אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: ברכת כהן גדול

זוג חשוך ילדים מתברך מדי שנה מחכם שלום כהן. בינתיים, נמנע מהאישה קידום משמעותי. כשאנשים טובי לב באופן מפתיע נכנסים לסיפור, הקערה מתהפכת על פיה. וזה אפילו לא סוף הסיפור...

| כ"ד אדר ב' התשע"ט |
הרב שלום כהן (צילום: פלאש 90)
אא

את הסיפור שלי אני שומר כמה שנים, בין השאר מפני שהוא לא רק הסיפור שלי, ועד כה אפילו לא העזתי לשאול את הצד השני בסיפור רשות לפרסמו.

לאחרונה אירע משהו משמעותי שגרם לסיפור לצוץ מחדש, ואפילו להתעצם בכפל כפליים, כך שלמעשה מדובר בשני סיפורים עוצמתיים שכמותם לא שמעת מעודך. בדיעבד מתברר ש"כל עכבה לטובה", ואם הייתי מספר את הסיפור לפני כמה שנים הוא היה רק חצי סיפור. כעת הוא מושלם וירעיד את לב השומעים.

סקרנתי אותך? אז הנה הסיפור כפי ששמעתי מבעל המעשה.

נישאתי לפני עשרים וחמש שנים. התחלתי ללמוד בכולל, ואשתי עבדה כמורה. על פניו חיינו נראו טובים ומאושרים והם אכן היו כאלה. אך דבר אחד העיב על אושרנו, הדבר החשוב ביותר עלי אדמות: זרע של קיימא.

בשלוש השנים הראשונות לא נלחצנו, אבל ככל שהזמן חלף, הבנו שיש בעיה. התחלנו את התהליך שמוכר אך ורק לזוגות חשוכי ילדים ומשפחותיהם. זהו מסע קשה, מפרך ומלא חתחתים, שיש לו יעד, אך אין תאריך הגעה אליו, ואין כל ערובה שאכן תגיע אל היעד.

כמובן שהוצאנו סכומי כסף גדולים על רופאים, ועשינו את כל ההשתדלויות, במקביל הלכנו להתפלל על קברי צדיקים ולבקש ברכות וסגולות. ברם, דבר לא קרה.

בשלב מסוים נפתחה לי דלת אצל מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, והייתי בא אליו מפעם לפעם ומבקש ברכת צדיק. הרב עובדיה לקח את הסיפור שלנו ללב, היה יושב איתי זמן מה, יותר מהמקובל, מברך אותי ברכות גדולות וגם נותן לי סטירות חזקות שהעידו על אהבתו ועל רצונו גם לעודד וגם לברך.

יום אחד הפתיע אותי מרן זצוק"ל.

הוא אמר לי באלה המילים: "תלך אצל חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף. יש לו פה קדוש. עוסק רק בתורה. אם מוציא משהו מפיו זה מתקיים. תגיד לו שאני ביקשתי שיברך אותך". הוא נתן לי כמה סטירות חזקות ונפרד ממני.

היום כל יהודי ברחבי תבל יודע מי זה חכם שלום כהן. הוא גדול הדור ונשיא מועצת חכמי התורה. אז הוא היה מוכר בעולם היהודי כראש ישיבת "פורת יוסף" וכמי שמתאמץ לברוח מאור הזרקורים וההנהגה הציבורית. יהודי ענק שעוסק רק בתורה מבוקר עד לילה.

הגעתי לביתו שברובע היהודי, מצאתי זמן שהוא בבית ועליתי לבקש ממנו ברכה.

מרן ישב בפינה ליד ארון הספרים. הוא היה שקוע לגמרי בלימודו וחששתי לגזול מזמנו היקר והמדוד. לקח זמן עד שאחד מבני ביתו הצליח להסב את תשומת ליבו לעובדה שאני נוכח בחדר וממתין כבר דקות ארוכות.

תיניתי בפניו את צרתי. הוא הקשיב ואמר: "השם יעזור, נתפלל". הוא גם הגיש לי פתק קטן וביקש שארשום את שמי ושם רעייתי, וראיתיו מניח את הפתק מתחת לגמרא. היו שם עוד פתקים.

אחר כך לחץ את ידי ואמר: "שיהיו בשורות טובות". ולא יסף.

אני מוכרח להודות שיצאתי נסער מביתו. היה בו משהו עוצמתי, אבהי, נוגע, משהו בגישה שלו ובטוהר שעל פניו כבש את ליבי. כפי שאמר חכם עובדיה: "פה קדוש עוסק רק בתורה", ניכר בו (ובביתו הצנוע להפליא) שאין לו שום שיג ושיח עם העולם הזה. זה ריגש אותי (ועד היום מרגש אותי) לראות את ההערכה העצומה שהייתה בין שני גדולי העולם הללו שמאירים את עיני עם ישראל בתורתם ומנהיגים את יהדות ספרד בכל העולם.

כשהגעתי לאשתי וסיפרתי לה על המפגש היא שאלה אותי: "נו, הוא הבטיח שיהיו לנו ילדים?".

לקח לי זמן עד שעניתי לה. "לא. הוא לא הבטיח. הוא רק אמר שיתפלל".

* * *

המשכנו לעשות השתדלויות, אצל רבנים ואצל רופאים, אך דבר לא קרה. עליתי שוב לביתו של מרן הרב עובדיה יוסף, והוא בירך אותי ושאל: היית אצל חכם שלום?".

"הייתי!", אמרתי.

"נו, ומה?".

"הוא בירך אותי".

"תגיד לו שאני ביקשתי שיבטיח לך", אמר רבי עובדיה וחזר וכפל את דבריו. "זה פה קדוש זה. מה שהוא מוציא מפיו מתקיים".

יצאתי החוצה וסיפרתי לאחד ממקורבי מרן חכם עובדיה זצוק"ל את מה שאמר לי. הוא הציע לי: "חכה ליום כיפור, תשכור דירה ברובע ותלך להתפלל עם חכם שלום. ביום כיפור תבוא ותבקש ברכה. זה יום קדוש, וכשהכהן הגדול מברך – זה מתקיים".

למן יום הכיפורים של אותה שנה התחלתי להתפלל בישיבת "פורת יוסף", ולאחר התפילה, כשכולם היו עוברים לפני הכהן הגדול היית בא, מוריד את הטלית מהראש שיזהה אותי ומבקש ממנו ברכה. הוא היה מברך אותי, בחביבות יתרה (אף על פי שביום כיפור הוא היה מתנהל בכובד ראש המאפיינת את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש), אך להבטיח? אפילו לא העזתי לבקש.

כך, מדי שנה בשנה. 15 שנה. 15 ימי כיפור. ו-18 שנים ללא זרע של קיימא.

הימים הפכו אפלים ורעים. איני רוצה להיכנס כאן לתיאורים, אך לכל אחד ברור שילדים הם הבסיס לכל משפחה. במהלך השנים ראינו את החברים בני גילנו ואת בני משפחתנו חוגגים בר מצוות לילדיהם. בשלב זה, כאלה שנישאו שנה לפנינו כבר מתחילים לארס את בנותיהם, ואנחנו שנינו לבד, עם כל הכאב, הבדידות, הצער והדאגה.

ואם לא די בזה, לפתע נחתה עלינו צרה צרורה נוספת.

* * *

כפי שסיפרתי, רעייתי עסקה בהוראה, ובמהלך השנים הפכה לסגנית מנהלת.

כסגנית היו עליה סמכויות רבות, שמצד אחד העמיסו עליה עול, אך מצד שני הביאו לה המון סיפוק ושמחה.

המנהלת שמעליה הדריכה אותה, ולמעשה היה ברור שהיא מייעדת אותה לתפקיד המנהלת כאשר המנהלת הנוכחית תצא לפנסיה.

ואכן, בהגיעה לגיל פרישה, חיכינו בציפייה להודעה על מינויה של רעייתי כמנהלת.

משום מה, הודעה זו בוששה לבוא.

העניין לא היה באחריות המנהלת, כי אם באחריות הגוף המנהל את הרשת הגדולה. המנהלת מסרה את המלצתה החמה, ומעבר לכך לא הייתה לה כל סמכות ונגיעה למינוי המנהלת שתבוא אחריה.

* * *

יום אחד, היה זה סמוך לחודש אדר, אשתי מקבלת טלפון.

על הקו היתה אישה הצעירה ממנה בשנתיים.

"שלום", היא אמרה בקול מהוסס, "אני מדברת עם סגנית המנהלת?".

אשתי אישרה לה.

"תשמעי", היא אמרה, "אתמול בישרו לי שאני מקבלת את תפקיד המנהלת בבית ספר שלכם...".

"מההה?", שמעתי את אשתי זועקת. אשתי, שבדך כלל הייתה שקטה ומאופקת, הייתה נסערת.

התקדמתי לכיוון הטלפון ושמעתי את אשתי שואלת: "ומי הודיע לך את זה?".

"מהנהלת הרשת הודיעו לי", היא אמרה.

אשתי כיסתה את הפומית ולחשה לי: "הם מינו מישהי אחרת כמנהלת". מזל שאשתי לא ראתה את עצמה. היא היתה חיוורת כסיד. חששתי לבריאותה.

אשתי העבירה את הטלפון על "רמקול".

"ומדוע את מתקשרת?", שאלה אשתי שסוף סוף מאה מה לומר אחרי ההלם הראשון.

"אני מתקשרת כי לא אקבל את התפקיד ללא רשותך".

אשתי איבדה את המילים. "אני לא מבינה מה את צריכה את הרשות שלי. אני לא מחליטה על כלום. מישהו שלח אותך לקבל ממני רשות?".

"לא", אמרה המחנכת, "ואני גם בטוחה שהם יכעסו עלי מאד כשידעו שהתקשרתי".

"אז למה באמת התקשרת?", שאלה אשתי.

"אני אספר לך את כל האמת", אמרה המטלפנת. "למעשה הזמינו אותי למשרדי ההנהלה ועשו מעין טקס סמלי עם כוסית "לחיים", ואני חזרתי הביתה שמחה ומאושרת וסיפרתי לבעלי על המינוי המפתיע.

לאחר מכן סיפרתי לכמה מחברותי העובדות במקצוע, והן הגיבו בשמחה ובברכות. אך אחת מהן, שעובדת אצלכם כממלאת מקום, אמרה לי, 'רגע, אני לא מבינה, מדוע עקפו את בתיה (שמה של אשתי)?'.

"שאלתי אותה מי זו בתיה", סיפרה המחנכת לאשתי, "והיא אמרה לי שהיא סגנית המנהלת, ולכולם היה ברור שהיא הולכת להיות המנהלת".

"סגרתי את הטלפון והתחלתי לברר עליך, ושמעתי עליך המון דברים ממש טובים. בעצת בעלי התקשרתי למישהי מהנהלת הרשת ושאלתי אם המינוי הזה הוא בהסכמתך.

היא שאלה: 'ומדוע זה חשוב לך?'.

'הייתם צריכים לומר לי שיש מישהי על התפקיד', אמרתי. 'אני לא הייתי רוצה שיעשו לי דבר כזה'.

"בת שיחי הגיבה בכעס", סיפרה המחנכת, "היא אמרה שזה לא ענייני, ושנתנו לי הזדמנות ועלי לקחת אותה ולא להתערב בשיקולי הרשת. 'עליך לדעת כי יש לנו מועמדות אחרות. היא בכל מקרה לא תתקדם לתפקיד מנהלת, ואם את לא תקחי את התפקיד מישהי אחרת תיקח'. כך אמרה לי, וניתקה (בכעס) את השיחה.

"חשבתי על זה לילה שלם", סיפרה המחנכת, "והחלטתי יחד עם בעלי שאנחנו לא לוקחים את התפקיד הזה בלי קבלת רשות ממך", אמרה המחנכת.

"ואם אני לא אתן את הרשות?", שאלה אשתי.

"אני אסרב לקבלת התפקיד", אמרה המחנכת.

אשתי התרגשה עד דמעות.

"מאיפה את?", היא שאלה.

"למה זה חשוב?", שאלה המחנכת.

"כי לא חשבתי שיש מקום בעולם שיש בו אנשים כמותך".

"זה לא אני, זה בעלי", אמרה.

"זה גם את וגם בעלך, אבל בעיקר זו את", אמרה אשתי. "תני לי לילה ואחשוב על זה".

* * *

היינו שנינו המומים ומרוגשים, ולמען האמת גם מבולבלים. מצד אחד, הידיעה על כך שהחליטו לעקוף את אשתי היתה מכה שקשה היה לנשיאה, אך מצד שני... הטלפון הזה היה ענן של חסד וטוב שלא פגשנו מעולם. הרגשנו שכוח של רוע התנגש בכוח של טוב, זה עשה לנו טוב. זה עשה לנו רע, זה גרם לנו כאב, זה הביא לנו קורת רוח. בקיצור, בלבול מושלם.

ובעיקר, עמדה לפתחנו שאלה מה עונים לה? האם נסרב? הרי זה לא יעזור. האם נסכים? איך אנחנו יכולים להסכים למהלך שברור כשמש שאינו ענייני, אלא מונע משיקולים אחרים?

החלטנו שנעשה שאלת חכם. באופן טבעי החלטתי להפנות את השאלה לחכם שלום כהן.

באתי לביתו שבעיר העתיקה, סיפרתי לו את הסיפור ושאלתי מיניה וביה האם לתת הסכמה או להודיע כי איננו מסכימים.

להפתעתי, חכם שלום לא התייחס לשאלתי. הוא היה נרעש ונרגש מהסיפור. בפעם הראשונה בחיי ראיתיו יוצא מגדרו, מהענייניות שלו, מהרצון לשוב לדף הגמרא. דומה שגם עיניו היו לחות. "הוא התעניין שוב ושוב בפרטי הסיפור וחקר מה הביא את אותה מחנכת ובעלה לנהוג באצילות כזו. "זה מעשה גדול מאד", אמר. זה ריגש מאד אותי ואני פרצתי בבכי. ההתעניינות הבלתי צפויה של חכם שלום גרמה לי להבין איזה מעשה נדיר נעשה כאן.

"אני אחשוב על הדברים ואתן לכם תשובה מחר", אמר הצדיק והפטיר. "תקרא גם לו (לבעלה של האשה) שיבוא אצלי. אני רוצה לדבר איתו".

התייצבנו אצלו מיד למחרת.

חכם שלום כהן ישב על הכסא וקיבל אותו במאור פנים מיוחד. אמר לו מילים טובות ושיבח אותו מאד. ואז אמר לו: דע לך שעשיתם מעשה גדול וגבוה כל כך שמגיע עד כסא הכבוד, זהו מעשה שמרעיש את העולמות, הקדוש ברוך הוא שמח בכם על מה שעשיתם. תתפלל ותבקש מהקב"ה – זוהי שעת רצון!".

בעלה של המחנכת היה נבוך. ניכר היה שרצה לומר משהו אך היה נבוך מלומר. הצעתי לו שאולי שאצא מהחדר אך הוא אמר בנחישות: "לא, אני דווקא רוצה שתישאר".

"אומר לכבוד הרב", הוא פנה לחכם שלום. "השיקול המרכזי שלי ושל אשתי, הוא לא לצער אישה שלא זכתה לפרי בטן זה 18 שנים. אני מבקש בתמורה למעשה שלה שהרב יברך בשעת רצון הזו את האיש הזה ורעייתו ויבטיח להם פרי בטן בקרוב, זה יהיה שכרנו".

לא האמנתי למשמע אוזני. פרצתי בבכי שאין לתארו. גם האברך עמדו דמעות בעיניו. חכם שלום הליט את פניו. זה היה מעמד שלא היה ולא יהיה כמותו. אדם אציל נפש, שהוא ורעייתו עשו מעשה אצילי ונדיר, וכשיש לו הזדמנות לקבל שכר על כך, הוא מעדיף לבקש על מישהו שהוא כלל לא מכיר.

היו שם רגעים שנדמו כנצח. ואז, הזיז חכם שלום את ידיו, הישיר פנים אליי ובפעם הראשונה בחיי לאחר כל כך הרבה ניסיונות הפעם הוא היה החלטי ובשלוש מילים גזר את הגזירה: "בסיעתא דשמיא. השנה!".

לאחר מכן פנה לאברך ואמר לו: "שאשתך תלך ותודיע כי אינה מעוניינת בתפקיד. אני אשלח מישהו ואדאג לשאר, אתה לא תפסיד מזה". רגע לפני שיצא פנה שוב האברך אל גדול הדור בנימה של חיוך ואמר: "כבוד הרב, את הברכה שלי עוד לא קיבלתי, כבודו יבטיח לי שכשאזדקק לישועה הרב יתפלל עלי"... חכם שלום כהן חייך באהבה, ובטרם הגענו אל מפתן דלת היציאה הוא כבר היה שקוע עמוק עמוק בתלמודו.

הלכנו משם, נפרדנו בחיבוק אמיץ ואני רצתי לספר לאשתי שקיבלנו את ההבטחה שלנו.

המחנכת הודיעה על סירוב. הנהלת הרשת געשה ורעשה ואף ניסתה להעביר את התפקיד לאחרות, ברם סירובה של המחנכת לקבל את התפקיד גרם לשמועה להתפשט כאש בשדה קוצים, ואף אחת כבר לא הסכימה לקבל את התפקיד, אם מחמת האמת ואם מחמת הביקורת הציבורית.

חודש לאחר מכן קראו לאשתי והודיעו לה על קבלת התפקיד.

ושמונה חודשים לאחר מכן חבקנו בן זכר. הבטחתו של מרן חכם שלום כהן התקיימה במלואה.

* * *       

מאז עברו חלפו להן 18 שנה נוספות. זכינו לעוד ילדים וגם שלחנו כמה מהם להתברך אצל מרן חכם שלום כהן.

אבל הסיפור הארוך הזה עדיין לא הסתיים...

לפני חמש שנים חלתה בתה של המחנכת הנפלאה ואצילת המידות במחלה הנוראה. זה קרה לה בגיל 19, ממש לפני השידוכים.

הם עשו כל שיכלו כדי להצילה, אך המצב הלך והחמיר.

יום אחד הם הגיעו אלינו.

תכף ומיד ידענו מדוע הם באים. וככל שהיינו עצובים על הסיבה, כך שמחנו על הזכות שיש לנו להחזיר להם טובה תחת טובה.

הם ישבו וסיפרו שמאז, למעשה, היא לא התקדמה לשום תפקיד. בכל פעם שבאה לקבל קידום, נאמר לה: "את הקידום שלך כבר קיבלת". בכל פעם שביקשה אפילו תוספת של שעות או דרגה, דברים שכל אחת מקבלת, הייתה מישהי מההנהלה (תמיד אותה מישהי) שהייתה מתופפת קלות על מסעד כסא המנהלים שלה ואומרת: "את היית יפת נפש, אה? אז תישאי בתוצאות. את הקידום שלך כבר קיבלת".

יום אחד, כשבאה לבקש בקשה כלשהי, היא נשאלה על ידי אותה בכירה: "תגידי, הרי את יודעת שלא תקבלי, אז מדוע את ממשיכה לבקש ולשמוע שוב ושוב תשובות שליליות?".

וזו התשובה שענתה לה המחנכת: "אני אומר לך מה. נכון, אני הפסדתי ניהול בית ספר, אבל בזכות המעשה הטוב שעשיתי הקב"ה פתח עלינו את אוצרו הטוב. במקביל להוראה פתחתי ביוזמה חינוכית כלל ארצית שמכניסה לי ולמשפחתי סכומים שאפילו את לא מרוויחה, ובמקביל - אני נהנית מאד מעבודתי כמחנכת. ואת יודעת מדוע זה קרה. כי הקב"ה ראה את הוויתור שלי. ולגבי שאלתך מדוע אני באה אלייך בבקשות, אף על פי שאני יודעת שאת תתופפי על מסעד הכיסא ותאמרי לי בחיוך שאת הקידום שלי כבר קיבלתי – ובכן, אני באה בדיוק בשביל לשמוע את המילים הללו. כי לא רק אני שומעת אותן. גם בורא עולם שומע אותן, ותכף ומיד הוא ממהר להמטיר עלי ועל משפחתי שפע בל יתואר. אני לא באמת צריכה את הקידום. את המילים הללו אני צריכה. בדיוק הפוך ממה שחשבת...".

אמרה והלכה.

* * *

"וכעת", סיפרה המחנכת, "נקלענו לצרה צרורה, ויש איזו הבטחה של מרן חכם שלום כהן שאנו רוצים לממש. אנו רוצים שתתלוו אלינו לביתו, כדי להחיות את כל מה שקרה".

מובן שהסכמנו.

היה זה לפני שנתיים, שלוש שנים לאחר שהתגלתה המחלה בגופה. במצב קשה מאד.

הלכנו לביתו. היה זה ביום תענית אסתר. הוא זכר אותנו מיד ושמע בצער את הקורות אותם. הם לא היו צריכים להזכיר לו כלום. הוא זכר היטב את כל הסיפור על בוריו.

הרב שאל וחקר בדבר המחלה והרופאים המטפלים בילדה ויעץ מה שיעץ. ביקשנו שיברך ויגזור, אך הרב לא הגיב. בדיעבד התברר לנו שגדול הדור היה תפוס באותם ימים באחת מהסוגיות הציבוריות המורכבות והגדולות ביותר שהיו לעם ישראל בשנים האחרונות, אשר הונחו על שולחנו והמתינו להכרעתו כמנהיג היהדות הספרדית וכמי שבהוראתו ממשלות קמות ונופלות.

אחד מבני הבית קרב אלינו וגילה את אוזננו: "תבואו בסעודת פורים. תבקשו מה שתרצו. הרב מברך!".

הגענו יחד בסעודת פורים. הרב היה מוקף בעשרות אנשים לצד בני משפחתו ועשרות נכדיו. פילסנו דרך והגענו עד אליו. וכעת, בסעודת פורים, שהכל מבושמים מיינות משובחים מחד, ושזהו יום המסוגל לישועות מאידך כמאמר הגמרא "כיפורים – כפורים", אזרתי אומץ והעזתי לבקש.

"הרב", זעק בעלה של המחנכת. "אני חייב ברכה". הוא התחיל לבכות ועיניו זלגו דמעות כמים. "כבוד הרב זוכר את הברכה שלא לקחתי לפני כמה שנים, אז עכשיו אני רוצה אותה, אני זקוק לה"... הוא בכה כמו תינוק. חייה של ביתו עמדו כאן על כף המאזניים והוא לא ויתר.

הכהן הגדול, קודש הקדשים, אחז בשתי ידיו ברכות ובחמלה וחייך. הוא חייך את אותו חיוך בדיוק שחייך אז, והבנתי שהוא זוכר בדיוק על מה הוא מדבר. הוא נטל כוס יין מלאה שעמדה על שולחנו והגיש לו. "לחיים", הוא אמר, "לחיים טובים ולשלום. בריאות ורפואה שלמה במהרה לילדה. אל תשמע למה שאומרים הרופאים. תהיה שמח!".

יצאנו משם נרגשים ומאושרים, ואני המתנתי לבאות.

בשנה שלאחר מכן עברה הבת מספר טיפולים וניתוח, ובפורים שלאחר מכן כבר יכולנו לבשר לחכם שלום כהן כי הבת נרפאה ממחלתה הקשה כנגד כל התחזיות, כברכתו ובגזירתו, צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

ומדוע אני מספר זאת כעת?

כי לפני חודש נישאה הבת לבחור ישיבה בריא ושלם. מסדר הקידושין היה חכם שלום כהן. אני הגעתי לשם עם אשתי ועם בני הבכור... וגם שימשתי כאחד העדים. רק מעטים ידעו איזה סיפור ענק מרגש ולא יאומן גדול מסתתר סביב החופה הזו.

מלבד המסר האדיר שיש בסיפור הזה על כוח הוויתור והנתינה, היה חשוב לי סוף סוף להביע את רחשי תודתי למרן גדול הדור חכם שלום כהן שליט"א שהשם יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, שאני מעיד עד כמה ברכותיו, ברכות כהן גדול, מתקיימות. חשבתי על כך שאולי הסיפור הזה יגרום לו לעומס ולטרדה, אך חשבתי שאיני יכול למנוע טובתם של אנשים. מה גם שבזמן האחרון ממילא התפרסמו מפה לאוזן כל מיני ברכות וישועות פרי ברכתו, ממש כדברי מרן רבי עובדיה יוסף שליט"א לפני כל כך הרבה שנים: "תלך אצל חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף. יש לו פה קדוש. עוסק רק בתורה. אם מוציא משהו מפיו - זה מתקיים".

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא או חייגו למספר: 073-222-12-50

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.4 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים