אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: שפה שרק הלב מבין

צעירה הלוקה בגמגום כבד, מנסה למצוא עבודה כמזכירה. שלא במפתיע היא אינה מצליחה. מה גורם למנהל מפעל, איש עסקים חובק עולם, לקבל אותה לעבודה למרות גמגומה? לפעמים לבורא עולם יש דרכים לדבר במקומך...

| ג' טבת התשע"ו |
אא

זו הפעם הראשונה שאני כותבת את הסיפור שלי. המסר שלו כל כך חזק, שאני בטוחה כי הוא ישנה דבר מה אצל הקוראים.

בהיותי בת שבע התחלתי לגמגם. אני חושבת שהייתה זו תערובת של סיבות: מצב לחוץ בבית, בעיות חברתיות בכיתה, וטראומה קטנה שעברתי. התוצאה: גמגום שהלך והחריף מיום ליום.

הוריי, שלא כל כך ידעו כיצד להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם. בתחילה תהו: "מדוע כל כך קשה לך לדבר בלי לנשום באמצע?". לאחר מכן התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מפחד ולחץ, שרק החריפו יותר ויותר את הגמגום שלי.

הם שלחו אותי לרופאים מומחים, שלא ממש הצליחו לעזור לי. הם רק הציעו להורים: "תעזבו אותה במנוחה, אחרת הגמגום יחריף", אך הנזק כבר נעשה. ברגע שאני מתחילה לדבר אני מתבלבלת, והתוצאה היא מחסום חמור בדיבור.

במהלך השנים לימדתי את עצמי להימנע מחזרה על אותיות, כמו: "ל...ל..ל...מה", או "ת...ת...תביא ל...ל...י את הט...ט...לפון". אני פשוט שותקת עד שמתארגנת לי המילה, ואז 'יורה' אותה בשלמות.

התוצאה היא, שאמנם איני נשמעת מצחיקה, אך איני נשמעת כלל. כלומר, כשמישהו שואל אותי לשמי, אני שותקת. הוא חושב שלא שמעתי את שאלתו, שואל שנית, ואני שותקת. פתאום, רגע לפני שהוא נעלב, אני אומרת: "רבקה" (שם בדוי), והוא לא כל כך מבין מה קורה כאן. כעיקרון, סיגלתי לעצמי סגנון דיבור המבוסס על המילה הראשונה. אני מארגנת לי משפט שלם, ואז 'יורה' אותו. אם אני נתקעת, אני עוצרת שוב ומארגנת בתוך הראש את המילה הבאה. אני מציעה לכל המגמגמים את השיטה הזו, שאמנם אינה פותרת את הבעיה ומצריכה המון סבלנות מצד השומעים שצריכים להמתין לתשובה, אך לפחות מונעת את המבוכה שבחזרה על אותיות, כפי שבדרך כלל מחקים את המגמגמים.

כאשר הגעתי לסמינר (תיכון לבנות), כבר חילקתי את האנשים לסבלניים, ולחסרי סבלנות. הבנתי ששיחה איתי היא משימה, ותמיד קטלגתי אנשים לפי מידת המוכנות שלהם לעמוד במשימה. לצערי, רוב בני האדם לא עמדו בה. אפילו לא מורות. היו כאלו שניסו, לפחות למען הנימוס, לשמוע אותי עד הסוף, אך בידיים שלהן היו מאותתות לי: "נו, נו, תסיימי כבר את המשפט". גם אלה שהיו יותר עדינות, לא ידעו שהפנים הדרוכות שלהן, כמו צועקות: "נו... נו, אני מקשיבה, תדברי כבר".

חבל שאני לא יכולה לתאר בכתב את הפנים של האנשים, כשהם מדברים עם מגמגם. הם מרכינים את הראש קדימה ומנענעים אותו, כאומרים: "כן... כן... כן...". בשלב מסוים מכווצים את השפתיים, ואף משמיעים את מילת המפתח "אוף", ובמילים אחרות: "מתי המעצבנת הזאת תסיים את המשפט שלה, ולמה בכלל עשיתי את הטעות הזו שעברתי לידה?".

היו בני אדם נדירים, ואותם אני מקטלגת באדיקות, שהיו בסדר גמור. הקשיבו לי בסבלנות, בסימפטיה, לא הביטו בי בדריכות, לאותת שאין להם זמן ושאסיים. לא סימנו עם הידיים: "קדימה, קדימה, תמהרי". פשוט ישבו נינוחים לחלוטין, ולפחות העמידו פנים שהשיחה היא טבעית. הם התייחסו למום שלי בהבנה, וחשתי נינוחות לשוחח איתם. במקרים אלו, הייתי מגמגמת פחות, מסיבות מובנות.

לקראת סיום שנות הסמינר, החלו חברותיי להתארס בזו אחר זו. היה לי קשה מאד. סוג ההצעות שקיבלתי מהשדכניות היה על פי רוב מעליב, וכשכבר היה משהו טוב, תמיד הפריע מחסום הדיבור.

סיימתי את לימודיי ופניתי לשוק העבודה. 

כמורה, כמובן, לא יכולתי לעבוד. פתאום כעסתי על עצמי ועל כל מי שנתן לי ללכת ללמוד במגמה הזו בסמינר, כאשר ברור היה כי לא אוכל לקבל במקצוע זה עבודה. מצד שני, לא הייתה לי ברירה. מה יש לסמינר להציע, שאינו מצריך שפה ודיבור?

הלכתי לכיוון של פקידות. לשבת ליד מחשב, להקליד, לכתוב מכתבים – זה דבר שכל אחד יכול לעשות, אך אז גיליתי שאנשים פשוט נרתעים מלקבל אותי לעבודה. הייתי מתיישבת לראיון עבודה. הבוס או הבוסית היו שואלים לשמי, ומייד שואלים שוב, בסברם שלא שמעתי. ברגע שהם קלטו את הבעיה שלי, כבר הבחנתי בהפתעה המסתמנת על פניהם. לאחר מכן, על מצחם היו רשומות המילים: "מה אני עושה עכשיו עם המגמגמת הזו, ולאיזו חוסר נעימות הכנסתי את עצמי?!". לאחר מכן: "טוב, אשאל אותה מספר שאלות בשביל הנימוס, וכך אצא מזה...".

אחרי עשרות רבות של ראיונות, ניצבתי שוב בפני שוקת שבורה. אין עבודה ואין כמעט סיכוי לעבודה. מה אעשה?

הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות. שנה שלמה השקעתי את הכסף שחסכתי כדי ללמוד את המקצוע כמו שצריך, אך שוב חזרתי לראיונות ולדחיות. אם חשבתי שבכך שאקח תפקיד שאינו מצריך לענות לטלפונים – יקבלו אותי, התברר לי שאנשים פשוט אינם רוצים להתמודד. בוסים רוצים 'לירות' שאלה ולקבל תשובה. למה להם להקדיש עוד שלוש שניות לתשובה שלי?

הגעתי בכל יום לשניים או שלושה ראיונות, וחזרתי שבורה ורצוצה. היו אלה ימים קשים מאד. איש מסביבי לא ראה את הכאב שמכרסם בתוכי, ואת הצער הגדול. חברותיי כבר היו נשואות ברובן, והיו עסוקות בעבודה עד מעל לראשן. הן התרחקו ממני, ולי לא הייתה עבודה להשקיע בה את ראשי. חשבתי לעצמי, שהבוסים האלה מפסידים את כל הרצון העז שיש לי להוכיח את עצמי. הרהרתי בעובדה שאני עובדת מוכשרת, צייתנית, לא מדברת יותר מדי, שזה גם יתרון – והם משליכים אותי כחפץ חסר ערך.

הייתי מתפללת לקב"ה, מורידה דמעות וגם מבקשת בקשות: "א-לי, למה עזבתני?". לפעמים הייתי פוחדת שדמעותיי עלולות להוות, חלילה, קטרוג על עם ישראל, אך לא היתה לי ברירה, התקווה היחידה שלי היתה התפילה.

יום אחד הצעתי את עצמי למפעל גדול, ונקבע לי ראיון.

הגעתי למקום, ואחת המזכירות אמרה לי ששלושה אנשים יראיינו אותי, ביניהם בעל המפעל בכבודו ובעצמו.

פחד גדול נפל עליי. מדובר במפעל מפורסם, שהמחזור העסקי שלו הוא ארבעים וחמישה מיליון דולר לשנה. היה זה מוזר בעיני שבעל המפעל, איש עשיר ועסוק, מתפנה לראיין מועמדים לניהול חשבונות.

נכנסתי לחדר. היו שם שלושה גברים, ובראשם בעל המפעל. רעדתי כולי והתיישבתי.

הם שאלו לשמי.

שקט.

הימני כחכח בגרונו. "את השם, גברת".

שתקתי.

"סליחה?!"      

"רבקה'' הצלחתי להגות את השם.

"היכן למדת?"

שתיקה.

"למדת בסמינר או בקורס פרטי?"

שתיקה.

הם הביטו בי בחמלה, ורק אז עניתי: "בפרטי". שתקתי עוד קצת, ואז אמרתי: "סיימתי סמינר ו...". שתקתי שוב. "ו... אחר כך... למדתי בקורס פרטי... הנהלת... חשבונות".

שלושתם גחנו על מנת לסייע לי לסיים את המשפט. כבר ראיתי את הזעה על מצחם, את המבוכה, ואת המשפט שרשום להם על המצח: "בואו נסיים את חוסר הנעימות הזה, וגם ננזוף במי שהביא לנו אותה לראיון". זה היה מעניין לראות את שלושתם חושבים אותו דבר מבלי להחליף אף מילה. אני חייבת לציין שהם היו לפחות בני אדם. הראיון היה ארוך מהמקובל, על אף שהפנים שלהם כבר בישרו על התוצאה שלו.

הם סיימו לשאול את השאלות, והימני אמר: "אנו מודים לך מאד. תקבלי תשובה בדואר".

"אני מודה לך מאד'' אמר השמאלי.

הבוס שישב במרכז, שעד לאותו רגע לא הוציא הגה, אמר: "מחר בשעה שמונה את מגיעה לעבוד כאן".

שלושה אנשים היו המומים. שני המנהלים שלצדו, ואני יותר מכולם. אינסטינקטיבית, הם הביטו בו בתימהון רב. הפנים שלהם אמרו: "השתגעת? מה הסיפור שלך בדיוק?"

הוא החזיר להם מבט, וכאילו ענה על מה שלא שאלו אותו. "זו ההחלטה שלי", אמר בקצרה. "מחר בשעה שמונה בבוקר את כאן. תסדרי את העניינים עם המזכירה הראשית". 

נעמדתי. היו לי דמעות בעיניים, ולא האמנתי שזה קורה לי. רציתי לומר לו תודה, אך לא הצלחתי להוציא הגה. הם שמו לב שאני מנסה לדבר, לכן השתתקו והתבוננו בי ארוכות. במקום שיצאו לי מילים, יצאו לי דמעות מהעיניים.

הם התרככו, והשמאלי אמר: "זה בסדר, לא נורא, את לא צריכה להתרגש". ראיתי שהבוס הראשי התרגש מאוד, ובעיניים שלו עמדו דמעות. יצאתי החוצה בוכייה, והמזכירה הראשית אמרה: "זה לא נורא, תדעי לך שהרבה ניסו ולא הצליחו", אך בדיוק אז היא שמעה מהרמקול הפנימי: "תסדרי את העניינים עם הבחורה. היא מתחילה לעבוד פה מחר". היא הביטה בי בתימהון ואמרה: ככה מקבלים מישהי כל כך מהר?".

היא הייתה נחמדה וסבלנית, רשמה את הפרטים, וסיכמה איתי על המשכורת ותנאי העבודה. למחרת כבר התחלתי לעבוד שם.

עבדתי בחריצות וביעילות. לא הייתי צריכה לענות לטלפונים, אך מדי פעם הייתי חייבת לדבר עם ספקים וסניפים שלא העבירו חומר. כמו כן, הייתי צריכה לשבת עם רואה החשבון על מנת להעביר לו חומרים. הם היו סבלניים אליי מאוד, ואיכשהו הבנתי שמישהו מלמעלה הורה להם לנהוג כך. אם כי, אני חייבת לציין, הם לא עשו זאת רק מן השפה ולחוץ, אלא מכל הלב.

העבודה שינתה את חיי מהקצה לקצה. הייתה לי סיבה לקום בבוקר, ודברים לחשוב עליהם לפני שהלכתי לישון. בנוסף הכרתי חברות בעבודה. היו שם המון עובדות, והיה לי סוג של הגנה שלא דיברו עליו. פעמים רבות הבוס התעניין אצל המזכירה אם אני מרוצה, וזה נתן לכולם להבין שיש לי גב חזק.

את בעל המפעל כמעט שלא ראיתי, אך חשתי כלפיו הכרת הטוב גדולה. ידעתי שהוא איש טוב, שנתן לי את הזדמנות חיי, והציל אותי מחיים של בדידות ומכאוב.

בכל חג הייתי שולחת לביתו עוגה ומתנה, ואשתו הייתה מתקשרת ואומרת שלא צריך. אני הייתי מנצלת את ההזדמנות ומרעיפה עליה ועל בעלה את כל הברכות שבעולם. מובן שזה היה לוקח פי כמה זמן מהדרוש, אך כשמדובר בברכות, אנשים מוכנים לשמוע בסבלנות.

חמש שנים עברו. התחתנתי בינתיים, ונולדו לי שני ילדים חמודים. בעלי – אם התעניינתם – אינו מגמגם, ואין לו שום בעיה עם זה. הוא פשוט מצא את הדרך להכיר אותי בלי מילים, ומסתבר שהיה מה להכיר.

הסיפור עדיין לא הסתיים.

לפני מספר חודשים התקיימה חגיגת בר המצווה של אחד הבנים של בעל המפעל. קיבלתי הזמנה לחגיגה, וכמובן שהתרגשתי וחשבתי איזו מתנה אקנה לאדם שאני חייבת לו כל כך הרבה.

בעלי ואני החלטנו לקנות משהו יקר מכסף עם חריטה. כמו כן, החלטנו להגיע אליהם יום לפני בר המצווה, על מנת להודות להם ביחד, ולספר להם עד כמה גדולה הייתה השפעתם על חיינו.

הגענו לשם בתיאום מראש, מספר ימים לפני בר המצווה.

הם ישבו בסלון ואירחו אותנו בצורה מכובדת. הגשנו להם את המתנה והודינו להם ככל שיכולנו.

ואז העזתי לעשות מה שלא העזתי מעולם. שאלתי אותו: "אני מוכרחה להבין, מדוע החלטת לקבל אותי לאחר שכל כך הרבה אנשים דחו אותי?". הם הביטו זו בזה, כאילו התייעצו במבטים האם לספר, ואז הוא אמר: "יש לנו סיפור מאחורי זה".

מסתבר שלפני כחמש שנים, כשהילד שלהם היה בן שמונה, הוא קם בוקר אחד והחל לגמגם. האב היה בחו"ל, והאם הזעיקה אותו. הוא הגיע לאחר מספר ימים וגילה, לחרדתו, שהילד מתקשה להוציא מילה מהפה. בתחילה הם ניסו לבקש ממנו שידבר נכון, שלא ינשום באמצע, ושיחשוב לפני הדיבור, אך זה הלחיץ אותו עוד יותר. הגמגום שלו רק החמיר והפך לקשה ביותר.

הם פנו מייד לטובי המומחים והמומחיות, שעבדו אתו בכל מיני שיטות, והטיפול האינטנסיבי, כמו גם הלחץ שהפעילו עליו הוריו, נתן את אותותיו. הילד כמעט הפסיק לדבר. כשרצה להוציא מילה מהפה, היו הוורידים שלו מכחילים, וכולו האדים ממאמץ.

הם בכו על מר גורלם ועל הצרה שנפלה עליהם, וכבר החלו להתייאש. "את יודעת איך זה", אמר לי האב. "כשילד שלך בבעיה, כל העולם שלך שחור. אין לך סיפוק בשום דבר שאתה עושה. בדיוק בימים הקשים האלה הגיע הראיון איתך", סיפר. "ישבת לפנינו, ומייד לאחר המשפט השני סימנתי איקס על השם שלך. ידעתי שלא אקח מנהלת חשבונות שלא מצליחה לדבר כראוי. אפילו כעסתי על מי שהביא אותך לראיון הזה. מובן שלא הסגרתי את המחשבה הזו. הקשבתי לך בנימוס וידעתי את הפרוצדורה. עוד עשרים דקות זה ייגמר: אנו נאמר לך בנימוס שהתרשמנו מאוד, שיש עוד מספר מועמדות לתפקיד, ובעוד מספר ימים תקבלי מכתב הביתה עם המון מחמאות ועם שורה תחתונה אחת: 'בינתיים לא מצאנו אותך מתאימה לתפקיד, הצליחי בדרכך'.

בעוד אני חושב על הדברים, נזכרתי בבני, שגם הוא מגמגם כמוך. נחרדתי. אמרתי לעצמי: 'כך ינהגו בבן שלי, הילד החכם והמיוחד? כך לא ייתנו לו הזדמנויות?'. משהו דחף אותי לתת דווקא לך את התפקיד. לא רק למענך, גם למען הבן שלי. אולי בתת-ההכרה זה נעשה על מנת להשקיט את הדאגה שלי.

כדי שלא אתחרט, החלטתי לעשות זאת מיידית. אמרתי: 'את באה מחר לעבודה'. ראיתי את התדהמה שלך ושל חבריי, והם אמנם שאלו אותי מדוע החלטתי כך ושלא כמקובל, בלי התייעצות איתם. אמרתי שכך החלטתי, והעניין סגור".

"חכי, וזה עוד כלום", אמרה האישה. "שלושה שבועות לאחר מכן, הבן שלנו קם בבוקר והחל לדבר כרגיל. אני חוזרת: כ-ר-ג-י-ל. אין זכר לגמגום. לא אמרנו לו דבר כדי לא להלחיץ אותו או להזכיר לו את הגמגום, אך ברגע שהוא יצא מהבית, צחקנו מאושרים. אכן, תופעת הגמגום לא חזרה עד היום הזה, ואין לנו שום ספק שהקב"ה שלח את הגמגום לבן שלנו במיוחד עבורך, כדי שבעלי יחווה את הצער והסבל, ואת תהיי זו שתיהני מכך".

יצאנו משם בהתרגשות גדולה. צמרמורת עוברת בי בכל פעם שאני חושבת על כך.

בבר המצווה לא יכולתי להפסיק להביט בחתן הבר מצווה. לא רק מפני שהוא היה מקסים וזורח כולו, אלא מפני שחשבתי שלא בכל פעם בן אדם זוכה לראות את הדרך בה קובע הקב"ה את גורלו.

הצצתי מעזרת הנשים בשעה שאמר את הדרשה באופן רהוט, קולח, ללא אף הפרעה קטנה, ואז התחוור לי באופן ברור ובהיר, שהחודשיים בחייו בהם סבל מגמגום, ניתנו לו במיוחד למעני.

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא,  או חייגו למספר: 073-222-12-50


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (72 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים