הדס קדמי, סובלת מהיפראמזיס קשה: "לא הצלחתי בשום אופן לאכול, לשתות, לישון או לדבר"

הדס קדמי, מאמנת אישית, מנחת סדנאות "משחק חזק", מישחוקים להעצמה אישית וחברתית, ומחברת הספר "החיים משחק ילדים", משתפת בהתמודדותה עם ההיפראמזיס, שליווה אותה במשך 6 הריונות.

הדס גדלה בישוב כוכב יעקב למשפחה ברוכת ילדים. בתור הבת השנייה למשפחה בת 13 נפשות, גם היא חלמה לגדל את ילדיה לתפארת. "הייתי בחורה צעירה מלאה בחלומות ורודים, כמו כל בת שסיימה לימודים ועומדת בצומת הנישואין. שמעתי את כל ההרצאות האפשריות על בניית בית יהודי הכוללת מסע של נתינה, מסירות, ויתור ועוד. צררתי את כל התובנות הללו, יחד עם החלטה נחושה להקים בית ברוך בילדים.

"כך, גדושה בהחלטות טובות ומלאה ברצון להיות עקרת בית נפלאה, שמייצרת ארוחות גורמה, מסדרת, מגדלת ילדים באהבה ובשמחה, ומקימה בית לתפארת, התחתנתי. ההחלטות היפות האלו החזיקו מעמד בדיוק כמה חודשים, עד שהתבשרתי שאני בהריון.

"כשבוע אחרי שקיבלתי את התוצאות המשמחות, תקף אותי גל עז של בחילות והקאות, ולא הבנתי מה קורה לי. ידעתי שכל אישה בתחילת הריון סובלת מבחילות, מחולשה, מצב רוח ירוד ועוד, אבל לא הצלחתי בשום פנים ואופן להבין איך אפשר לתפקד, אם הרמה של הבחילות כל כך גבוהה עד שאי אפשר לאכול, לשתות, לישון, לנשום, ואפילו לדבר, ומי מדבר בכלל על סדר, ניקיון וארוחות.

היה זה לפני 12 שנה, כשהמונח 'היפראמזיס', מחלת הריון שמתבטאת בבחילות והקאות המביאות לחוסר תפקוד, לא היתה מוכרת אף לא לרופאים: "הרופאה, במקום לשלוח אותי דחוף לקבלת עירוי נוזלים או לאשפוז, חייכה ואמרה לי: 'מותק, תאכלי ספגטי וגלידה, תראי שזה יעזור'. ולא הצלחתי להסביר לה שהלוואי שהייתי יכולה לאכול גלידה. הרוקחת, קצת יותר 'מבינה', המליצה על כדורי ג'ינג'ר שהועילו כמו כוסות רוח למת".

הדס נותרה ללא מענה. "התביישתי במיוחד מחמותי", מספרת הדס בגילוי לב. "אם הייתי במקומה הייתי חושבת לעצמי: מה יש לכלה שלי? למה במקום לשמוח בבשורה כל כך טובה, שאנחנו חיכינו לה עשרים שנה, היא מחמיצה פנים? להיכן המידות הטובות נעלמו? למה היא כל כך מסתגרת בעצמה ולא מדברת? הזאת נעמי? אולי בכלל יש כאן מקח טעות. ובעלי, בכלל לא הבין מה עובר עליו".

בחולה ורע לה

הדס משתפת בחוויות הקשות בתחילתו של ההריון הראשון: "בעלי כהרגלו שם בושם, ואני רצתי להקיא... כך נכנסה לה השבת לרקע הבכיות שלי: 'תפסיק לשים בושם, זה חונק אותי'.

גם הצעתו של הבעל הצעיר לצאת לטיול משותף נתקלה בכישלון: "יום אחד הוא החליט להפתיע אותי בטיול נחמד, להשתחרר קצת מ-4 הקירות. עלינו על האוטובוס, אך במהלך הנסיעה הרגשתי נורא עד כדי כך שאמרתי לבעלי שאני מצטערת על ביטול הטיול, אבל מוכרחים לחזור לבית. כך ירדנו מהאוטובוס, וחצינו את הכביש לכיוון הנגדי. באוטובוס חזור בעלי ישב אבל וחפוי ראש, איזו מן אישה יש לי שמחליטה לצאת, ורוצה לחזור הביתה מיד בתחילת הטיול.

מרגלית הבכורה, שווה כל בחילה

"בעקבות אותו יום אומלל, הבנו שאם לצאת - זה רק לספסל שסמוך לבית. וכך ערב אחד התיישבנו על הספסל, בעלי סיפר לי סיפורים מהישיבה, כדי שאסיח את דעתי ואוכל לאכול משהו אחרי צום ממושך. במשך כשעה הוא ישב וסיפר, ואני בדחילו ורחימו, כרסמתי עוגיה אחת בודדה. ברגע שחזרנו לבית, מיהרתי להקיא את העוגיה הזו". וזו חוויה אחת מיני רבות, שהעכירו מאוד את תקופת ההריון.

"בעלי לא התייאש", מספרת הדס," יום אחד הוא שאל אותי: 'מה הדבר שהכי הכי תרצי לאכול? אני עכשיו הולך וקונה לך'. חשבתי מהו הדבר שהכי טעים בתוך כל הכאוס הזה. נזכרתי שיום אחד אכלתי אצל סבא וסבתא שלי לחם לבן עם חמאה, סחוג ועגבניה ומאד אהבתי. לאחר כשעה המצרכים עמדו על השולחן ובעלי התענג לראות אותי אוכלת סופסוף משהו... לא עברו כמה דקות, ורצתי להקיא באמבטיה גם את זה"...

"גם אני וגם הוא לא הצלחנו להבין מה קרה לי. גם המשפחה לא הבינה. כולם חשבו שאני מגזימה ומתפנקת. נשמות טובות החלו להציע טיפול פסיכולוגי. מפה לשם, עבר לו בשעה טובה השליש הראשון. ההקאות פחתו, והתחלתי לחזור לעצמי".

טלטלה פיזית ונחיתה רגשית

לאחר הלידה, הרגישה הדס הקלה גדולה. השלווה והשקט עטפו את הבית עד שהגיע ההריון השני, ועימו הבחילות בעוצמה אדירה.

4 בנות ילדה הדס, ובכל הריון היא סבלה מחדש מהקאות חריפות ומהתייבשות חוזרת. ההקאות השפיעו לא רק על מצבה הבריאותי, אלא השליכו על כל רגשותיה. "בכל פעם שהתחילו הבחילות, אני זוכרת שיחד איתן הגיעו להם רגשי אשמה גדולים", היא משתפת. "איך יכול להיות שכל הנשים שסובלות מבחילות, מצליחות לתפקד, ללכת לעבודה, ורק אני לא? איך יכול להיות שהן מבשלות אם אני מקיאה רק מלראות את האוכל?

"המחשבות האלו תרמו לי הרבה רגשות אשם, נחיתות מעצמי, ואפילו בושה מהסביבה. הנה, אחיות שלי וחברות גם הן בהריון, והן לא מתלוננות, אז למה רק הבית שלנו מתפרק? למה רק הבנות שלי אוכלות קבוע לארוחת צהרים ביסלי ובמבה ומשוטטות בצהרי היום ברחובות, רק בגלל שאמא שלהן לא מצליחה לצאת מהמיטה? למה רק אני מאחרת כרונית לעבודה, אם כל החברות שלי בצוות גם כן מטופלות בילדים קטנים? למה רק אצלי שבת זה בקושי עוף ותפוחי אדמה בתנור לשלוש סעודות ורצפה מלוכלכת?

"אבל מה שהכי הכי שבר אותי, זה שלא יכולתי להתקרב לבנות שלי. הריח שלהן החמיר את הבחילות וגרם לי לתחושת עילפון. בגיל קטן מאוד הן שמעו את אמא שלהן אומרת קבוע: 'לא להתקרב לאמא', 'לא להיכנס לחדר', 'לזוז, לזוז, לזוז', 'לא לנשום לידי', והכי הרבה: 'זוזו מכאן בבקשה'.  כל החלומות על אמא מסורה ואוהבת שהיו לי לפני החתונה, קרסו לי מול העיניים כמו מגדלי קלפים", משחזרת הדס בכאב. "איזו טובה ואיזה נעליים... אולי הם ראו בי טוב שהרשיתי להן חופשי ללכת לגן שעשועים, להסתובב במרחבים, ולקחת ממתקים כאוות נפשן, כי ממילא אמא לא יכולה לדבר ולא להעיר".

ההתמודדות עם הסביבה היתה קשה אף היא. "אנשים לא ידעו מה עובר עלי ולמה. נשמות טובות שראו את המצוקה שלי, ניסו לעזור לי בתגובות משלהן: 'את יודעת למה את סובלת?' שאלה אותי חברה. 'כי את לא שמחה שיש לך ילדים! אם תהיי שמחה, תראי שתרגישי יותר טוב'", מצטטת הדס.

"ניסיתי, באמת שניסיתי לשמוח, אך הדבר היחיד שהעסיק אותי זה, איך מצליחים לשתות כוס מים בלי להקיא. לא הבנתי שאם שבוע שלם ויותר, לא מצליחים לשתות כלום, אבל ממש כלום, מגיעים למצב של התייבשות קשה שרק מחמירה את המצב, וצריך לרוץ לקבל עירוי.

"הייתה לי שכנה שמצבי ממש נגע לליבה. היא הבטיחה לי שאם אני אתחזק בצניעות, ואקח על עצמי הרבה קבלות, כולל חולצות רחבות מאד, חצאיות ארוכות, גרביים שחורות וכו', היא מבטיחה שאראה ישועות. החלפתי את כל הגרדרובה שלי בכמה מאות שקלים. הסתובבתי ברחוב עם בגדים שלא אהבתי, התביישתי בעצמי, אך חשבתי שכל הסבל הזה שווה, העיקר שהייסורים יעזבו אותי.  אבל הישועות בוששו מלהגיע. ייסורי הגוף ליפפו אותי יום וליל, ואני במר ייאושי, חזרתי להרגליי הקודמים", אומרת הדס.

"אגב, זה לימד אותי כמה כללים בעבודת ה': ראשית, אנחנו לא עושים מצוות בקבלנות. זאת אומרת, שלא שומרים מצוות כדי שהקב"ה ישלח לנו את הישועה שלנו. אנחנו צריכים לעשות מצוות, כי כך ה' ציווה, בין אם רואים ישועה, בין אם לאו. שנית, הקב"ה לא רוצה שנרים קפיצה בעבודת ה'. אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים ועוד קצת. ועל המאמץ נקבל שכר, לא על ההישגים", מפרטת הדס תובנות שנקנו בדם.

עצות ויועצות ללא תכלית

הקושי היה קשה גם במקום העבודה. "אני זוכרת שיום אחד המנהל קרא לי לחדרו ואמר, שעל אף מסירותי הרבה לעבודה, והרמת פרויקטים בתחומים שונים, אי אפשר להזניח את התלמידות ולבוא יום כן, יום לא... לכן, הוא ממש בלית ברירה מקצץ לי במשרה", אומרת הדס בכאב.

"נתקפתי ברגשות קשים של בושה, נחיתות וערך עצמי נמוך. לא הבנתי איך אני שהייתי סופר מוכשרת בלימודים, קוצרת מאות, סמינריסטית מעולה שהמורות הכניסו את שאר החברות לשיעורים שלה, כדי שיראו שיעור טוב, לא רק שלא מקבלת קידום כיתר הצעירות ממני, אלא אף מורידים לה במשרה?! הרי גם שאר המורות בצוות מטופלות בילדים קטנים, גם הן בהריון, אז למה הן מתקתקות ואני צולעת, למה?!

ביתה השלישית של הדס

החברות לצוות, בלי כוונה, שפכו שמן למדורה. אחת מהן אמרה להדס: "את יודעת שמסכנות זה עונג? זה מאד נוח להגיע מאוחר לעבודה, לאפשר למשפחה לפנק, אבל בשביל חווית ההצלחה שלך, תתפסי את עצמך בידיים. קחי ויטמינים, תראי רצינות בעבודה, ותראי שתתקדמי". קולגה אחרת אמרה: "מה נראה לך שאנחנו לא היינו אימהות לילדים קטנים? שלא היה לנו קשה? גם אנחנו התמודדנו, אבל מה? הגענו בזמן!'"

המשפטים האלו הורידו להדס כל גרם של ביטחון עצמי שעוד נותר בה. הדס לא ידעה אז, כי היא סובלת מהיפראמזיס, וזו הסיבה לכל התהפוכות העוברות עליה בכל פעם מחדש. את הסוד הזה היא גילתה רק לפני לידת ביתה החמישית, אולם עד אז היא עוד עברה דרך ארוכה ומלאת צמיחה.

מתוך החשכה – אורה

אחרי לידת ביתה הרביעית התמוטטה הדס. היא הייתה אישה עובדת, מטופלת ב-4 קטנטנות, שאיבדה שליטה לגמרי על המצב. היא הרגישה שטראומת ההריונות עוד חרוטה בה ובבית. "הרגשתי שלא מספיק נשמתי בין הריון להריון, וזה גרם לי להתמוטטות אחרי הלידה הרביעית. בתקופה הזו סבלתי מכאבים גדולים בכל הגוף. פחדתי מהבוקר ומהדרישות התובעניות שהוא מביא איתו", היא מספרת.

הדס הבינה שעליה לעזור לעצמה. "הבנתי שאני חייבת להרים את עצמי, ובתקופה הקשה הזו כתבתי ספר מתוך הייאוש העמוק: 'החיים משחק ילדים'. כאב לי שכתלמידה הכינו אותי לציונים גבוהים, להשכלה גבוהה, לתעודה מרשימה, ולא הייתה התייחסות רצינית לכל הנושא של התמודדות עם קשיים, בטחון עצמי, עידוד עצמי, הקשבה וקבלת האחר.

"את כל התובנות שעלו לי בעקבות התגובות שקיבלתי מהסביבה בשנים אלו, את כל נסיון החיים שגדל מאד, בעקבות ההריונות הקשים, צררתי יחד עם סיפורים ומשחקים בתוך הספר.

מטרת הספר הייתה לתת לעובדי הוראה רעיונות איך להעצים את התלמידים בכיתתם בצורה חווייתית. "הרגשתי הארות שמימיות במהלך כתיבת הספר, כעין בת קול פנימית שמכתיבה לי את הדברים", אומרת הדס. "הספר פשוט התפרץ מתוכי, ובפועל, זה היה הטיפול הכי טוב שיכולתי לתת לעצמי", היא אומרת.

בין השאר, כאחד המשחקים המעצימים הציעה בספרה הדס את המשחק הבא: "משחקים במשחק 'לשים מטפחת' בצורה מאתגרת ושונה. כל משתתף מקבל פתק, ובו רשומה משימה שעליו לבצע כגון: לשבת בעיניים עצומות, להסתכל רק על החלון, לשיר בלי הפסקה, לשתוק ברצף, לאחוז את הנעלים בידיים, וכו'. על המשתתפים לשחק תוך כדי שמירת הכללים שקבלו בפתק. המשחק כמובן, הופך למאתגר ומשעשע ולאחריו מומלץ לערוך שיח משותף בנושא מאמצים ואתגרים. איך התמודדתם עם המשימה המורכבת? מה האתגר שלכם בחיים?

"יש בספר גם כרטיסים של תמונות שעושים לי טוב, למשל, תמונה של ציור, גיטרה, כדור, ספל קפה, ועוד הרבה... לצד הפעלות שמתאימות לכרטיסים. היה חשוב לי שגם ילדים מגיל קטן ידעו לזהות מה עושה להם טוב ומרגיע אותם. יש ילדים שחווים קשיים ולעיתים לא משתפים את המורה או ההורים. הם רוצים להתמודד בעצמם, אז שלפחות יקבלו כלים איך להתמודד.

"זהו כלי מדהים שאני השתמשתי בו באותה תקופה. חשבתי מה עושה לי טוב, וזה מה שעשיתי, אפשר לומר שזה ממש ריפא אותי.

"תוך כדי כתיבה למדתי קורסים רבים שהעשירו אתי ואת הספר מבחינה מקצועית, ואכן, קיבלתי תגובות נלהבות ממורות ויועצות מכל רחבי הארץ על השימוש הרב בספר וכמה שהוא יעיל", היא משתפת בסיפוק.

העצמה אימהית לפני השינה

במקביל לספר, בנתה הדס סדנאות העצמה לילדים, ולשם כך העמיקה בתחום של אימון אישי.

"באופן אישי, היה לי חשוב להעצים גם את הילדות שלי שבבית", מסבירה הדס את הכוח שהניע אותה לפעול: "אחרי הכול, גם הן עברו עם אמא שלהם תקופה לא קלה, ולא רציתי שיישארו להן משקעים.

למדתי שהזמן שלפני השינה, הוא אחד הזמנים בהם תת המודע הכי פעיל, ומה שנכניס לילדים באותו זמן, יישאר חרוט בליבם לנצח. בשל כך החלטתי להשתמש במשפטי השראה, הנאמרים לילד לפני השינה באופן שנחרט לתת-מודע:

בין המשפטים ששיננתי לילדים: "אני טובה, אני יכולה", "ה' אוהב אותי, ה' משגיח עלי" וכו'. כיום, המשפטים האלו מלווים את הבנות שלי יום יום, וזה הפך להיות חלק משגרת ההשכבה היומית.

בנוסף הכינה הדס לביתה עטיפות ייחודיות למחברות. "עיצבתי את העטיפות עם תמונה שלה ומשפטי השראה כמו: 'אני תלמידה מצטיינת', 'אני אוהבת את החברות', 'אני מכבדת את המורות'", משתפת הדס. "בכל שיעור שבו כתבו במחברת, היא ראתה תמונה שלה על העטיפה עם משפט מעצים. באותה שנה, המעמד החברתי שלה נסק, ויחד עם זה הרמה הלימודית שעלתה מאד. זו הייתה בשבילי נקודת ניצחון. הנה, גם אם אמא שלא יכולה לתת את כל הטוב שלה תמיד, עדיין יכולה להשאיר חותם של בטחון עצמי על בסיס יום יומי אצל הבת שלה.

"בהריון האחרון שלי התרגשתי מאד לשמוע מאמא שלי אמרה לי שלא רואים על הבנות שלי שעוברת עליהן תקופה קשה. היא אמרה שמרגישים שזו תוצאה של עבודה איתן... אז הנה, זו בעיקר 'העבודה הקשה'. ממליצה מאד גם לילדים בבית, התת מודע קולט את המשפטים, ופשוט סופג אותם לעורקים", אומרת הדס.

יהודית הבת הקטנה

מצמיחה לתמיכה

גם לעצמה חיברה הדס משפטי העצמה, אותם שיננה לפני השינה. המשפטים: 'אני סולחת בקלות', 'יש לי יכולת לשלוט ברגשות ובמחשבות שלי', העצימו אותה מבחינה אישית ומבחינה עסקית.

הדס מסכמת את התובנות שספגה מהתקופות הקשות שעברה: "כיום אני יודעת שהכי קל לייעץ לאחרים, ולצאת עם הרגשה שהצלחנו לעזור עם חכמת החיים שלנו. אבל המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למי שמתמודד עם קושי, זו הבנה, הזדהות והכלה", היא אומרת.

"בימים הקשים, למדתי להיות זו שמעודדת את עצמי, מחמיאה לעצמי ומזכירה לי שוב ושוב כמה אני גדולה מהחיים, זו הייתה הדרך שלי לשרוד, כשבשטח שידרו לי די הפוך. וזה גם מה שנתן לי להבין שאם אני רוצה לעזור למישהי, זה רק להקשיב לה, לנסות להבין אותה ולהגיד לה כמה היא מיוחדת, גדולה וגיבורה, וזהו. הפתרון לבעיה שלה נמצא בתוכה, מילים טובות יעזרו לה למצא את הפתרון ולעלות על דרך המלך.

"אני לא כועסת על מי שניסתה לעזור, אני יודעת שמאחורי הדיבורים, היו באמת כוונות טובות, אחרי הכל, גם אני בעבר הייתי אחת כזאת, ששולפת מהשרוול דעות, עצות ופתרונות. בורא עולם לימד אותי על בשרי שהדרך לעזור, היא בכיוון שונה".

שם קוד: היפראמזיס

ואחרי כל התובנות האלו שהשיגה הדס בעמל ובדמע, היא הגיעה גם לתגלית הרפואית המפתיעה ששפכה אור על דרך הייסורים הלא מובנת שלה: "בסוף ההיריון החמישי, התוועדתי לנושא של ההיפראמזיס. הלכתי להרצאה ושם שמעתי שמדובר במחלה לכל דבר, והטיפול בה הוא תרופתי, ולא פסיכולוגי. נדהמתי לשמוע כי יש שם וסיבה לכל מה שעבר עלי, וכל רגשות האשמה והבושה שחוויתי – פשוט לא היו במקום. זו מחלה לכל דבר ועניין. בנוסף, נבהלתי לשמוע שיש נשים שהמצב שלהן הרבה יותר קשה משלי, הן סובלות כך 9 חודשים שלמים. ולא כמוני, רק בשליש הראשון..."

התחושה היתה מהממת עבור הדס. "זה היה עבורי קצת שמח וקצת עצוב. שמח, כי יצאתי בתחושה נהדרת, שהנה, ברוך ה', אין לי בהריון, לא דיכאון ולא חרדות, אני לא סובלת מבעיות נפשיות, אני לא צריכה טיפולים פסיכולוגים, אני בסך הכל חולה. וגם עצוב, כי זה לרוב ממשיך בכל ההריונות, ולא כמו שקיוויתי בכל הריון, שבפעם הבאה זה לא יקרה", היא אומרת.

התגלית הרפואית שגילתה הדס הפכה את התמונה על פיה, והפעם לטובה. "בהריון האחרון, שהיה הקשה מכולם, הייתי מוקפת באהבה ובתמיכה מכל המשפחה. כולם שלחו לי ארוחות למשפחה, עזרו לי בניקיון, עזרו עם הילדות, התפללו הרבה, עודדו וריחמו והתעניינו ודאגו בלי סוף. אמנם התאשפזתי במהלך ההריון, אך הצלחתי איכשהו להישאר שפויה. והעיקר, ההרגשה שלי הייתה שונה לחלוטין.

"אני מודה לה' שהשאיר אותי בחיים. מבחינתי נפגשתי 6 פעמים עם מלאך המוות. זה היה מפחיד ללא ספק, אך הותיר אותי עם חכמת חיים גדולה שאותה אני מעבירה בסדנאות שלי 'משחק חזק', ומצליחה לחזק אחרות.

לסיכום, מבקשת הדס: "אם אתן פוגשות אישה שמספרת לכן שקשה לה ואין לה כוח, יכול להיות שגם היא סובלת מהיפראמזיס והיא כמו רבות אחרות, וכמו רופאים רבים, לא יודעת על כך. יש כיום ארגונים שנותנים מידע ועוזרים לטפל, ספרו לה על כך. אבל יותר מכל, תעודדו, תרוממו. מילה טובה אחת שלכן, יכולה לבנות בית שלם. מניסיון".