אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: הצד המלוכלך של הניקיון

מה גרוע יותר? בית מוזנח ומלוכלך שאף אחד אינו דואג לניקיונו במשך חודשים ושנים, או בית נקי ומצוחצח שבו כל גרגיר אבק הוא עילה למלחמה, הצקה ורדייה בפרך של יושביו? הסיפור הבא יכול לתת תשובה לדילמה, ותזכורת לכך ששתי האפשרויות הן בכל מקרה גרועות

| ל' ניסן התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

באחד מספרי "אנשים מספרים על עצמם" פרסמת סיפור אודות עובדת סוציאלית שנכנסה לבית מבולגן ומלוכלך, עשתה בו סדר ושיקמה את חיי המשפחה.

כילדה, בבניין מגורי הייתה משפחה כזו, וראיתי מקרוב את הדברים בדיוק כפי שתוארו בסיפורך.

הייתי אז ילדה בת 9, אך נבונה דיי כדי להבין שמשהו בבית הזה לא תקין: בלאגן שלא יתואר, הזנחה איומה של כל חפץ בבית ועצלות נוראה של האם.

אני זוכרת היטב את היום שבו פונה הבית מהלכלוך שהצטבר בו במשך השנים. הם אמנם הניחו אותו די רחוק מהבלוק שלנו, כדי שהשכנים לא יקשרו בין הלכלוך ובין המקום שממנו הוא בא - אבל אנחנו היינו מקשרים ביניהם גם אם היו זורקים את השקים במדינה אחרת, מפני שאנחנו חיינו בתוך הזוהמה הזו גם אם לא ממש ראינו אותה. הם היו מקפידים לנעול את הבית כמו מבצר, אבל את הריח אי אפשר היה לנעול או להסתיר, ואנחנו סבלנו מהחרקים שנמשכו לביתם ללא הרף.

היום אני שואלת את עצמי איך הסתדרנו עם השכנים הללו והתחברנו אתם כמו עם שאר השכנים. אני חושבת שפשוט עשינו הפרדה בין הבעיה החמורה שהייתה שם, שנבעה כנראה ממצב נפשי או מעצלות של ההורים, ובין בני הבית שנראו רגילים לגמרי.

האמת, שעל השכנים הללו - ההורים והילדים - לא ניתן היה לראות כלום. הם היו לבושים באופן רגיל, אם כי בגדיהם לא תמיד היו מגוהצים; הם דיברו, שיחקו וצחקו כמו כולם.

אחת מבנותיהם הייתה בת גילי, היינו חברות ממש טובות, ובשום אופן לא ניתן היה לטעון שהיא מוזנחת רגשית או משהו כזה. כנראה הייתה זו הזנחה סביבתית אסתטית ולא רגשית, כי יחס ההורים לילדים היה מעולה.

עברו שנים מאז, הלכתי ללמוד בתיכון יחד עם בת השכנים ופגשנו שם חברות חדשות מבתי ספר אחרים.

אחת מהן הייתה מירי (שם בדוי), נערה עדינה, רזה ושברירית, שנחשבה דווקא לילדה טובה, אך היה ברור שהיא בפירוש לא ילדה שמחה.

היא כמעט לא דיברה, לא חייכה ולא התבלטה. על פניה היה צל של קדרות ונראה היה שהיא ממש מדוכאת.

כחצי שנה לאחר מכן, נוצר קשר בינה לבין שכנתי דינה (שם בדוי). הן הפכו לחברות טובות ממש, אם כי ברור היה שדינה אינה יכולה להסתפק בה כחברה, מפני שהיא אינה מוציאה הגה מהפה. דינה סייעה למירי להיכנס לחברה, היא משכה אותה להתגודדויות ולהתאספויות של הבנות, וכך דינה יכולה הייתה לפחות לשמוע מה מדברים.

* * *

באחד הימים אומרת לי דינה: "נראה לי שלמירי יש בעיה. אולי כדאי שנעזור לה".

החלטנו לצאת אתה לפארק סמוך לעיר כדי לדובב אותה ולשמוע ממנה מה מציק לה.

יצאנו לפארק פעמים אחדות והתקרבנו אליה מאוד. יום אחד ישבנו על הדשא ודיברנו על דא ועל הא, ואיכשהו שאלתי את מירי: "תגידי, יש הסבר לזה שאת כזו מדוכאת?".

אמרתי זאת בחצי חיוך, אבל השאלה הייתה כנה לחלוטין.

מירי הביטה בי בעצב ולא אמרה דבר.

התחלנו ללחוץ עליה שתדבר. אמרנו שאנחנו חברות שלה ושלא נספר לאיש. היא נפתחה והחלה לגולל מסכת חיים לא פשוטה:

אמה שלה, כך אמרה, היא אישה לחוצה מאוד, בעיקר בנוגע לסדר ולניקיון, אך לא רק. היא רדופה וחשדנית, אינה מאמינה לילדיה, בולשת אחריהם, מבקרת אותם על כל צעד ושעל, משליטה בבית טרור נוראי ומדיי פעם יוצאת משליטה, ואז זה פשוט גיהנום אמיתי. כולם צריכים ללכת על קצות האצבעות ולפעמים פשוט לרוץ החוצה מהבית.

דינה גוללה מסכת חיים של רדיפה, שבתוכה נמצאים היא וכל בני ביתה.

"מה עם אבא שלך?", שאלתי.

היא נאנחה. "הוא מסכן יותר מכולנו. הוא כל הזמן נאלץ לתמרן בין הדאגה לנו ובין השמירה על כבודה של אמי". מירי תיארה שיש בין הילדים לבין האבא שפה אילמת של מבטים, שכל אחד מבין את השני. "אבא שלי יכול לומר לנו: 'זה לא בסדר מה שאתם עושים', ואנו יודעים שהוא אומר לנו: 'זה בסדר, אני מבין אתכם לגמרי, אני אתכם".

בשלב מסוים היא סיפרה איך אבא שלה בילה לילה שלם בחוץ, והילדים התגנבו אליו כדי להביא לו שמיכות ולהביע תמיכה, ואז היא פרצה בבכי שלא הצליחה להפסיקו.

ישבנו מולה, דוממות, לא ידענו מה לעשות.

"את חייבת לפנות למישהו", אמרתי לפתע, "אינכם יכולים לסבול ככה".

"למי נפנה?" היא אמרה, "למי בדיוק אנחנו כבר יכולים לפנות?".

"לא יודעת, אולי ל...גמ"ח", אמרתי ומיד ידעתי שכשלתי בלשוני.

היא החווירה והאדימה. "אנחנו לא עניים ולא צריכים עזרה כספית", אמרה.

ביקשתי את סליחתה: "אני פשוט רציתי לעזור, וזו הכתובת היחידה שאני מכירה", אמרתי. "אני מתנצלת". שמתי את ידי על כתפה והבעתי בכך את חרטתי הכנה.

"אני יודעת למי לפנות", שמענו את דינה אומרת.

"למי?" שאלנו.

"זה אמנם כרוך בחשיפה אישית", אמרה, "אבל לא אכפת לי, כי אחת מכן פשוט יודעת". היא הביטה בי. "והשנייה... לא אכפת לי שתדע", היא הביטה על מירי. "סיפרת לי על חייך, ואני אספר לך על שלי".

וכאן החלה לגולל את סיפור ההזנחה של ביתה. לראשונה שמעתי זאת מפיה.

* * *

היא סיפרה על הבלאגן ועל חוסר הסדר ששרר בביתם. היא אמרה שהם סבלו מאוד מהעניין, ואף אם כמה ילדים ניסו לעשות משהו, מהר מאוד התייאשו, משום שאי הסדר דבק בנשמתם של ההורים והם לא יכלו לסבול שום שינוי.

ואז היא סיפרה שעובדת סוציאלית נכנסה לביתם ועשתה שם סדר, היא תיארה כמה קשה היה לאמה לקבל את ההתערבות של העובדת הסוציאלית ואיך היא הצליחה לשכנע אותה לעשות סדר בחיים.

"קחי אותי לדוגמה, ההורים שלנו העניקו לנו המון חום ואהבה. הסבל היה יותר פיזי מנפשי. והנה באה העובדת הסוציאלית הזו, פתרה את המצוקה הפיזית וכיום ממש טוב לכולנו. אני חושבת שאפנה אליה, והיא, בשקט ובחכמה תיכנס לבית שלכם, שם לא תהיה לה בעיה של סדר, אני מניחה... אבל היא תוכל לטפל באמא שלך, בלחץ שלה, בעצבים ובכעסים".

"שלא תעזי לעשות זאת", אמרה מירי.

"מדוע?", שאלה דינה.

"אמא שלי היא פסיכולוגית", אמרה מירי בשקט. "היא לא תסכים לעולם שעובדת סוציאלית תתערב לה. זה ידליק את הבית באש".

היינו בהלם מוחלט.

"אני לא מאמינה", אמרה דינה, "איך ייתכן? פסיכולוגית אמורה לטפל במקרים כאלה, לא?...".

מירי שתקה ולפתע החלה לבכות. "יש לי אמא של 'בחוץ', שכולה נופת צופים, ויש את אמא 'בבית' שמשעבדת את כולם. לאמא שלי יש בעיה ואין לי למי לפנות, אתן מבינות את הבעיה? אתן מציעות לי ללכת לעובדת סוציאלית? אמי היא פסיכולוגית, ולא סתם, אלא אחת שזוכה לשבחים. אבל אנחנו סובלים ממנה, מי ירפא את הרופא?".

ישבנו שם, והיה זה רגע שבו הבנתי כמה החיים מורכבים.

אני, שריחמתי כל השנים על דינה וחשבתי שבעייתה גדולה כל כך - פתאום הבנתי כמה העולם שלנו יכול לשקר. דינה ילדה פורחת ושמחה, מלאה חום, אהבה וחופשיות; לעומתה מירי, בתה של אשת מקצוע בתחום הנפש, היא ילדה חסומה ופגועה, דרוסה ולחוצה. לה אין כמעט מי שיעזור, וגם אם יעזרו לה - אולי כבר מאוחר מדי.

* * *

החלטתי להתייעץ עם הורי. כעבור ימים אחדים הגעתי למירי עם פתרון. "אין ברירה", אמרתי, "את חייבת לפנות לשירותי הרווחה ולבקש עזרה ממישהי, היא תוכל להציל את כולכם מהמצב שנקלעתם אליו". אמרתי למירי שאולי תהיה כאן אי נעימות מסוימת, אך הדברים לא יצאו החוצה, מפני שברווחה קיים חוק שמונע הפצת מידע מסוג זה.

לקח למירי זמן להשתכנע, היא פנתה בסופו של דבר למי שפנתה, עברה תקופה לא קלה, אך לאחר חצי שנה ניגשה אל שתינו והודתה.

"השיחה אתכן הצילה את המשפחה שלנו", אמרה. היא לא הוסיפה הרבה, רק אמרה שאמה נמצאת בטיפול והיחס שלה השתנה לחלוטין. "האמת היא, שברגע שהעניין נחשף כבר נפתרו שמונים אחוז מהבעיות, כי לאמא שלי היה תמיד חשוב מה יאמרו. על עשרים האחוזים היא עובדת, ועובדת קשה. היום היא כבר לא כועסת עלי כמו שכעסה בתחילה".

זה הסיפור שאולי ישלים לך את התמונה. מסתבר שלאיש אין מונופול על הנורמליות, ושהקפדה מוגזמת על סדר וניקיון יוצרת לעיתים מצוקה קשה יותר מאשר לכלוך והזנחה.

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא או חייגו למספר: 073-222-12-50


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.3 (12 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים