האישה הזו מוסרת את נפשה ומלמדת נכים בהתנדבות מלאה, איך לכתוב ולצייר בעזרת הפה והרגליים. כשפגשתי אותה, השאלה הראשונה ששאלה אותי הייתה, עם איזו יד כתבתי בעבר? לא הבנתי למה, עד ששמעתי את ההסבר שלה: 'הראש שלך נשאר אותו דבר, הוא לא נפגע. רק היד היא זו שנפגעה'. והיא צדקה".

הציור, מאז ומתמיד, היה הכל בעבורה. היא מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה ("כישרון שעבר מסבתא-לאמא ובת"), ולמעשה – לא זכור לה מתי לא ציירה. כך שהשאלה מעולם לא הייתה 'האם אחזור לצייר', אלא 'איך ומתי' זה יקרה. "בהתחלה, שפכתי הרבה צבע על המיטה ובכל מקום, אבל למזלי הרב, האחיות אף פעם לא התלוננו. לקח לי בערך חודש עד שלמדתי איך להחזיק את המכחול בפה, בצד ימין כמובן, אבל זו המתנה היפה ביותר שקיבלתי אי פעם".

חצי שנה שלימה שהתה פישל ב'תל השומר' במסגרת תהליך השיקום, ולאחר מכן – המשיכה את מלאכת הציור בביתה. על הקשיים שליוו את תהליך ההסתגלות אל בית שאינו מותאם מבחינה טכנית להכיל בו אנשים נכים, אומרת פישל כי היו הרבה בעיות, אבל בזכות 'אנשים טובים באמצע הדרך' בדמות חברות טובות מאוד שלה, גם זה הפך לבסוף לאפשרי. "לא פעם הגיעה אלינו מעטפה עם סכום נכבד של כסף בעילום שם, עם משפט אחד: 'חשבנו שתצטרכי את זה בתקופה זו', וככה זה נמשך עד היום. הקב"ה עוזר לנו בניסי ניסים, מדי יום ביומו".

 

מסר לנכים (וכל שכן לבריאים): אם אתם עצובים – עוד לא התחלתם להכיר את ה'

את תערוכת 'ציורי הפה' הראשונים שלה, קיימה פישל בשנת 2007, ובמסגרתה אף מסרה את ההרצאה הראשונה שלה – על אמונה כמובן. "דיברתי על זה שהקב"ה הוא אבא שלנו, שאוהב ומייקר כל אחד ואחד מאיתנו, ואין אצלו טעויות", היא אומרת. "לכל אחד יש את החבילה שלו, את הקשיים וההתמודדויות. הבעיה היא שכל אחד מאיתנו חושב, שהאוצר נמצא אצל השני – במקום לשמוח בחלקו, לרקוד ולהודות לקב"ה על הניסיון שלו".

ובכל זאת, אי אפשר להסתיר את העובדה שיש ניסיונות כואבים בעולם הזה. תסכימי איתי שלהיות כבולה בתוך גוף 'משותק', בזמן שהנשמה שלך רוצה 'לנסוק אל על' - זו לא אידיליה.

"נכון שזו לא אידיליה, אבל זו גם לא סיבה להתלונן ולבכות על מר גורלי. החיים זה איך שאת בוחרת להסתכל עליהם. קיבלת את הכלי, השאלה מה את יוצקת אל תוכו – מרמור או שמחה? במה את בוחרת – חיים או מוות?

"אני למשל גיליתי שזו לא בושה לבקש עזרה על כל צעד ושעל. 'כשאת לא מבקשת עזרה', אמרה לי פעם חברה טובה, 'את לא רק הופכת לנרגנת ועצבנית על כך שאת לא מצליחה לבד, אלא גם מונעת מאחרים את הזכות והמצווה לעזור לך. בהתחלה היה לי קשה להודות שאני לא מסתדרת לבד, שאני צריכה עזרה בא', ג', ד'. אבל אז למדתי את אמנות הדיבור עם ה', ופשוט למדתי לשנות גישה. עצם הדיבור עם ה', פתח אצלי ערוץ תקשורת שלא הכרתי, שהוביל אותי מאוחר יותר גם לדיבור בפני קהל".

ושלא תטעו. אין הכוונה פה ל'סתם' דיבור, או ל'עוד' קהל. כי האנשים שפוגשים בה ושומעים את סיפורה הייחודי, המלווה באנקדוטות ותובנות הומוריסטיות על החיים – לא מותיר אף אחד אדיש אליה.

כך קרה למשל כשביקשה להתנדב במחלקה הסיעודית של בית אבות, בעודה נכה על כיסא גלגלים. בהתחלה האחיות הנידו ראשן כסוברות שמדובר בבדיחה מסוימת, ולאחר רגעים ספורים, כשהתפכחו והבינו שהיא היא ולא אחרת, המועמדת לתפקיד – עמדו כלא מאמינות מן הצד. "הן הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, כאילו אני לא מבינה שמדובר בחולות סיעודיות". אבל היא הבינה ועוד איך, וכל מה שרצתה היה לשבת לידן, להביט אל תוך עיניהן של הנשים ה'אומללות' ההן, ולזעוק אל האוזן המיואשת שלהן: "יש תקווה ! יש ה' !!! ויש מטרה לסבל שלכן".

מאז, לא רק שההתנדבות במחלקה הסיעודית נמשכת, היא אף מוזמנת להרצאות בכל רחבי הארץ, ומארחת אצלה בבית תלמידות בית ספר, בנות בת מצווה, חיילות, סטודנטיות ועוד. הדלת פתוחה לכל מי שרוצה להגיע, לכל מי שרוצה לראות איך טיפה קטנה של אמונה, שיברה לאט לאט את האבן, שחסמה את האור בקצה המנהרה.

בד בבד, המשיכה פישל להשקיע באהבת חייה – הציור, וכיום היא נמנית על 16 אמנים יחידי סגולה בארץ שמציירים בעזרת פיהם או רגליהם בלבד, ובקרוב אף עתידה לקיים בשוויץ ארץ הולדתה - תערוכת יחיד ראשונה מסוגה. פישל גם חברה במסגרת ארגון עולמי לציור פה מקצועי בשם "אומני ציור פה או רגל" (באנגלית: Mouth and Foot Painting Artists LTD) בו חברים כ-820 אמנים המתמחים בסוג זה של ציור. 

"פעם לא ידעתי איך עושים את זה, אבל היום אני חיה בהשלמה – עם עצמי, ועם הניסיון שנבחרתי אליו", מחייכת "אליי" פישל מבעד לאפרכסת, בבת שחוק. "אני כבר לא רבה עם העולם שבתוכי, וזה שמחוצה לי. וזו הרגשה נפלאה מאין כמוה, האמינו לי".

הנקראים ביותר
הידברות שופס

הכי חזק שיש - חיים ולדר

69לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

USB הרב יגאל כהן - שמע

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

מגש לחלה מהודר מזכוכית

חובות הלבבות עם פירוש כאיל תערוג

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים