למה בעלי מתערב, הוא לא סומך עלי?

בעלי מתערב לי כל הזמן בדברים שלא קשורים אליו. הוא יכול לשאול אותי אם קניתי במכולת את כל המצרכים לעוגה שרציתי לאפות, הוא שואל אותי אם זכרתי לטלפן לחברה, כי אמרתי לו שאני מתכננת לטלפן אליה, הוא מתעניין אם מסרתי לתופרת את הבגד לתיקון ועוד דברים כאלו, שאני מרגישה שהוא פשוט לא סומך עלי שאזכור, או שלא חושב שאלו עניינים אישיים לפעמים. כשאני מעירה לו - הוא פשוט נעלב ואומר שאם כך הוא לא יגיד לי יותר כלום. אני לא יודעת אם אני צודקת שאני מעירה לו, או שזה פוגע בו ועדיף שלא אדבר.

על פי רוב, כשדבר פוגע בנו, כדאי לשטחו על השולחן ולדבר עליו. רק כשמדברים מגיעים להבנות ויכולים לתקן דברים. השאלה היא איך פורשים את הדברים. האם יוצאים נגד בקולות רמים? האם כועסים ורוגזים? או שבשעת כושר מעלים בשקט ומלבנים?

במקרה זה כדאי שתשוחחי על כך עם בעלך בשעה שקטה ושלווה. נסי להבין ולהביא גם אותו להבנה של מה מפריע לך בתזכורותיו.

יחד עם זה, גם תשמעי את מה שיש לו לומר. פתאום יתברר לך שהוא מזכיר לך דברים, כדי להשתתף אתך ולהראות לך שהוא מקשיב לדבריך. שהוא מזכיר לך, כי הוא מרגיש שמשימה שלך היא גם שלו, וכדי שלא תשכחי ותצטרכי לחזור שוב לאותו מקום. שהוא מזכיר לך כיוון שהוא סבור שעושה לך טובה בכך. הוא מזכיר לך כי את בלבו, ומלבדך אין לו עוד.

כשיושבים ומדברים - דברים נפתרים.

סיימו כל שיחה בטוב. אל תשאירו משקעים. כך תגיעו למצב שאת לא פוגעת, והוא לא נפגע.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * * 

אם קלסטרופוביה היא חרדה? ואיך אפשר להתמודד איתה?

קלסטרופוביה היא חרדה ממקומות סגורים וצפופים. הסובל ממנה יחשוש להימצא בחלל קטן או מסוגר ללא חלונות, כמו מעלית, או אפילו אוטובוס עמוס.

אנשים הסובלים מקלסטרופוביה מוצאים עצמם מנהלים את חייהם סביב פוביה זו. אדם הסובל מבעיה זו, לדוגמה, עלול להימנע מלעלות לקומה גבוהה בבניין שבו יש רק מעלית, גם במקרה שמדובר בפגישה חשובה, כגון ראיון עבודה או פגישה עם רופא. ככל פוביה, היא גורמת לסובל ממנה סבל רב, אולם מדובר בפחד קיצוני, אשר קשה לאדם להתגבר עליו בכוחות עצמו. כיוון שכך, אם הבעיה אינה מטופלת, היא בד"כ הופכת לחמורה יותר עם הזמן.

קלסטרופוביה היא הפרעה ממשפחת הפרעות החרדה, ולכן היא גורמת לקשת של סימפטומים גופניים המזכירים התקף חרדה. האדם נתקף בתחושת בהלה קיצונית, והגוף נכנס לסוג של מצב חירום בו הדופק עולה, זיעה ניכרת באופן מוגבר ולעיתים הוא חש שאיננו יכול לנשום, או מחנק ממשי, כאילו הקירות סוגרים עליו. רבים הסובלים מתופעה זו מדווחים כי הם מרגישים לכודים – כאילו אין די אוויר בחלל הקטן, ועל מנת לנשום די הצורך עליהם לצאת מן החדר ומיד. בעקבות זאת מתפתחת הימנעות, אשר מחזקת את הדפוסים החשיבתיים ויוצרת אמונה שגויה שאכן המצב המעורר חרדה הוא מסוכן.

על פי רוב מטפלים בחרדה בטיפול ממוקד שמטרתו ליצור מודעות גבוהה יותר לסוגי החשיבה הבלתי יעילים אשר מגבירים ומשמרים את החרדה, לפתח ולתרגל דפוסי חשיבה אלטרנטיביים ובריאים יותר, ולהיחשף באופן התנהגותי לרגשות ולתחושות הקיימים. הטיפולים מתמקדים בדפוסים העומדים בבסיס היווצרות החרדה, כגון פרפקציוניזם, צורך בשליטה ופחד מאי ודאות. בטיפול נעזרים בכלים שונים ויוצרים מערך תרגול שמטרתו להטמיע את הכלים השונים וליצור הסתגלות מלאה.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)