הלכות בציעת הפת

הלכות בנושא על איזה פת מברכין

הלכות בנושא על איזה פת מברכין מתוך ילקוט יוסף, קיצור שולחן ערוך, מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

| י"א טבת התשע"ז |

א אם יש לו לחם שלם, נכון יותר לברך על השלם, אפילו אם הוא לחם קטן. ואם הלחם השלם הוא משעורים, והחתיכות הם מחטים, יניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף א'].

 

ב פת גמור אפילו פחות מכזית, מברך עליו המוציא. אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף ט].

 

ג פיצה הנאפית בתנור עם בשר או גבינה, ונילושה במים, יש לברך עליה ברכת המוציא. ואם אכל שיעור כזית מברך ברכת המזון. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף יז]. ואם נילושה בחלב וטעם החלב ניכר בפיצה, יברך מזונות. ופשטידה (בצק ממולא בבשר וכדומה) הנאפית בתנור, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל פשטידא הנעשית מבצק עלים וכדומה, והעיסה נפרכת, אף שיש בתוכה בשר וכדומה, [הנקרא בורקס בשרי], מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכן סיגרים הממולאים בבשר, העשויים מבצק עלים [שהוא קצת יבש שנכסס בשיניים], וכדומה. אבל פשטידא הנאפית מבצק רגיל ונילוש במים, וממולא בבשר או בדגים או בגבינה, ואופים אותה כעיסה רגילה, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמ' קכה, ובמהדורת תשס''ד עמ' תשה. שארית יוסף ח''ג עמ' רצו, שו''ת יביע אומר ח''ט חאו''ח סי' קח אות סד. הליכות עולם ח''ב עמ' קיד].

 

ד הספרדים ובני עדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח, ''בורא מיני מזונות'' ולאחריה על המחיה. ויש למנהגם זה על מה לסמוך. אך מי שרוצה לנהוג לברך על המצה המוציא וברכת המזון, כשהוא קובע סעודה על המצה, [אפילו בלי שיעור קביעות סעודה שקובעים על עוגה], יכול לנהוג כן, אחר שהמצה עשויה לאוכלה עם מיני ליפתן וכדומה, ואינה דומה לפת הבאה בכיסנין הבאה בדרך כלל לקינוח סעודה. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור, או שקובעים סעודתם על המצה, שהוא שיעור שבעים ושנים דרהם, שהם מאתים ושש עשרה גרם, ואז מברכים על המצה המוציא וברכת המזון בלי פקפוק. וצריכים ליטול ידים כדין פת, בלי ברכה. (והמברכים יש להם על מה שיסמוכו. וכשאוכל שיעור 162 גרם, יטול ידיו בלי ברכה). ויש שפוטרים הברכה הראשונה של המצה בטעימה מפת גמור, ובכהאי גוונא יברכו ברכה אחרונה ''מעין שלש''. ומי שאינו רגיל לאכול פת כלל, מסיבות בריאותיות וכדומה, אלא מצה בלבד, יברך עליה המוציא וברכת המזון. ומנהג האשכנזים לברך על המצה המוציא וברכת המזון בכל השנה כמו בפסח. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד קכו. והוא על פי מעשה רב].

 

ה המטגן פרוסת לחם שאין בה כזית, אף שיש בה תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות. וכן פירורי לחם מבושלים, שאין בהם כזית, אף שיש להם תואר לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות, ומעין שלש. ואם יש כזית מן הפת, מברך המוציא וברכת המזון. [ילקו''י, שם עמ' קכז].

 

ו עיסה רגילה שיש עליה שומשמין, מברכים עליה המוציא לחם מן הארץ, ואם אכל שיעור כזית, מברך ברכת המזון. ואם יש בה הרבה שומשמין עד שאין ניכר טעם העיסה מרוב השומשמין, מברך עליה מזונות ועל המחיה. ואין חילוק בזה בין אם היו השומשמין על העיסה או שהיתה ממולאת מהם. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ''ז וברכות עמ' קכח. הליכות עולם ב' עמ' קיד].

 

ז פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. (על המחיה). ופת הבאה בכיסנין הוא, פת העשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. וכן עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, וטעם תערובת מי הפירות או התבלין או החלב ניכר בעיסה, שמברכים עליהם בורא מיני מזונות. ואפילו אם הקמח עיקר, מברך עליה בורא מיני מזונות. ואם אין טעמם ניכר בעיסה, מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. ופת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם, מברך בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה. [ילקו''י ברכות עמ' קכט].

 

ח הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין (עוגה), דהיינו שאוכל למעלה מ-216 גרם, [כשיעור ארבע ביצים, וטוב להחמיר לאכול כשיעור 230 גרם] מברך על העוגה המוציא לחם מן הארץ, וברכת המזון. ואם התחיל לאכול את העוגה שלא על דעת לקבוע עליה סעודה, ובירך בורא מיני מזונות, ונמשך באכילתו, עד שאכל שיעור 216 גרם, יברך ברכת המזון, אף שבירך בתחלה מזונות. וכבר נתבאר לעיל שאם אוכל עוגה שיעור 162 גרם, יטול ידיו בלי ברכה. ואם אוכל שיעור 216 גרם, הרוצה לברך על הנטילה יש לו על מה שיסמוך. [ילקו''י, הלכות ברהמ''ז וברכות עמ' קכט].

 

ט כשקובע סעודתו על עוגה, צריך שיאכל כל כזית מפת הבאה בכיסנין בתוך כדי אכילת פרס. ואם אוכל פחות משיעור ארבע ביצים מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה. ומכל מקום נכון להזהר לכתחלה שלא לאכול מפת הבאה בכיסנין כשיעור שלש ביצים, דהיינו נ''ד דרהם, שהם כמאה ששים ושנים גרם. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ''ז וברכות עמוד יז].

 

י מה שמצוי בכמה סעודות מצוה, שמביאים חלות מתובלות בסוכר, ומודיעים לצבור שאין צריך ליטול הידים, כיון שמברכים עליהם בורא מיני מזונות [באופן שהמתיקות ניכרת], יש להעיר, שאם קובעים סעודתם עליהם ואוכלים שיעור כ-216 גרם, צריכים לברך המוציא וברכת המזון. [וכבר נתבאר שאם אוכל 162 גרם מהלחם המתוק, נוטל ידיו בלא ברכה, וכל שכן כשאוכל 216 גרם שצריך ליטול ידיו]. וגם בחתונות הנערכות כיום עם חלות מתוקות יש לנהוג כן. [ילקו''י, דיני ברהמ''ז עמ' יח בהערה, ועמ' קל, וראה בשו''ת יביע אומר ח''י סי' יח שדחה מ''ש בזה בברכת ה' לברך המוציא וברהמ''ז על חלות מתוקות שאוכלים בחתונות, אף כשאינו אוכל 216 גרם, שכיום רגילים לקבוע סעודה בחתונות אף בפחות מ- 216 גרם, ואין דבריו נכונים, והם נגד דברי הרב בית דוד, הגר''א, הגר''ז, החיד''א, לקט הקציר, בן איש חי, בית מנוחה, כה''ח, ועוד, שכולם העידו על המנהג שאין מברכים המוציא וברהמ''ז אלא אם אוכל שיעור 216 גרם, והיאך לא חשש לסב''ל. ומה שחילק דבזמנם לא היו רגילים לאכול חלות מתוקות בחתונות, הנה מי יאמר לנו שבזמנם לא קבעו סעודה בחתונות על חלות מתוקות, ועם כל זה הצריכו שיהיה שיעור 216 גרם. וראה עוד בהליכות עולם ח''ב עמ' קיב, ובירחון קול תורה (אלול תשס''ג עמ' ג')].

 

יא כל דין זה של הקובע סעודתו על עוגה, ומברך המוציא וברכת המזון, הוא דוקא שהעוגה נאפית בתנור. אבל עיסה שבישלה או טיגנה, אינה נקראית לחם, ואף אם קובע סעודתו עליהם מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה. ולכן על הזלאבייא של התימנים, מברכים בורא מיני מזונות ולאחריה על המחיה, אף אם קובע סעודתו עליה. וכן סופגניות שבלליתן רכה ונעשות על ידי טיגון בשמן, אפילו אם קבע סעודתו עליהם אינו מברך המוציא וברכת המזון, אלא בורא מיני מזונות ועל המחיה. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד קלא].

 

יב הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין (עוגה), שצריך לברך המוציא וברכת המזון, ושבע באכילתו, ונסתפק אחר אכילתו אם בירך ברכת המזון או לא, חוזר ומברך מספק, חוץ מברכה רביעית לעד האל אבינו וכו'. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד קלב].

 

יג בכל אכילה שהאדם אוכל אינו מברך ברכה אחרונה אלא אם כן אכל כזית בכדי אכילת פרס. אבל אם אכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה כלל. וכן באכילה של מצוה, כגון אכילת מצה ומרור וכיוצא, צריך לדקדק לאכול כזית בכדי אכילת פרס. ושיעור זה הוא כשבע דקות וחצי. וטוב להחמיר בדברים שהם מן התורה לאכול כזית בארבע דקות. והקובע סעודה על עוגה, יש אומרים שדי שיאכל כזית מהעוגה בתוך זמן של אכילת פרס, שהוא בין ארבע לשבע דקות, ואף שאכל את שאר העוגה [בשיעור 216 גרם] קימעא קימעא, צריך לברך ברכת המזון. ולדינא צריך שיאכל כל כזית בשיעור תוך כדי אכילת פרס. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד קלג].

 

יד הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, ובצירוף הבשר וכו' אכל שיעור ע''ב דרהם, לא חשיב כקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין, שאין לצרף לשיעור זה מאכלים אחרים, אלא צריך שיקבע סעודה על העוגה ולא ביחד עם שאר המאכלים. [ילקוט יוסף חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד קלג].

 

טו האוכל איטריות ושאר מעשה קדרה מחמשה מיני דגן, וקבע סעודתו עליהם, אינו מברך המוציא וברכת המזון, אלא יברך בורא מיני מזונות ועל המחיה. ואף בדיעבד אם בירך עליהם המוציא, לא יצא. אבל אם טעה ובירך עליהם ברכת המזון יצא. [ילקוט יוסף חלק ג' על הלכות ברכת המזון וברכות עמוד קלו].

 

טז עיסה שנילושה בדבש אפילו אם לא היה הרוב דבש, מברכים עליה בורא מיני מזונות, כל שהמתיקות ניכרת בעיסה. ולדעת הרמ''א מברכים עליה המוציא. [ילקו''י, הל' ברכות עמוד קלז].

 

יז מי שקבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, והיה בדעתו לאכול למעלה משיעור מאתים ושש עשרה גרם, ונטל ידיו ובירך המוציא, ונאנס ולא אכל שיעור זה, מברך ברכה אחרונה על המחיה ועל הכלכלה, אף שבירך בתחלה המוציא. ומה שבירך המוציא לא נחשב כמי שבירך ברכה לבטלה. ומי שאכל עוגה ולא היה בדעתו לקבוע סעודתו על זה, ותוך כדי אכילה נמלך ורוצה לקבוע על זה סעודתו, יכול להמשיך באכילתו על סמך ברכת מזונות שבירך בתחלה, ואינו צריך לברך עתה המוציא, אף שאוכל שבעים ושתים דרהם. [ילקו''י, הלכות ברכות עמ' קלז].

 

יח זלאביה [זינגולא] הנעשית מסולת ודבש, ומטגנים אותה בשמן, מברכים עליהם מזונות. וכן במה שעושים מקמח דליל עם סוכר ומטגנים אותו ומטבלים אותו בדבש כשהוא חם, ברכתו מזונות. ואפילו אם קבע סעודתו עליהם, דהיינו שאכל יותר משיעור מאתים ושש עשרה גרם, אינו מברך אלא מזונות וברכה אחת מעין שלש. [ילקו''י, דיני ברהמ''ז וברכות עמ' קלח].

 

יט האוכל פת הבאה בכיסנין, ומלפת מעט בפירות הנמצאים לפניו, ועיקר כוונת אכילתו היא לפת הבאה בכיסנין, אינו מברך על הפירות, שהם נחשבים כטפלים כלפי העוגה. ואם באמצע אכילת העוגה אוכל מהפירות לבדם, וכבר אינו מלפתם ביחד, אין האחד פוטר את השני בברכה, וצריך לברך על שניהם. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד קלט, ועמוד תקלו סעיף ח']

הנקראים ביותר
הידברות שופס

אליהו שירי - אמונה - הכלי להשגת השפע

160לרכישה

מוצרים נוספים

הריני מאמין - מאיר גור ואליהו שירי

פאזל - הכותל המערבי - 250 חל'

כיצד ננצל מהכעס?

סט מעמד לחלה עם כיסוי חלה

א אידישע קאפ 2

שו"ת יביע אומר - חלק י"א

לכל המוצרים