אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: חומות של תפילה

הסיפור הבא לא התרחש לפני חמישים שנה, וגם לא לפני עשר שנים. הוא התרחש ממש לפני פחות משנה, בימי מבצע 'צוק איתן' בעזה. זהו סיפור על ויכוח דתי, שהמשיך בהחלפת פתק קטן – וסופו... בנס גדול וקידוש ה' עצום. כוחו של פסוק

| ה' תמוז התשע"ה |
אא

בתקופה ההיא נסע בעלי המתנדב בארגון חסד ידוע, לכיוון הדרום. בדרכו נפגש עם גדוד, שהיה רגע לפני כניסה לשדה הקרב בעזה, ושם נקשרה שיחה בינו לבין גיא (שם בדוי), אחד הקצינים.

הקצין שאל את בעלי היכן הוא גר והתפלא לשמוע כמה ילדים יש לנו. מובן שהוא התעניין אם בעלי עשה צבא ובעלי ענה לו כי שירת את עם ישראל בלומדו בישיבה ובכולל. זה כמובן הוביל לוויכוח נימוסי אבל נוקב מאד.

הסתבר כי הקצין הוא איש שמאל, בן קיבוץ, אתאיסט לחלוטין, שמעולם לא התפלל ואפילו תפילין אין לו.

הקצין הביע דעות ברורות בעד הפרדת הדת מהמדינה, אמר שאין לו שום בעיה שאנשים יהיו דתיים אך לדעתו ארץ ישראל צריכה להיות ללא זיקה לשום דת, הכל צריך להיות פתוח בשבת ושצריך לבטל את הרבנות הרגילה ובוודאי שהרבנות הצבאית. בקיצור היו לו דעות שבפירוש מתאימות לחמישה אחוז מעם ישראל.

מכיוון שהיו להם 12 שעות עד להתארגנות לכניסה, היה להם זמן לשוחח, ובעלי נכנס איתו לשיחה עמוקה. הוא אמר לקצין שאם אלה הן דעותיו מדוע לא יגור בחו"ל, דבר שהרגיז כמובן את הקצין. "אני ישראלי" אמר ובעלי אמר לו: "אבל אתה איש שמאל ולפי עקרונותיך אתה חי בארץ אותה גזלת מאחרים". הקצין אמר לבעלי כי אינו גר בשטחים ובעלי ענה לו שעל פי תפיסת הערבים כל פינה בארץ ישראל שייכת להם, וכשאתה שואל ערבי מעזה איפה הוא גר הוא יענה "ביפו", "ברמלה", "בחיפה" וכו'.

הוויכוח הגיע למבוי סתום כאשר בעלי ניסה להביא אותו לתובנה שמי שאינו מאמין בקב"ה ובתורתו, מוסרית אסור לו לגור כאן, ובוודאי שלא להילחם על הארץ.

בשלב זה הרגיש בעלי שהקצין מתחיל לכעוס והם עלולים להיפרד מתוך עימות, לכן ביקש לחדול מהוויכוח ולספר לו סיפור שייקח רק חמש דקות.

לסיפור לא מסרבים ואז בעלי סיפר לו סיפור שהולך אצלנו במשפחה מפיו של הדוד שרגא, סוכן ביטוח במקצועו, אך איש ספר שמנצל כל דקה פנויה ללימוד.

ובכן, הדוד שרגא היה בשנות השישים (לפני חמישים שנה) נציג מחלקת העליה של הסוכנות באנגליה. הוא אגב הכיר אישית את יחזקאל מזרחי, שדברת עליו בסיפוריך, איש חיל הים שמצא את מותו על הצוללת "דקר".

היה זה בשנת 1968. ללונדון הגיע מרדכי (מורל'ה) בראון, אז קצין חינוך ראשי בצה"ל, להיות שותף במסע לעידוד עלייה באנגליה.

הדוד שרגא הפגיש אותו עם נציגי הקהילה הישראלית בלונדון ובהם ר' אבא בורנשטיין ובארי מנדל, ויחד ארגנו כנס גדול לעידוד עלייה.

אל פגישת ההכנה הגיע מורל'ה בראון. הם דיברו על דרכים לעודד את האוכלוסייה לעלות לארץ ישראל.

בראון הפתיע את השלושה ואמר להם כי הוא רוצה לספר להם סיפור שסיפר לו שר החינוך זלמן ארן, לפני חצי שנה כשנפגשו במטרה לקדם את "התודעה היהודית" בקרב אזרחי מדינת ישראל.

זלמן ארן נולד בשנת 1899 ברוסיה וגדל בבית דתי. כשהיה בן 16-15 החלה תקופת המהפכה הקומוניסטית הרוסית שסחפה אחריה צעירים רבים, כולל אותו. הקומוניזם שדגל בכפירה מוחלטת, בשוויון ובביטול כל מה שמפריד בין בני אדם, ובראש בראשונה דת, קסם מאד לבני הנוער, ואלה נטשו את המסורת ודבקו בדת החדשה: הקומוניזם.

על פי עקרונות הקומוניזם, אפילו אזכור של שם אלוקים מהווה סתירה ל"דת החדשה", וממילא הצעירים, גם היהודים, היו מנותקים מהיהדות, ולא הזכירו משהו שקשור לתפילה או לדברים שבקדושה.

"יום אחד", סיפר שר החינוך ארן, "הגיעו לכפר שלנו קוזאקים, והתחילו להפגיז את הכפר. אנחנו ברחנו לגבעות ופצצות עפות עלינו מכל עבר, ובכל נחיתה אנחנו רואים חברים שלנו נהרגים ונפצעים. אני רץ מעבר לשדות, נופל וקם, והפגזים מסביבי ובאופן אינסטינקטיבי התחלתי לומר פרקי תפילה והתחננתי לקב"ה שאצא מזה בשלום. הגעתי למקום מבטחים ופתאום נתתי מכה על הפה שלי. 'מה עשית זלמן?' אמרתי לעצמי. 'הרי אתה מהפכן, איך אתה התפללת?' מצאתי את עצמי בודק שאיש לא שמע את תפילתי".

מורל'ה בראון עוד לא סיים את הסיפור. "כששמעתי את סיפורו של זלמן ארן, השבתי לו: "אתה יודע כבוד השר? גם אני חייב לספר לך סיפור אישי. כשהייתי בן 19 הייתי מפקד מחלקה במלחמת תש"ח. היינו באיזור חמי יואב, ליד אשקלון, עם מחלקה של עשרים בחורים מצוידים בנשק דל. עלינו על גבעה ולפתע אנחנו שומעים רעש גדול. אנחנו מסתכלים ורואים צבא עצום מתקדם אלינו, אלפי אנשים, תותחים, רכבים ואנחנו עשרים בחורים. אני, כמפקד המחלקה רואה את זה ויודע שאנחנו מחוסלים לגמרי. לא ידעתי מה לעשות. שום רעיון לא היה במוחי. והם מתקרבים אלינו במהירות. ואז לראשונה בחיי חשתי צורך להתפלל לאלוקים שיציל אותנו, אבל לא ידעתי איך מתפללים. אפילו מילה אחת מהדבר הזה ששמו תפילה לא היתה לי, ואני שואל אותך שר החינוך: אותך לימדו להתפלל אבל אתה לא רצית להתפלל, אבל מדוע לנו לא נתת לפחות את ההזדמנות שנוכל להתפלל? מדוע כשר החינוך מנעת מהדור שלנו את היכולת הזו לבחור?"

בעלי סיים את הסיפור לקצין המרותק ואמר לו: "אני אחיך ולא רוצה לריב איתך, אבל עליך לדעת שמרדכי בראון קרוב מאד לדעות שלך. הוא הפך לימים להיות ח"כ מטעם מר"צ. אם תרצה תוכל לשאול אותו על אמיתות הסיפור של דודי שרגא. ואני אומר לך ידידי היקר, שאני מאחל לך שלא תהיה במצב שתבין שרק התפילה תסייע לך, אבל עליך להצטייד למקרה כזה לפחות בפסוק אחד, שיהיה לך מה לומר במקרה שנראה לך שהכל אבוד. יש איזה פסוק שאתה יודע?"

הקצין אמר לו מתוך אי נעימות: "תן להיזכר, יש איזה משהו, אבל אני לא זוכר. משהו עם ברוך אתה ד'" הוא לא ידע את ההמשך.

בעלי אמר לו: "קח את הפסוק 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'. זהו משפט שכל יהודי חייב להכיר. תשנן את התפילה הזו, ואני מקווה בשבילך שתאמר אותה סתם כך, ולא בסיטואציה של מורלה בראון וזלמן ארן".

הוא רשם לו בפתק את המילים: "שמע ישראל" בכתב ברור ומנוקד וצירף לשם את שמו ואת מספר הטלפון שלו והם נפרדו בידידות.

שלושה ימים לאחר מכן בעלי מקבל טלפון.

על הקו היה מישהו שהזדהה כאיש צבא. הוא אמר כי התבקש על ידי גיא (הקצין שעימו שוחח בעלי) להודיע לו כי הוא נפצע ומאושפז בבית החולים 'סורוקה' וכי הוא ישמח לשוחח איתו. איש הצבא אמר כי גיא אינו יכול בשלב הזה לדבר בפלאפון.

בעלי לא חיכה רגע, הוא לקח את הרכב וטס לכיוון 'סורוקה'.

כשהגיע למחלקה ואמר את שמו אמרה האחות: "זה הבחור שגיא רוצה לדבר איתו". בעלי הבין שהוא הפך לנושא במחלקה.

כשהובילו אותו למיטתו של הקצין אמרו לו שהוא נפצע באורח בינוני וכי נשקפת סכנה לאחת מעיניו. בעלי קרב למיטתו וראה שהוא חבוש בשתי ידיו, בחזהו ובפניו.

ניכר היה שהתרגש מהגעתו של בעלי.

אביו שהיה לצדו אמר: "אתה זה הרב שהוא ביקש לדבר איתו?" בעלי אמר שהוא אמנם שומר מצוות, אבל לגמרי לא רב. בשלב הזה סיפר האב על נסיבות פציעתו של הבן.

מסתבר שזה קרה בשכונת סג'עיה במהלך המבצע לטיהור השכונה.

בנו הוביל קבוצת חיילים לאחת הסמטאות כשלפתע הגיחו שלושה מחבלים מתוך איזה בניין והחלו להמטיר עליהם אש תופת. גיא הסתער בראש הכוח והשיב אש. שני מחבלים חוסלו ואחד ברח לתוך בניין.

גיא ועוד שני חיילים דלקו אחריו כשהשאר מאבטחים מאחור. הם נכנסו בזהירות רבה לתוך המבנה וקלטו שהמחבל מסתתר מאחורי גרם מדרגות. הם זרקו רימון יד לכיוון וכמובן תפסו מחסה כשידיהם מכסות על ראשם והרימון התפוצץ.

רגע אחרי הפיצוץ, שמעו צליל שאין לטעות בו, היה זה רימון נוסף שהושלך על ידי מחבל רביעי שהתחבא באחד המסדרונות. 

הרימון היה מול עיניהם, שניה וחצי לפיצוץ. גיא היה במצב שכיבה שלא אפשר לו להרחיק את הרימון וזה התקרב אליו, שניה, שתיים... גיא וחייליו התאבנו לנוכח מה שידעו שהולך בוודאות לקרות, ואז... הרימון פגע בעוצמה בקנה הרובה של גיא ותזוזה מקרית של גיא הפכה את הנשק למעין מחבט שהעיף את הרימון בצורה קשתית לכיוון ממנו נזרק. ואז, לפני שנחת, בעודו באוויר- התפוצץ.

ארבעה נפצעו. אחד באורח אנוש ומת מפצעיו – היה זה המחבל שזרק את הרימון ולא היה יכול לצפות שהרימון יפגע בדיוק בברזל דק כמו לוע של רובה. הוא היה בעמידה וחטף את רוב הרסיסים, גיא וחייל נוסף נפצעו באורח בינוני והחייל שהיה מאחוריהם באורח קל.

"דיברתי עם החייל שנפצע קל", אמר אביו של גיא. "הוא אומר שזה היה נס אמיתי, מארץ הניסים. אם הרימון היה נוחת עליהם כולם היו נהרגים בוודאות. ופתאום הנקישה ההיא בלוע של הרובה והתזוזה המקרית של גיא כמו מחבט, זה לא משהו טבעי מה שהיה שם", אומר האב. "כשדיברתי עם גיא הוא אמר שהנס הזה בזכות אחד דתי. אתה חייב להבין שגיא לא קיבל חינוך דתי אבל הוא בחור רציני ואם הוא אומר את זה וגם מבקש שיוציאו מהארנק איזה קמע שכתבת לו, כנראה שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. מה שאני לא מבין זה איך הצלחת לגרום לו לקבל את הקמע שלך – זה לא גיא שאני מכיר".

"אל תדאג", אמר בעלי, "אני לא יודע לכתוב קמעות. ומה שנתתי לו זה לא קמע רק תפילת 'שמע ישראל' זה הכל".

בעלי התקרב אל גיא הוא היה חלוש וחבוש אך בהכרה מלאה. "בשניות האלה שהרימון התגלגל אלי, ידעתי שזה הסוף. הייתי במצב שכיבה בגלל הרימון שזרקנו, כל הפק"ל עלי וידעתי שלא אוכל להגיע אליו ביד. פשוט שכבתי שם בחוסר אונים וראיתי את המוות מתגלגל אלי ואז הבנתי בדיוק מה עבר על שר החינוך ההוא זלמן ארן ומה עבר על הח"כ ההוא מרדכי בראון. אלו רגעים שאין לך בהם שום שליטה ואתה יודע שכולך נתון לכוח אחר. בדיוק הרגעים בהם אתה פונה לאלוקים גם אם חשבת שאתה לא מאמין בו.

אם לא הייתי פוגש בך רוב הסיכויים שהייתי נשאר בלי שום תפילה לומר, כמו הח"כ ההוא ממר"צ. אבל לי היתה את התפילה שרשמת לי. הסתכלתי עליה פעם פעמיים לפני כן וזכרתי את המילים, אני לא בטוח שהספקתי לומר את כל המשפט ולא בטוח אם אמרתי אותו כדי להינצל או בגלל שידעתי שאני הולך בטוח למות, אבל פשוט צעקתי שמע ישראל ואז הרימון פגע בקנה של הנשק, התקשת חזרה למחבל והתפוצץ באוויר בינינו לבינו..."

בעלי היה נרגש מאד, ירדו לו דמעות מהעיניים. לשמוע בחור שהצהיר כמה ימים לפני כן שהוא אתאיסט ומתנגד לכל גילויים של דת מדבר כך...זה היה קידוש ד' אמיתי.

ובעלי אומר לו: "אני נושא עיניי לשמים וקורא עבורכם 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'. זהו הפסוק שנישא על שפתי יהודי בכל שנות גלותו, והוא ממשיך ונישא גם כעת, לעד". 

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא או חייגו למספר: 073-222-12-50


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (87 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים