אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: באשר נלך ילך

גוי אוקראיני מגן בגופו על נערים יהודים המותקפים על רקע אנטישמי. נשמע לא הגיוני? חכו להמשך המפתיע ותגלו סיפור חיים מדהים בין אוקראינה לישראל, בין נער גוי לאיש יהודי, עם סיום שיותיר אתכם פעורי פה...

| י"א ניסן התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

נולדתי באוקראינה לפני 27 שנים, בעיר ששמה זפורושי.

בערך שנתיים אחרי שנולדתי התפרקה ברית המועצות, ואוקראינה זכתה לעצמאות.

בתקופה הקומוניסטית היה לפחות סדר שהוביל לחלוקה מסודרת של מזון ומשמעת שמנעה תופעות אנטישמיות ופשע. ברגע שהשלטון המרכזי התפרק, צצו תופעות קשות של כנופיות שעשו ככל העולה על רוחן, וגם של תנועות אנטישמיות שהיו חבויות כל הזמן תחת השטח וברגע שהק.ג.ב. ודומיו הסתלקו, הן עלו על פני השטח.

מי שסבל יותר מכולם היו כמובן היהודים.

* * *

ב-70 שנות הקומוניזם נעשה בגוש הסובייטי הכל כדי למחוק את היהדות מעל פני האדמה. אם הנאצים ניסו לעשות זאת דרך הכחדת הגוף, הרוסים ניסו לעשות זאת על ידי הכחדת הנשמה, האמונה והיכולת לשמור תורה ומצוות. "להשכיחם תורתך" זה השלטון הקומוניסטי, חד וחלק.

למעשה, למשפחה שלי לא היה שום סממן יהודי. הדרך שבה נודע לי שאני יהודי הייתה מעניינת במיוחד. בערך בהיותי בגיל שבע אגרוף הוטח בפניי עם המילה ז'יד.

* * *

יום אחד הלכתי עם חברי, כשמולנו הופיעה כנופייה אנטישמית. מובן שהתחלנו לברוח, אך הם הצליחו איכשהו להגיע אלי ולהפיל אותי.

קמתי כדי לברוח, ואז הבחנתי שאני מוקף במעגל של צעירים, ועל פי מבטי העיניים שלהם הבנתי מה הולך לקרות לי.

הם התקרבו אלי וצמצמו את המעגל. אחד מהם הרים אותי ומיד העניק לי אגרוף שהשכיב אותי שוב.

אני לא רוצה לתאר מה קרה לאחר מכן, בעיטות ומכות בכל חלקי הגוף. חשתי שאני מאבד את נשימתי, שצלעותיי נשברות, וידעתי שאני לא הולך להחזיק מעמד הרבה זמן בצורה הזו.

ולפתע ראיתי שמשהו מעסיק את החבורה.

היה זה נער גוי, שהחל לצעוק עליהם שיחדלו.

מסתבר שההתערבות שלו עצבנה אותם כל כך, שהם החליטו לתת לי הפוגה קטנה, לפני שהם סוגרים אִתו חשבון.

וכך זה היה. אני שכבתי חסר אונים, שניים שמרו עלי שלא אברח, והשאר עמדו מולו. בתחילה באו אִתו בדברים ושאלו למה הוא מתערב ומי הוא שיגיד להם מה לעשות.

הוא אמר להם: "היהודי לא עושה לכם כלום. אתם חלשים, פחדנים ומוגי לב, בואו נראה אתכם מתמודדים מולי".

זה כבר אִתגר אותם. הם פשוט הסתובבו לכיוון שלו, ובלי לאותת - התנפלו עליו.

כולם.

* * *

לא ידעתי אם לשמוח שעזבו אותי או להיות עצוב לנוכח הגורל שממתין לזה שניסה להציל אותי. הסתכלתי ברחמים לראות מה יהא בגורלו.

אבל מה שקרה היה דבר מדהים.

הבנאדם פשוט עמד במרכז המעגל, וכל מי שניסה להתקרב אליו מצא עצמו, לא יודע איך, שרוע על הקרקע. בשלב מסוים עזבו אותי שני ה"שומרים" שלי כדי לעזור לחבריהם, ואני כמובן לא ניצלתי את זכותי לצפות במופע המרתק. וכמו שאתה כותב בספריך, נטלתי גלולת "ויברח" והתרחקתי מהמקום כל עוד נפשי בי.

הגעתי הביתה חבול וזב דם, אך בריא ושלם, ומהלך על שתי רגלי. סיפרתי נרגשות להורי מה אירע לי והבעתי את דאגתי לנער הגוי שסייע לי כל כך.

כל הלילה לא עצמתי עין. לִבי ומוחי עסקו בנער ההוא שהציל אותי, ובניסיון להעריך מה עלה בגורלו. ככל שדמיינתי זה הלך לכיוון לא טוב, שכן אף שהוא חזק לא ייתכן שגבר על כל כך הרבה צעירים חסונים ומלאי שנאה.

* * *

שבוע עבר, ולפתע אני שוב פוגש אותו. הוא נראה חבול, עם כמה פנסים ססגוניים שקישטו את עיניו, אבל חי וקיים ועומד על רגליו.

"שלום", אני אומר לו.

"שלום", הוא עונה לי, "אתה בסדר?".

"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך".

"הכל טוב, הם מחפשים אותי ונשבעו לנקום, אבל הכל בסדר".

"אפשר לשאול אותך משהו?", אמרתי.

"בבקשה".

"למה...? כלומר, מה גרם לך להסתכן ולהגן עלי?".

"זה סיפור ארוך. קוראים לי פיליפ. אני נוצרי שאוהב יהודים. כבר בגיל 13 התחלתי להתעניין ביהודים ובארץ ישראל, והאמת שמה שקראתי עליהם היה אמור לגרום לי שנאה, אבל הרגשתי שאני נמשך יותר ויותר. חיפשתי ספרים יותר אובייקטיביים וגיליתי שמדובר בעם הכי עתיק שיש לו את הקשר הראשוני עם אלוקים, ועל כך מודים גם הנוצרים.

עם הזמן קלטתי כמה העם הזה חכם ונבון ואמיתי, וכמה טוב הוא תרם לעולם, ומצד שני כמה העולם גמל לו רעה תחת טובה. קראתי בתדהמה מה העם הזה עבר ואיך הוא שרד את העבדות במצרים, את הגלויות, את האינקוויזיציה ואת כל הפוגרומים ואת מלחמת העולם השנייה, ועדיין דבק במורשתו - זה עשה אותי יהודי בלב, ומאז אני משתדל להיות יהודי בכל דבר ועניין".

* * *

בימים שלאחר מכן התחברתי לפיליפ, התברר לי שהוא יודע קצת עברית (שאני למשל לא ידעתי), שיש לו ציצית וכיפה (שלי לא היו), ושהחברים שלו קוראים לו "ז'יד" - יהודון, שזה דווקא כן היה לי.

מעולם לא פגשתי אדם כזה. הרגשתי שאני רוצה להיות חבר שלו.

לאחר מספר חודשים החל לפתע להתלבש כיהודי, עם כיפה וציצית, ולקרוא לעצמו מאיר. לא ידעתי איך "לאכול" אותו. החלטתי להכיר לו את חברי היהודים, גם כאלה שבגיל שלו (הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים). ביקרנו בביתו והפכנו למעין חבורה יהודית כזו.

הייתה לנו הסכמה שבשתיקה, שלא אומרים לאיש שהוא אינו יהודי. אחווה של נערים.

הוא החל לעשות חוג עברית, ארגן סעודות ליל שבת עם קידוש, אמנם על מיץ תפוחים אבל גם זה משהו...

בשלב הזה הגיע לעיר שלנו רב והקים קהילה, היהודים החלו להתגבש, והוא בתוכם.

היו שיעורים שאליהם החלו להגיע עוד ועוד יהודים, גם כאלה שרחוקים מדת, וגם כאלה שהגויים הזכירו להם שהם יהודים. כל אחד גייס את בני משפחתו. אני למשל הבאתי את אחי הגדול, את בן דודי ואת בת דודתי, גרישה וקטיה, שהיו בגיל הנעורים והם החלו לקיים מצוות, איש־איש ודרגתו. כולם העריצו את פיליפ או בשם היהודי שבחר בו - מאיר.

אני זוכר שכשהיה צריך להשלים מניין עשינו קומבינות, כי מצד אחד הוא לא יכול היה להשלים מניין כי הוא גוי, מצד שני הוא לא היה מעוניין שידעו מזה...

כשהגיע מאיר (פיליפ) לגיל 18 הוא גויס לצבא האוקראיני. הוא התגייס עם כיפה, ציצית וסידור, אף שעדיין לא היה יהודי. אחרי שנתיים בצבא הוא השתחרר והתחיל ללמוד בישיבה באוקראינה. רק לאחר שחרורו מהצבא התגייר.

מספר חודשים לאחר גיורו החליט מאיר לעלות ארצה. נפרדנו ממנו באהבה. לכולנו היה קשה, נקשרנו אליו בעבותות של אהבה והערצה.

הוא עלה ארצה, לא ידענו לאן, ובשלב זה המשכנו את הדרך שהוא סלל וגיבש גם בהיותו גוי וגם בהיותו יהודי.

חמש שנים אחריו עליתי גם אני. התאקלמתי כאן וכמובן שמרתי על קשר עם משפחתי וחבריי, ועד מהרה עלו כמה מהם ארצה, ביניהם בת דודתי קטיה, שעלתה לפני כשנה וחצי, והתמקמה במדרשה לבנות העולות ממדינות חבר העמים.

* * *

כמה חודשים לאחר עלייתה התקשרה אליי קטיה נרגשת כולה: היא הייתה בשבת קירוב אצל משפחת גרנות, שאמרו לה בסוף השבת כי יש להם שידוך בשבילה.

ואז אמר בעל הבית: "ההצעה היא הבן שלנו".

היא נבוכה עוד יותר, אתה בטח מדמיין לך איך שזה נשמע, היא רצתה לענות משהו בסגנון: "עם כל הכבוד והתודה שאירחתם אותי בשבת, אתם לא אמורים לשדך אותי עם הבן שלכם..." היא כמובן לא אמרה את זה להם. היא אמרה את זה לי.

מספר שבתות לאחר מכן היא הגיעה שוב, בתערובת של זיכרון טוב מהשבת הנעימה שחוותה, והחשש שהם לא שכחו את הצעת השידוך שלהם. כשהגיעה שעת סעודת השבת, אמרה אם המשפחה לקטיה: "עוד כמה דקות ייכנס הבן שלי...".

מעולם לא הרגישה קטיה אי נעימות גדולה מזו.

ואז נשמעו נקישות על הדלת. האם רצה לפתוח את הדלת, קטיה שמעה אותה אומרת "סוף־סוף הגעת", ואז נכנס אדם לחדר.

היה זה פיליפ-מאיר. לא אחר.

* * *

"מה את עושה כאן?", הוא שאל.

היא לא מצאה מילים לענות.

"הם אמרו שאתה... שאתה הבן שלהם...". אמרה לבסוף.

"כן", אמר "אהרן גרנות ורעייתו אימצו אותי כשהגעתי לכאן. אני כמו הבן שלהם".

במוצאי השבת היא התקשרה אלי וסיפרה לי את ההפתעה הבלתי הגיונית הזו. חשתי בקולה כמה היא שמחה, מה עוד שידעתי כמה פיליפ נערץ על ידי כולנו.

הם החלו להיפגש, אולם דווקא למאיר היה קשה להחליט. הוא משך ומשך...

ואז קרה משהו שהביא תפנית דרמטית בעלילה.

* * *

היה זה בכ"ה בתשרי תשע"ו. מאיר ישב על ספסל ליד בית כנסת וראה מולו ערבי הולך לתומו, מברך שני ילדים שבאו מולו. הוא לא חשד בדבר. לפתע שלף הערבי סכין והתנפל על מאיר.

מאיר נאבק אִתו והצליח להדוף אותו, אך הסכין הארוכה הצליחה לפלח את בטנו.

הידיעה על פציעתו האנושה של מאיר הגיעה אליי על ידי קטיה, שבינתיים שינתה את שמה לנעמה. כל הלילה אמרנו תהילים, עד שבשעה 10:00 בבוקר אמרו לנו שהוא יצא מכלל סכנה.

רק שעתיים לאחר מכן הרשו לנו להיכנס אליו. לקח זמן עד שפקח את עיניו, והדבר הראשון שאמר: "ברוך השם אני חי. אני יודע שנשארתי בחיים כדי להקים משפחה. אני מקווה שנעמה מסכימה".

כשנעמה שמעה היא כמובן הסכימה מיד. מאוחר יותר אמרה בצחוק: "לא חשבתי שיצטרכו לאיים עליו בסכין כדי שהוא יחליט סוף־סוף...".

* * *

תודה לאהרן גרנות ומשפ' "המשפחה המאמצת" של מאיר פובלובסקי ולמאיר ונעמה שאיפשרו לי לספר את סיפורם. מאיר וקטיה (נעמה) פובלובסקי נשואים באושר, וסיפורם אך מזכיר את סיפורה של רות המואבייה שאמרה: אל אשר תלכי אלך!

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא או חייגו למספר: 073-222-12-50


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.6 (11 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים