כמה חשוב לוותר למען השלום. אבל חשוב עוד יותר לאמץ את הקונספט של שלום

כמה מאתגר ליהודי מאמין שחי בציפייה לצאת מאפלה לאורה, להמתין בסבלנות ולשחרר. כמעט בלתי אפשרי, הרי הוא מחכה לגאולתו גם מתוך שנת דוב חורפית עמוקה. ודאי כשמדובר בישועה ובמילה החשובה מכל: השלום. אם בינו לבין עצמו או עם הוריו, מול שכנו, אפילו בעמו וכו'.

כבר ידוע שמשימת העל של היצר הרע הינה למלא את חיינו במחלוקות. דמיינו סכסוך ירושה עקוב מדם בין אחים; פירוק עסק שהשותפים השקיעו בו משאבים אדירים; גירושים כואבים, כשלהבות האהבה שינו צורה לשנאה, וכדומה. בכל אחד מאלו מכרסמת המלחמה בכל חלקה טובה בחייו של מי מהצדדים, שירוקן מחסניות של רעל על השני, רחמנא ליצלן, ויעמול להרחקתו מחייו ומחיי קרוביו.

ה"שפת אמת" מביא בזהר הקדוש שקרח חלק על השלום. כדרך חיים, כהוויה. שזה קצת כמו להכניס חומר נפץ למשכן, לבית שלנו. ואף גרוע מכך - לתוכנו, לנשמה. כמה מאיתנו לא שמים לב שכאלו הם ימינו? בתור לרופא. בקופה במכולת. בכבישים. בין איש לאשתו. אם חיים מתוך לחימה מתמדת - אין חיים, כי אורייתא הוא שלום. יתרה מזאת, העוקץ החבוי במחלוקת הוא שאדם לפעמים נסחף אחר מה שנראה לו כ"צדק צדק תרדוף". אבל במורד הזמן, כשהגאווה מתרחקת, תובנות ואסימונים יפלו כמו היורה, ולעיתים, אם רגע לפני הוא עוד אחז שהוא הקורבן, רגע אחרי יבין שהוא אשם לפחות, אם לא יותר, מהשני.

כמה ירצה האדם הזה בתשובה? לתקן את מעשיו לאלתר ובעיקר להחזיר את הגלגל. לפעמים התשובה תבוא בקלות, ו"הבא לטהר מסייעין אותו". ולפעמים "אומרים לו המתן", כי הצד השני נסגר כמו מניפה ועזב את התחנה, בו בזמן שאנו עומדים לבד על הרציף עם רגשות אשם בלב, בידיים מושטות. אין כפתור שיאסוף את כל נוצות לשון הרע, שהתפזרו ברוח. אין נוסחת פלא המרפאה ומאחה ברגע. הגעגוע לקשר השלם שהיה ואבד, הינו קצת כמו געגוע לבית המקדש: אדם מביט איך חירב ביתו במו ידיו, ולא יודע מתי יזכה לחזות בו שוב. אם בכלל...

דוד המלך כאן כדי להזות מים מתוקים. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". היה מצופה שיהיה כתוב "גם כשהולכתי", או "כשמוליך אותי", שכן לא הגיוני שאני אלך בעצמי בגיא צלמוות. אבל כן, אצל הקב"ה, כמו אצל אבא אוהב מקצה העולם ועד סופו, על כל פשעים תכסה אהבה. אפילו במצבים בהם אנחנו האשמים. אנו, שהלכנו מעצמנו בגיא צלמוות. אנו, שאשמנו, הרסנו וקלקלנו. גם, ואפילו שם, הקב"ה עימדי.

כמה חשוב לוותר למען השלום. אבל חשוב עוד יותר לאמץ את הקונספט של שלום, לכתחילה ולא רק בדיעבד. באופן אקטיבי. לעצור. במחשבה, בדיבור, במעשה. וכמו שסבתי ע"ה היתה תמיד אומרת: "להקטין את השערורייה! לא לפתוח על זה 'באנקו' (דיון על הספסל)", כי זה יכול להיות אל חזור...

לאחר מעשה, כשפנינו כבר לשלום, צריך לזכור שבורא עולם מבקש מאיתנו רק את הדרך, כי התוצאה שייכת לו. גם מהרצון להחזיר עטרה ליושנה צריך לדעת מתי לשחרר. לא להיבהל כשזה לא מסתדר. הקב"ה רוקח לנו נס. את הטוב, הנכון והמדויק עבורנו – 24/7! וכמה כיף לדעת, שלפעמים, בדרך לשלום, הוא יתברך יחזיר לנו ישן ומוכר, ולפעמים יעניק חדש-חדש. כך או כך, השתדרגנו - בשלום.

להצלחת ליאת בת אסנת ואריאל בן ציפורה.

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת: ר' דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל וסבתי מהמה ז'ולי, יוליה בת בייה ססיה ע"ה

תגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה - אוריין-יסכה: hashemonly@gmail.com (נשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוריין-יסכה לערב נשי מרגש בביתכן, ללאעלות? חייגו לטל: 073-2221290 או פנו במייל aviva@htv.co.il