אנשים מספרים על עצמם

אנשים מספרים על עצמם: טיול של ערבית

בן ישיבה נרדם באוטובוס, וכשהוא מתעורר, מתברר לו שעלה בטעות לאוטובוס המוביל לטבריה. את מה שעבר עליו בלילה – הפחדים, ההפתעות, הטיפוסים שפגש – הוא לא ישכח לעולם

| ה' אדר א' התשע"ט |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

זה קרה לפני 30 שנה. הייתי אז בן 17, בן יחיד להוריי. ההורים שלי שמרו עלי כמו... כמו על בן יחיד. מה יש יותר מזה? בנושא טיולים, למשל, הייתי יכול לחלום על מסלול. טיול היה רק למקום שיש בו כביש ומים וקצת נוף. עדיף חורשה עם שולחנות, כמובן בלוויית הורי. שניהם, פלוס תיק עזרה ראשונה בגודל ארון ודאגות בגודל המדינה כולה.

יום אחד, היה זה לאחר הפסח, כאמור לפני שלושים שנה, אבא שלי נראה לחוץ קצת. הבנתי שיש חבילה חשובה מאוד שצריכה להגיע מירושלים ואין מי שיביא אותה, והוא צריך את זה עד מחר. שמעתי אותו מתייעץ עם אמי, והיא אומרת: "אתה לא שולח אותו. אתה נורמלי? לירושלים? לבד???".

אבל אבי, כך מסתבר, היה מוכרח לקבל את החבילה הזו, ושכנע את אמי להסכים שאסע.

"תיסע לתחנה מרכזית. תספיק את האוטובוס האחרון לירושלים. תישן אצל הדוד, ומחר על הבוקר תתפלל ותיסע בחזרה".

האוטובוס האחרון לירושלים יצא ב-10:30 בלילה. הם נתנו לי תיק עם ארנק ובו כסף, פיג'מה, אוכל, שתייה ותרופות. אל תשאל למה. אמי הזהירה אותי אלף אזהרות שלא אדבר עם איש ושלא אעשה שטויות ושלא אאבד את דרכי.

* * *

נסעתי לתחנה המרכזית ושם עליתי לאוטובוס. התיישבתי ליד החלון, הנחתי את התיק הגדול ומהר מאוד נרדמתי.

בשלב מסוים התעוררתי. האוטובוס עדיין נסע. אני מסתכל על השעון ורואה שהשעה 12 וחצי בלילה.

אבל מהי הירידה הארוכה הזו? הבטתי דרך החלון, ואז ראיתי מראה מופלא.

ים!

יופי, חשבתי, הגענו לים של ירושלים.

אבל זה היה רגע שבו נזכרתי שאין. אין ים בירושלים. פשוט אין.

"איפה אנחנו?" אני שואל את הנוסע לצִדי.

"עוד חמש דקות אנחנו בתחנה המרכזית".

"כן", אמרתי, "אבל תחנה מרכזית של מה?".

"מה של מה? של טבריה, ידידי. אתה לא רואה את הכינרת?".

יותר לא דיברתי. הבנתי שעליתי לאוטובוס לטבריה ולא לירושלים.

* * *

האוטובוס הגיע לתחנה במרכז טבריה, ואני ירדתי והתחלתי לרוץ. אחר שתי דקות של ריצה הבנתי שני דברים. הראשון, שאני רץ סתם. אין שום אוטובוס שאני יכול לרוץ אליו. וההבנה השנייה הייתה, ששכחתי את התיק שלי באוטובוס.

אני הולך ליד הטיילת של טבריה, ילד־נער אבוד, והראש שלי אפילו אינו מבין לאיזו צרה נכנסתי, וודאי לא איך אני יוצא ממנה.

אני מתקרב לאיזה קיוסק, מרחוק אני רואה שרשום "הקיוסק של יוסי". אני רואה אדם סוגר את הקיוסק וצועק "רגע, חכה שנייה!".

כשהתקרבתי, הבנתי שעשיתי טעות.

זה היה בריון בגובה שני מטרים, ברוחב שני מטרים, עם סנדלי אצבע, צוואר חבית ענק וגם פרצוף כועס.

"מה אתה רוצה?", שאג.

"אני... אני...".

"נכון אתה רוצה לעשות טלפון?", הוא אומר לי בעצבים. "אין תרומות, אין טלפונים, אין מסטיקים, אין סיגריות בחינם".

"מאיפה אתה יודע שאני רוצה לעשות טלפון?".

"זה דחוף, נכון?" אומר הבריון ומתעצבן עוד יותר, "נכון שזה דחוף לך וההורים שלך מתים מדאגה?".

"מאיפה אתה יודע?", אני שואל.

"אני צוחק אִתך", הוא אמר, אפילו שהיה נראה עצבני לגמרי, "לכולם זה דחוף ולכולם ההורים שלהם הולכים להיפטר מרוב דאגה".

"חלילה", אני אומר.

"בטח חלילה", הוא רוטן. "להדאיג אותם אתם יודעים, ואחר כך חלילה, אה?".

"אבל אני בן יחיד וטעיתי באוטובוס. הייתי צריך לבוא לירושלים ובאתי לטבריה, ושכחתי את התיק באוטובוס...".

* * *

הוא התחיל לצחוק. בעצם, לי זה לא נשמע כמו צחוק, אלא יותר כמו התפרצויות של רעמים כשהצוואר העבה שלו זז מצד לצד.

"את זה עוד לא שמעתי", אמר, "ותאמין לי ששמעתי תירוצים בחיים שלי. טוב, טוב, תעשה ת'טלפון שלך, תפסיק להתבכיין לי", אמר. "אבל חצי דקה, כי זה שיחת חוץ" (בתקופה ההיא שיחת חוץ היתה משהו שלובשים לכבודו חליפה ועניבה...).

אני מחייג להורים שלי.

"מה קרה?", אני שומע את אבא שלי לחוץ, "למה לא התקשרת? הדוד אמר שלא הגעת אליו...".

"כן, אבא, רציתי להגיד לך, אני טעיתי באוטובוס".

"איפה אתה?".

"אני בסדר... אני בטבריה...".

"ירחם השם, הוא בטבריה. מה עשית? למה נסעת לשם?".

"טעיתי".

"אבל איפה תישן?".

כאן עשיתי משהו שלא העזתי לעשות מעולם. לשקר להורי. אבל במקרה הזה הרשיתי לעצמי. הכרתי אותם ואת ההיסטריה שלהם. חשבתי אז שזה בבחינת לשנות מן האמת מפני דרכי שלום ופיקוח נפש.

"זה בסדר. פגשתי כאן חבר ואני בבית שלו".

"מי זה החבר?".

"רחמילבסקי", המצאתי והייתי המום מכושר האלתור שלי.

"תגמור כבר!" צועק יוסי, שהיה הדבר הכי רחוק מרחמילבסקי שיכולתי להביא.

* * *

"מי זה שם צעק?", שאלה אמי.

"זה האבא של החבר שלי. הוא מתעצבן שזה שיחת חוץ".

"אה", אמרה אמא וידעתי שהיא בדרגת התעלפות 3. "תגיד, הכל בסדר עם הרחמילבסקי הזה?".

"בטח, צדיק. בחור מצוין. תהיו רגועים. אני חייב לסיים. לילה טוב". סגרתי את הטלפון. "תודה רבה לך", אמרתי ליוסי הענק.

"מה תודה רבה? אתה בא אלי הביתה".

אם חשבתי שהסיוט מאחורי, כעת הבנתי שרק התחלתי. ללכת אל הענק הזה הביתה?

בשלב זה היו לי שתי אפשרויות: האחת לברוח, והשנייה לא לברוח.

פחדתי להישאר, אבל פחדתי עוד יותר לברוח.

החלטתי שאני הולך אחריו.

הלכנו מספר דקות. הגענו לאיזו מאורה. קומה ראשונה, שטיחים מהמזרח, מקטרות, בית מוזר. ואני, אל תשכחו, ילד מפונק שמעולם לא ישן אפילו אצל חבר.

* * *

הוא סידר לי מזרן באיזה חדר. על המדפים היו פילים ונמרים מפוחלצים. ממש גן חיות, מתות. נשכבתי, מת מפחד, לא יודע מה מצפה לי הלילה ומה אני עושה בבוקר בלי כסף ובלי כלום.

אני יודע שההורים שלי לא ישנים. אני כל כך מכיר אותם ואת דאגתם, ומבין שהם ממש יושבים ומתים מדאגה, בטח מצלצלים לקיוסק ואיש אינו עונה.

פתאום אני נזכר שלא התפללתי תפילת ערבית. זה משהו שאבי תמיד הקפיד, שאתפלל ובמניין.

ידעתי שמניין לא אוכל להשיג, אבל להתפלל? ועוד איך. במיוחד עכשיו.

נעמדתי להתפלל ערבית. תפילת ערבית כזו מעולם לא התפללתי. שלושת רבעי שעה שמונה עשרה. התפללתי עלי, על ההורים שלי. כל מילה קיבלה משמעות חדשה. סיימתי את התפילה וממש הרגשתי מדוע קוראים לתפילה עבודה. פשוט הזעתי.

בשלב מסוים נרדמתי.

* * *

ב-6:00 בבוקר מישהו מזיז אותי: "בוקר, קום".

אני מזנק מהמיטה. "רוצה כוס קפה?", בסדר, קפה, אין בעיה. אני חי. הוא לא הרג אותי בלילה. שיהיה קפה.

לאחר מכן הוא שואל: "איך תגיע כעת הביתה?".

לא ידעתי מה לענות. נתקעתי בלי שקל, שאלתי אם אפשר לתת לי דמי נסיעה.

הוא עולה על כיסא, מוציא משם צנצנת מלאה באגורות, ואומר לי: "תיקח את הצנצנת ותן לנהג. מקווה שיספיק לך".

היו חסרות כמה מטבעות. עליתי לנהג ואמרתי לו שזה מה שיש לי, ושאתמול הגעתי לכאן ואיבדתי את התיק.

"אז אתה הבחור שאיבד את התיק?", צעק הנהג, "מצאנו לך אותו".

הוא פתח את החלון וצעק: "שמעון", ושמעון רץ למחלקת אבדות והביא לי את התיק הענק שלי עם התפילין, הפיג'מה והארנק.

חזרתי הביתה. הורי נראו כאילו איבדו את הבן היחיד שלהם. קיבלתי את המקלחת של החיים.

הרגעתי אותם. סיפרתי להם הכל מתחילה ועד סוף, אמי כמעט התעלפה פעמיים, ואבי רק פעם אחת, כשהבין מי היה רחמילבסקי ועם מה הבן שלו התמודד. שניהם חיבקו אותי והבטיחו לי בתור פרס, שלעולם לא יתנו לי לזוז בלי ליווי, אפילו למכולת...

כעבור חמש שנים התחתנתי. במהלך השנים נולדו לנו שבעה ילדים.

* * *

20 שנה לאחר מכן הייתי צריך לנסוע לטבריה לפגישה חשובה.

אמנם הייתי כמה וכמה פעמים בטבריה, אבל משום מה לא נתתי את ליבי לחוב שאני חייב לאיזה בעל קיוסק. מסתבר שחובות זה משהו שאתה זוכר רק אם חייבים לך...

החלטתי שהגיע הזמן להגיע לקיוסק הזה, להגיד לאיש תודה ולהחזיר לו את הכסף.

אני מגיע לטבריה, מחפש את הקיוסק של יוסי. מצאתי שלט מואר: "קיוסק יוסי ממתקים", אבל את יוסי אני לא רואה.

התאכזבתי. ניגשתי למוכר, שהיה עם זקן ופאות.

"תגיד", אני שואל את המוכר, "אתה יודע איפה יוסי?".

המוכר מסתכל בי בחשד. "מה אתה רוצה ממנו?".

"אני חייב לו כסף".

"אין מצב", הוא אומר. "אולי יוסי חייב לאחרים, אבל אף אחד לא חייב ליוסי".

"אני כן".

"כמה?".

"לא הרבה. זה מלפני עשרים וחמש שנה. היום זה שווה אולי חמישים שקל. הייתי בחור בלי לירה. הוא נתן לי צנצנת מלאה מטבעות...".

הוא רק שומע את זה וקורא: "זה אתה? זה שרצה להגיע לירושלים והגיע לטבריה, בן יחיד?".

"כן, זה אני".

האיש התבונן בי בלי לזוז, אחר כך קפץ מעל הקופה, תפס אותי, הרים אותי באוויר מטר והתחיל לרקוד אִתי כמו משוגע.

אמרתי לו: "תירגע, תן לי לנשום".

"אני יוסי", הוא אומר לי, "רק הדבקתי לי זקן ופאות. חזרתי בתשובה, ואתה יודע בזכות מי? בזכותך. אתה יודע מה אתה בשבילי?".

הוא מוציא מהכיס תמונה של ילד חמוד עם כיפה ופאות. "זה הילד שלי", הוא אומר. "הוא וכל הילדים הצדיקים שלי בזכותך".

"תירגע", ביקשתי, "ותסביר לי מה הקשר בין הסיפור שלי לחזרה בתשובה שלך".

"תקשיב טוב, זה לא הסיפור ולא הצנצנת, אלא תפילת ערבית שלך. בלילה כשהלכת לישון השארת את הדלת פתוחה, והתפללת כמו שלא ראיתי בן אדם מתפלל. בכית ואמרת כל מילה, ואני, ירדו לי דמעות. אחרי שהלכת, באתי לרב בבוקר. אמרתי לו שישן אצלי מישהו דתי שצועק ובוכה, מה הדבר הזה? הוא התחיל להסביר לי את חשיבות התפילה ואת האמונה בבורא, וכך חזרתי בתשובה בזכות תפילת ערבית שלך.

"פתחתי שיעור תורה כאן, כבר עשרים וחמש שנה פעם בשבוע, הכל בזכות התפילה שלך. מה תגיד על זה?".

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא או חייגו למספר: 073-222-12-50

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.8 (27 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה לפסח עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הגדה לפסח "ברוך יאמרו" - הרב ברוך רוזנבלום

הגדה עומדת

ערכת יודאיקה "בני מלכים" לפסח

הגדה של פסח - חבורת תריג

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 1 - חיים ולדר

לכל המוצרים