אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: משוך חסדך ליודעיך

ויכוח בין אנשים אודות פשרנות וקיצוניות מביא אחד מהם לספר סיפור נורא. ילד וילדה, שיכולים לברוח מגיא ההריגה, ואב שמונע זאת מהם. הסיפור הכי מפתיע שקראתם בחיים. אל תאמינו לכלום, עד שתגיעו לסוף...

| י"ב אב התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

איני יודע איפה אני תופס אותך. אם אין לך זמן לשמוע סיפורים, על שירים כנראה לא יהיה אכפת לך לבזבז כמה דקות. נו טוב, זה לא שאני הולך לשיר לך כעת, ואולי בסוף כן, רק אם תתעקש. אני הולך לספר לך סיפור על שיר.

אתה בוודאי מכיר את "כל מקדש שביעי".

האמת, היום זו לא חכמה גדולה לומר שאני אוהב את השיר הזה, כי היום כולם אוהבים אותו, אבל אני מדבר אִתך על תקופה ארוכה מאוד שמשפחתי אוהבת את השיר הזה וגם שרה אותו בכוונה, בגלל סיפור ששמעתי לפני קרוב לחמישים שנה.

תחילה אספר לך כיצד הגיע אלי הסיפור - סיפור מעניין לכשעצמו.

זה היה בזמנים אחרים לגמרי, שכמעט לא היו אברכים, ובן תורה לא היה "מציאה" גדולה.

הייתי אז בבית הבראה, ושם פגשתי מספר אנשים מכובדים ועשירים, שרמתם הדתית לא הייתה גבוהה. מטבע הדברים יצא לנו לדבר על פוליטיקה ועל חילוניים ודתיים, ומהר מאוד גיליתי שאני במיעוט. כולם תקפו אותי על האדוקים (כך כינו אז את החרדים), שהם מוציאים את החשק מהדת ושהם זורקים אבנים בשבת ועוד האשמות מסוג זה.

מובן שניסיתי להסביר להם שזריקת אבנים בשבת היא איסור דאורייתא, וכי אלה שעושים זאת הם שבאבניקים שאינם פועלים על פי דעת תורה, אך קלטתי שאין עם מי לדבר. אף שהיו דתיים, או לפחות כך ראו את עצמם, הייתה בהם שנאה יוקדת כלפי רבנים ובני ישיבות. הם כינו אותם "בטלנים". אני חייב לומר שהצטערתי שהגעתי לשם, או שנכנסתי עִמם לשיחה. הם היו הרוב ואני המיעוט, וככל שניסיתי להסביר, כך הם התייחסו לדברי בביטול ובבוז.

הם החלו להשמיע דברי ביקורת על האדוקים, ש"מגזימים בחומרות" ושמחנכים את ילדיהם לקנאות. האמת, כשאני חושב על זה כעת, אני מבין ששום דבר לא השתנה. גם היום יש כאלה שאומרים את אותם הדברים באותו לעג ובאותו טון, בהבדל אחד יסודי וחשוב: היום האדוקים הם ציבור כל כך גדול, שאיש כבר אינו מדבר כלפיו בזחיחות. הביקורת היא אותה ביקורת, אבל אנחנו רבים כל כך, שהנימה היא אחרת לגמרי. ממש לא זחוחה. אולי יש אפילו פחד כלשהו. אולם אז היינו מעטים כל כך, עד שאיש לא האמין כי החרדיוּת תשרוד הרבה שנים.

* * *

הייתי סמוק ונבוך, ושפתי יבשות מרוב ויכוחי סרק. רציתי למצוא מוצא ולהתחמק מהוויכוח המביך, אך בדיוק אז פתח את פיו אדון אחד מהחבורה, שישב כל העת ושתק, אך החיוך שהיה נסוך על שפתיו נראה בעיני כהתנשאות. השתיקה שלו הלחיצה אותי יותר מהדיבורים של כולם, וכעת הוא גם החליט לדבר.

"אני מקשיב לוויכוח הזה", הוא אמר ופנה אלי, "ואני חייב לספר לך משהו על קנאות שהייתי עד לה, ומה היו תוצאותיה".

אחרי הצהרה כזו, מובן שכולם משתתקים. הם מלאי עניין, ואני מבין שהתחמקות שלי תתפרש כתבוסה. אך חזות פניו אמרה, שהסיפור שהוא הולך לספר חזק כל כך, שאתקשה לענות ופי ייסכר.

"אני מגיע מכפר ששמו 'סיביו', על גבול רומניה והונגריה", החל לספר. "מי שמכיר את ההונגרים, יודע שאצלם הייתה קנאות גדולה בגלל עמדתו של החת"ם סופר, שאסר כל דבר חדש, גם אם אין לכך הסבר. וכלשונו: 'החדש אסור מן התורה, בכל מקום'. גם ברומניה הייתה אדיקות, אך פחותה מזו של ההונגרים. מכיוון שהאזור שלנו היה על הגבול בין רומניה והונגריה, מטבע הדברים היו גם כאלה וגם כאלה.

אבל אם אתם רוצים לדעת לאן עשויה להגיע קנאות, אני חייב לספר לכם על שלום-עויזר ברוין.

לשלום-עויזר היו עשרה ילדים. לפרנסתו, עסק ביודאיקה ובספרי תורה. הוא היה מקפיד על קלה כבחמורה, כמו שאומרים 'א-גרויסע חניוק'. אמרו שהרבי מסאטמר אמר עליו 'שהוא יודע להתפלל'. איש לא ידע לספר מתי אמר ואיך, אבל די היה להסתכל עליו בשעת התפילה כדי לדעת שזה נכון.

שלום-עויזר שמר על ילדיו, וחינך אותם בדרך שנראתה לרבים כמחמירה מדי ובלתי מתפשרת.

ואז הגיעה המלחמה. הנאצים הגיעו לרומניה, המצב היה נורא. מצד אחד, השמועות על מה שמעוללים הנאצים מסביב, הגיעו אלינו והפחידו מאוד, אם כי התיאורים היו כל כך קשים, שכולם העדיפו להאמין שמדובר בהמצאה. מצד שני, הכפרים סבלו מהפצצות כבדות מצד הרוסים".

* * *

"ואז הגיעו הנאצים לכפר, ומכל המקומות כולם בחרו למקם את מפקדתם בבית שליד משפחת ברוין. מהר מאוד הבינה משפחת ברוין שהשכנים החדשים עלולים להזיק לבריאותם, ואולי אפילו להביאם למצב של 'חולה שיש בו סכנה', וחיש מהר נטלו גלולת 'ויברח' ונטשו את ביתם המרווח לטובת איזו בקתה קטנה בפאתי הכפר.

בשלב זה החלו דיבורים רציניים על הימלטות. לשמואל, אחיו הצעיר של שלום-עויזר היה בן בשם דוד, ורעייתו עמדה ללדת ילד נוסף.

למרות מצבה, החלה רעייתו של שמואל להפציר בו שיעזוב את רומניה לארץ ישראל או לכל ארץ אחרת יחד עם בנם. האישה טענה, כי היא מבינה שכלתה על היהודים הרעה והתחננה לבעלה שיעזוב אותה, למרות מצבה, כדי להציל לכל הפחות את בנם דוד. היא הייתה כל כך נחרצת, ששמואל השתכנע ואף צירף אליו את אחיו הקטן הרווק, נוח. יחד רכשו בממון רב כרטיסים לאנייה שתוביל אותם לארץ ישראל.

אשתו של שמואל אמרה לו: 'תשכנע את אחיך הגדול שיציל את משפחתו, מפני שאיש לא יישאר כאן חי'.

שמואל ניגש לשלום-עויזר, אך זה מיאן לשמוע. 'היהודים נמצאים כאן מאות שנים עם הרבה צרות, אני לא רואה את עצמי עוזב את פרנסתי ועולה למקום אחר. על אמריקה אין מה לדבר, כי שם החינוך של ילדי ירד לטמיון, אבל גם בארץ ישראל אני שומע שלא פשוט עם חינוך, ויש כל מיני רוחות של השכלה. אני מעדיף שילדי יהיו כאן ויתחנכו בדרך ישראל סבא, ולא לסכן את חינוכם'.

כך אמר שלום-עויזר, וכל מי שהכיר אותו ידע, כי כשמדובר בעניינים חינוכיים הוא לא ישנה את דעתו".

* * *

"אשתו של שמואל שמעה על כך והגיעה במיוחד, למרות מצבה המורכב, והתחננה לגיסה לברוח. משראתה שלא עולה בידה, אמרה לו: 'לפחות תציל שניים מילדיך, בבחינת 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'. שלח אותם עם בעלי ועם נח. הם ישמרו עליהם וידאגו לחינוכם, ואם הכול יסתדר כאן - הם יבואו חזרה, מה כבר יכול לקרות?'.

תחנוניה, וגם ההיגיון שבדבריה, שכנעו את שלום-עויזר, והוא הודיע שישלח את בנו בכורו אליהו ואת אחותו התאומה חיה-צירל לארץ ישראל.

הוא שוחח עם אחיו שמואל, והזהיר אותו באלפי אזהרות לדאוג לחינוכם של הילדים, ושמואל אף הבטיח לו שיעשה זאת כאילו הם הילדים שלו.

כרטיסים נרכשו אפוא לאליהו ולחיה-צירל, ובמקביל דאגה אמם לרכוש בעבורם בגדים חדשים ונעליים חדשות, כדי שיגיעו לארץ ישראל לא כמו פליטים, כהגדרתה, אלא כבני מלכים של ממש.

האנייה כבר עגנה ונותר שבוע להפלגתה.

ואז הגיעה השבת האחרונה לפני ההפלגה. שלום עויזר לקח את ילדיו לבית הכנסת, ובדרך חזור החלו להישמע רעשי פיצוצים עזים, פגזים רבים נחתו על הכפר וכולם החלו לרוץ למקום מסתור.

אליהו, בנו של שלום-עויזר, חס על נעליו החדשות מפני הבוץ, חלץ אותן ורץ יחף לכיוון הבית. כשהגיעו, קיבלה אותם האם בדמעות. היא דאגה כל כך, כי הפגזה כזו טרם הייתה. כשראתה את כולם, רצה אל הילדים, חיבקה אותם ונשקה להם בשמחה.

אבל שלום-עויזר? הוא היה קשוח. הוא המתין שהרוחות יירגעו ואז אמר:

'אתם ראיתם מה קרה כאן?'

'בטח שראינו', אמרה האם, 'היה כאן נס'.

'אני לא ראיתי נס' אמר שלום-עויזר. 'אני ראיתי חילול שבת נורא. בני בכורי אליהו חלץ את נעליו ורץ אִתן. זהו טלטול. טלטול ברשות הרבים זה חילול שבת, וזה קורה כשהוא כאן מול העיניים שלי. מה יהיה כשהוא וחיה-צירל יעלו לארץ ישראל? מי ישמור שם על חינוכם? אני מצטער. אני משנה את דעתי. הם לא יעלו על הספינה. אני לא מוותר על החינוך שלהם. הם יישארו כאן ויזכו לחינוך שאני ואבי וסבי זכינו לו'".

* * *

"שתיקה השתררה. כולם ידעו שזוהי לא החלטה של מה בכך, אלא של חיים ומוות. שמואל ניסה לדבר על לִבו, אך שלום-עויזר אמר גם לו: 'זו החלטתי הסופית. שום דבר לא יגרום לי להקריב את חינוך ילדי. תם ונשלם'. המילים "תם ונשלם" התקיימו כאן בצורה הכי קיצונית.

ואכן, שבוע לאחר מכן עלה שמואל על הספינה עם בנו דוד ועם אחיו נוח, והם נופפו לשלום למשפחה הגדולה שבאה ללוות אותם. שמואל בכה בכי תמרורים. הוא הרגיש בתוך לִבו שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את בני משפחתו, וכאב לו מאוד שהילד והילדה שרצה להציל לא הצטרפו ברגע האחרון. ובגלל מה?...

"הספינה הפליגה, ואיש לא שם לב לשניים שהביטו זה בזה עד שהפכו לנקודות בלתי ברורות.

"אליהו ושמואל. האחרון הצליח לברוח ברגע האחרון מיבשת מקוללת שעתידה למחות מעל פני האדמה כמעט את כל היהודים שחיו בה, והאחר, אליהו, ילד בן עשר שנותר מאחור בתוך התופת, כשגורלו וגורל אחותו לכאורה נחרץ. וכל זאת על מה ולמה? בגלל שחלץ את נעליו בלי מחשבה...".

שמואל הביט מהספינה, וידע שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אליהו.

האיש סיים את סיפורו במילים הנוראות הללו: "אתם מדברים על קנאות? אבל מה שאני מספר לכם זה לא על דיבורים או על מחשבות. אני מדבר אִתכם על חיים ועל מוות".

* * *

הסיפור היה חזק כל כך, שלא ידעתי איך להגיב עליו. בעצם כן ידעתי. שאין טעם להגיב. ולמען האמת, הייתי נרעש, עצוב וכאוב כל כך, אפילו קצת כעוס. דמותו של הילד הקטן אליהו, שנותרה על החוף, נכנסה לי לתוך הלב. חשבתי על מבטו ושאלתי את עצמי מה חשב באותם רגעים על אביו, על הסיבה שבגללה נגזר גורלו. כל כך ריחמתי עליו שנאלץ להישאר, ולמען האמת, כעסתי קצת על אביו. בעצם. כעסתי הרבה.

לקח לחבורה מספר דקות עד שהתאוששה מהסיפור והחלה להמטיר אש וגפרית על האבא, על ההונגרים, על הקנאים ועלי. אם היית שם, היית מבין אותם. הסיפור היה חזק כל כך, שהתגובה הזו פשוט התבקשה.

דקות ספורות של פריקת תחמושת, ומכולם, הכי הרגיז אותי האיש שסיפר את הסיפור. האמת, מההתחלה הוא הרגיז אותי עם החיוך המתנשא שלו, וכעת הוא נשאר עם אותו החיוך. את האנשים שהמטירו עלי אש וגפרית עוד יכולתי להבין, אבל החיוך הזה שלו הרס אותי לגמרי.

ואם חשבתי שהוא סיים, מהר מאוד התברר שטעיתי. הוא רק לקח הפסקה, כדי לתת להם להפגיז אותי, וכעת נראה שהוא הולך להוריד לי את המכה המכרעת, כמו הנעיצה האחרונה של הסכין בתוך הלב.

* * *

"לא סיימתי את הסיפור", הוא אומר. כולנו השתתקנו.

"אני חייב לתאר לכם את התלאות של שמואל, בנו דוד ואחיו נוח בדרכם לארץ ישראל. הם עלו לספינה שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה ב־כ"א בכסלו תש"ב (11 בדצמבר 1941), יחד עם כשבע מאות יהודים, מהם כמאה ילדים שזכו לרכוש את הכרטיס. איני יודע אם הכרטיסים של אליהו ושל אחותו ניתנו למישהו אחר, אני מאמין שכן. הספינה נתקעה בים השחור בשל תקלות במנוע המיושן ונגררה לנמל איסטנבול, שם עגנה במשך כעשרה שבועות.

ממשלת טורקיה התנתה את שהות האנייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האנייה בנמל. הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האנייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם.

* * *

"הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאנייה. בתוך האנייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה, והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הג'וינט ניסה לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי ולהתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני. הטורקים סירבו. הבריטים מצִדם לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה.

"כאשר הדבר נודע לנוסעים, הם מיהרו לחבל במנוע האוניה כדי למנוע את חזרתם לארץ שממנה ברחו. לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל ו' אדר תש"ב (23 בפברואר 1942) נקשרה הספינה עם המנוע המקולקל ובלא עוגן, לספינת גרר טורקית, זו גררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, עם מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.

"ולמחרת...

"בבוקר ז' אדר תש"ב (24 בפברואר 1942), הוטבעה "סטרומה", זה שם הספינה שעליה אני מספר, באמצעות טורפדו ששוגר על ידי צוללת רוסית ששייטה במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו לא נתנה שום סיכוי לספינה הרעועה, הישנה והרקובה. האנייה שקעה במהירות למצולות. כל מאות האנשים שהיו על הסיפון: 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים ירדו למצולות ים, וביניהם שמואל ברוין, בנו דוד ברוין ואחיו נוח ברוין...

הניצול היחיד מהאנייה, דוד סטוליאר שמו, סיפר לעולם את שאירע".

* * *

הלם.

בחיי לא הופתעתי מסיפור כמו מהסיפור הזה. האיש המחייך אכן נעץ את הסכין, אך לא בי.

עברו עשרות שנים מאז, ואני עדיין זוכר את המבט על פני האנשים המכובדים, שעד כה שימשתי שק חבטות שלהם. מבט של הפתעה, הלם ותדהמה. אני משער שזה גם המבט שהם ראו על פני.

האיש המחייך ניצל את רגעי ההלם והמשיך את סיפורו:

"משפחתו של שלום-עויזר ברוין שרדה את השואה, כנגד כל הסיכויים. הוא, רעייתו וכל עשרת ילדיהם נותרו ברומניה גם לאחר סיום המלחמה, ורק חמש שנים לאחר סיומה, בשנת תש"י (1950), שנתיים לאחר קום המדינה, הם הגיעו לארץ ישראל.

הם עגנו בחיפה, ושלום-עויזר ברוין ניגש לכ"ק אדמו"ר מסערט ויז'ניץ, הגה"צ רבי ברוך הגר, בעל ה'מקור ברוך' זצוק"ל, ושאל אותו איפה המקום הכי טוב לחנך בו את הילדים. האדמו"ר, שהבין מי עומד לפניו, שלח אותו לכפר אתא שהונהגה על ידי הרב מנדלסון. 'שם תוכל לחנך את ילדיך בלי שום השפעה רעה, ואתה תזכה לעשות להם שידוכים טובים', כך אמר לו.

ואכן, הילדים גדלו בכפר אתא, והראשונה שנישאה הייתה לא אחרת מחיה-צירל, זו שאמורה הייתה להיטבע ב'סטרומה', ובגלל הדבר הזה שקראתם לו 'קנאות' של אביה נותרה בחיים.

ועם מי היא התחתנה? עם בנו של האדמו"ר מסערט ויזניץ, הגה"צ רבי ברוך הגר זצוק"ל, הגה"צ רבי אליעזר הגר, שירש את אביו והפך לאדמו"ר מסערט ויז'ניץ".

* * *

"כעת, רבותי", אמר האיש, "אולי אתם רואים אותי חלק מהחבורה שלכם, ואמנם אני נראה כמותכם ונוהג כמותכם, אך אני, שגדלתי באותה עיירה והכרתי אישית את שלום-עויזר ברוין ואת משפחתו, לעולם לא תהיה לי מילה רעה על 'קנאות', גם אם אני עצמי אינני קנאי. אני מעריך אנשים שמתמסרים על אמונתם, והם בכל מקרה שווים יותר מאנשים כמוני, שחיים את החיים הטובים ועוד מתגאים על כך שאינם 'קנאים', כאילו לא להיות קנאי זה משהו שאתה צריך לעבוד עליו".

* * *

זה הסיפור, ואני אשמח אם תעלה אותו על הכתב.

אני מוכרח להוסיף כאן את הקשר אליך, מלבד הקשר החיפאי של האדמו"ר מסערט ויז'ניץ.

מדובר ברב אליהו (אלי) ברוין ז"ל, שניצל אף הוא ברגע האחרון מאסון "סטרומה" בגלל "קנאות" אביו. הוא למד ב"חכמי לובלין" והיה החבר הכי טוב של אביך, הרב שלמה שיחי'. הם הכירו לראשונה בעת ששימשו כמחנכים במוסדות הרה"ג יצחק טורצ'ין זצ"ל ביהודייה, ומאז נקשרה נפשם. אליהו הפך למנהל "יסודי התורה" בתל אביב, ולאחר מכן מנהל התל"ת (התנועה להפצת תורה של אגודת ישראל), בעוד אביך יבדלחט"א הקים את ישיבת "עכו" ולאחר מכן ניהל את "תפארת ישראל", אך חברותם נמשכה עד פטירתו ללא עת של אליהו בגיל 40 מתאונת דרכים ליד באר שבע.

למרות פטירתו בדמי ימיו, הצליח הרב אליהו ז"ל להקים משפחה ולהביא ארבעה ילדים. המשפחה שהקים מונה כיום כמה עשרות נכדים ונינים.

במשפחת ברוין המפוארת יש משמעות נוספת למזמור שמוכר בכל בית יהודי:

משוך חסדך ליודעיך, אל קנוא ונוקם / נוטרי ליום השביעי, זכור ושמור להקם / שמחם בבניין שלם.

* * *

תודה לרב מרדכי ברזילי, איש "איחוד הצלה", חתנה של הגב' שושנה אשכנזי תחי', בתו של שלום־עויזר ברוין זצ"ל (רעייתו ובתה, רבקה ע"ה, נפטרה בדמי ימיה בחג השבועות תשע"ז).

תודה לאליעזר ויצחק (אייזיק) ברוין, בניו של שלום־עויזר מניו יורק, אנשים מרתקים בפני עצמם, שסייעו לי רבות בתחקיר ובעצם הסכמתם לפרסם את הסיפור המיוחד הזה. עוד אחת מבנות משפחת ברוין, שניצלה בזכות הקנאות למען השבת, נישאה לח"כ הרב שמעלק'ה הלפרט, שלחם בין השאר את מלחמות השבת.

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא או חייגו למספר: 073-222-12-50


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 3.9 (10 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים