סיפורי ילדים

"בִּשְׁבִילוֹ? בִּשְׁבִיל גְּדוֹל הַדּוֹר? וַדַּאי שֶׁאֲנִי מוּכָן לִמְסֹר אֶת הָאֶתְרוֹג שֶׁלִּי!" אָמַר הַיְּהוּדִי, אַךְ הוֹסִיף לֶאֱחֹז אֶת הָאֶתְרוֹג בְּיָדוֹ. הוּא הִרְהֵר מִסְפַּר דַּקּוֹת, וְאָמַר: "אֲנִי מוּכָן, אֲבָל זֹאת אֶדְרֹשׁ בִּתְמוּרָה - אַסְכִּים לִמְסֹר אֶת הָאֶתְרוֹג, אִם יֻבְטַח לִי כִּי שְׂכָרוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן עַל מִצְוַת נְטִילַת הַלּוּלָב בְּשָׁנָה זוֹ, יִזָּקֵף לִזְכוּתִי!"

הוּא מַבִּיט בְּפִנָּה זוֹ וְאַחֶרֶת שֶׁל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, מְנַסֶּה לְהָזִיז אֶת הַסְּפָרִים הַגְּדוֹלִים וְהַכְּבֵדִים, שֶׁמָּא מִסְתַּתֵּר הַסֵּפֶר הַקָּטָן בֵּינֵיהֶם - שֶׁהֲרֵי בְּמֶשֶׁךְ יְמוֹת הַשָּׁנָה לֹא נָהֲגוּ לִקְרֹא בּוֹ – אַךְ אֵינוֹ מוֹצְאוֹ!

שיויתי הוא איש גלמוד שאין לו אף קרוב בעולם. מדי פעם, הוא מבקר את הרבנית לאה צ'ולק, שמכינה לו במיוחד, בכל פעם שהוא מגיע, עוגה בלי קמח, שמן וסוכר. כהכרת הטוב כותב לה שיויתי שיר בחרוזים. יום אחד הוא נעלם...

אני לומד בישיבה שרחוקה מהבית, ולמרות זאת, בכל שבוע אימא טורחת לשלוח לי מנות אוכל עסיסיות, שמשמחות את לבי ומקלות על הגעגועים הביתה. מסתבר שיש עוד כמה שותפים לשמחה הזאת...

יש לי סוג דם נדיר. שנים רבות חיכיתי ליום שבו אהיה בת שמונה עשרה, ואוכל סופסוף לתרום ממנו ובכך להציל חיים. בדיוק ביום הולדתי, התרחשה התרמת דם ב"עזר מציון". לא תאמינו כמה חוויות אספתי משם...

עקיבא וחבריו החליטו לרחוץ בים ביום שישי. משפנו לחזור, גילה עקיבא שמשקפיו נעלמו, ולכן נשאר על החוף לחפשם. עקיבא בושש מלבוא, והשבת כבר נכנסה. החלו חיפושים נרחבים בלב ים. גם אבא שלנו נחלץ לעזרתם

שולה היא קשישה ערירית, המתגוררת בגפה וכמהה למעט קשר עם העולם. מידי שבוע, מגיעה אליה לביקור אישה נחמדה ולא מוכרת, ובכך מחיה את נפשה. יום אחד קורה משהו מצער שמשנה את כל התמונה...

לילה אחד התעוררתי בבהלה, לאחר שמשהו שעיר עם זנב ארוך נשך אותי ברגל. אמא לקחה אותי במהירות למוקד "עזר מציון", בליווי אחיותיי שפחדו להישאר בבית. לאחר שקיבלתי טיפול רפואי פחדנו לחזור הביתה. מה נעשה?

יעקבה היא אישה בודדה שמגיעה תדיר לבקר בבית שלנו. יום אחד היא מגיעה ומתחילה לדבר באופן מוזר: מתחילה משפטים – אך אינה מסיימת אותם, ועם הזמן כבר ממש מדברת שטויות. אמא דואגת לה מאוד. מה קרה לה, ליעקבה?!

בכל שבת יש לנו, בבית משפחת צ'ולק אורח מיוחד: קוראים לו רובי. במחשבה שניה, אם הוא אורח כבוד, אז למה הוא אוכל לנו כמעט את כל האוכל, ופעמים שאוכל ממש מתוך הסיר? מי הוא באמת אותו רובי?

יהודה לייב הוא ניצול שואה שמתקשר מדי פעם בשעות לילה מאוחרות לבית משפחת צ'ולק, לפעמים אפילו בשבתות, מחשש לפיקוח נפש. מיהו אותו יהודה לייב מסתורי? ומדוע הוא בסכנת חיים?

כך התחיל המפעל העצום "עזר מציון". תחילה הייתה זו רק חלוקת אוכל למשפחות החולים. זאביק הקטן, המאושפז אשפוז ממושך בבית החולים ואימו שמלווה אותו כל העת יספרו לכם כיצד המשיך הסיפור...

יוסי מחליט לקיים נסיעה של חסד. הוא מגיע לבית משפחת צ'ולק, שם הוא מקבל מהרבנית לאה מגש חם שצריך להעביר לקשיש בודד. אלא, שכשהוא מגיע לקשיש מחכה לו הפתעה לא נעימה...

אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מצידנו הילדים, החליטו הורינו להיענות לבקשותינו. הם קנו לנו זוג אפרוחים, להם קראנו נפתולי וצפרירה וגידלנו אותם במסירות עד שכבר הפכו לתרנגולים גדולים

דניאל שבר את הרגל והגיע עם אימו למוקד של "עזר מציון" כדי לקבל טיפול רפואי. אבל בכל פעם שהרופא מנסה לגעת ברגלו, דניאל צורח ומשתולל מכאבים, והרופא כבר אובד עצות. עד שמישהי מצילה את המצב...

תומר מתנדב להיות הצלם בארועים של משפחת צ'ולק. והנה מגיעה חתונה בה התנדב לצלם, אבל תומר נמצא בעזרת הגברים ואין מי שיגיד לו את מי לצלם... בסוף הערב הוא לומד שיעור חשוב, על כמה שכולם חשובים

תומר עובד בחנות מכולת שכונתית. באחד הימים נכנסת אליו הרבנית לאה צ'ולק יחד עם חמישה ילדים קטנים. תומר מאבד את הסבלנות ומגרש אותם מהחנות. ואז הוא מתחרט...

סיפורה של פייגי, נכה מלידה, שרתוקה לכיסא גלגלים ונוסעת למחנה קיץ של "עזר מציון". אלא שפייגי זקוקה לעזרה, ואין אף אחד בסביבה, חוץ מ...איזו אמא טובה, שלא ברור של מי היא

בִּמְגִלַּת הָעֶקְרוֹנוֹת שֶׁהֶחְבִּיאוּ אַרְבַּעַת הַיְּלָדִים מִתַּחַת לַמַּרְצֶפֶת, הֵם לֹא קָרְאוּ לְעַצְמָם חֲבוּרַת גּוֹמְלֵי הַחֲסָדִים, אֶלָּא אַנְשֵׁי הַחֶסֶד. לֹא חֶסֶד בְּתוֹךְ חֲבוּרָה, אֶלָּא חֶסֶד שׁוֹפֵעַ, לְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ. לֹא כְּמוֹ הַחֲסִידָה, אֶלָּא כְּמוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ

סיפור שלא נכנס לספר הילדים של הרבנית לאה צ'ולק ע"ה, אשתו של הרב חנניה צ'ולק, וה"אמא" של ארגון עזר מציון - בלעדי בהידברות

רַבִּי יוֹסֵף דֹּב סוֹלוֹבֵיצִ'יק הָיָה נָחוּשׁ בְּדַעְתּוֹ: "לֹא יִתָּכֵן לְהַשְׁאִיר יְהוּדִי בְּמַצָּב כֹּה קָשֶׁה וְלִנְסֹעַ לַאֲסֵפָה, וַאֲפִלּוּ לֹא לַאֲסֵפָה זוֹ, שֶׁהִיא בֶּאֱמֶת חֲשׁוּבָה וְנוֹגַעַת לִכְלַל יְהוּדֵי רוּסְיָה וְלִיטָא"

יִחְיָא פָּרַץ הַבַּיְתָה נִרְגָּשׁ כֻּלּוֹ. "רָחֵל", הוּא קָרָא, "נִמְצְאָה הַדֶּרֶךְ לְשַׁחְרֵר אֶת עֶזְרָא וְסִימָן טוֹב וְלַעֲלוֹת יַחַד עִמָּם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"

בְּאַף יוֹמָן שֶׁל מוֹרֶה אוֹ מְלַמֵּד לֹא תִּמְצְאוּ בַּסְּעִיף שֶׁל 'מִקְצוֹעַ הָאָב': מְרַגֵּל. וְלָמָּה הַמִּקְצוֹעַ הַזֶּה אֵינוֹ כָּתוּב בַּיּוֹמָן? אָה, אַתֶּם מְבִינִים בְּעַצְמְכֶם שֶׁהוּא סוֹדִי לְגַמְרֵי. הֲצָצָה לְעוֹלָמָם שֶׁל מְרַגְּלִים, תּוֹךְ צִפִּיָּה לְבִיאַת הַגּוֹאֵל, שֶׁאָז "לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, לֹא יִלְמְדוּ... מִלְחָמָה"

אֲנִי בַּת שְׁמוֹנֶה וָחֵצִי וְיֵשׁ לִי הַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת מַפְחִידִים בַּלֵּילוֹת. ִּמְעַט כָּל לַיְלָה אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּאֶמְצַע חֲלוֹם מַפְחִיד-מַפְחִיד וְלֹא יְכוֹלָה לְהֵרָדֵם בַּחֲזָרָה מֵרֹב פַּחַד

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לְפַיֵּס בֵּין הַחֲבֵרוֹת. שְׁתֵּיהֶן מִדַּי פְּגוּעוֹת וּכְאוּבוֹת. כָּל הַקֶּשֶׁר שֶׁלִּי אִתָּן נִהְיָה רַק בְּעִנְיַן הַסִּכְסוּךְ שֶׁבֵּינֵיהֶן, וְזֶה מַפְרִיעַ לִי. מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת?

קוֹבִּי בֶּרְמֶר גָּר בְּתֵל אָבִיב. יֵשׁ לוֹ מַכֹּלֶת (שֶׁסְּגוּרָה בְּשַׁבָּת!), והוּא מְנַהֵל מַאֲבָק לְמַעַן הַשַּׁבָּת וְנֶגֶד פְּתִיחַת חֲנֻיּוֹת בְּשַׁבָּת בָּעִיר תֵּל אָבִיב

"אֲבִיגְדוֹר", רדף אַחֲרָיו מוֹטִי לִקְצֵה הַכִּתָּה, "בְּעֶצֶם, אִם תִּשְׁמֹר טוֹב עַל הַסֵּפֶר, אַתָּה יָכוֹל לָקַחַת אוֹתוֹ, אֲבָל תִּהְיֶה אַחֲרַאי עָלָיו, בְּסֵדֶר?"

סדרת תקריות של מיכל עם אנשים קרובים, מלמדת אותה להיות רגישה יותר אל הזולת, ולהבין שגם אם משהו לא פוגע בי – יכול להיות שהוא פוגע באחרים...

נורית היא טובת לב ועוזרת לכל מי שמבקש. יש עכשיו תורנות ניקיון יומית בכיתה, וכל הבנות מבקשות שתעזור, אלא שמרוב שהיא אוהבת לעזור - היא שוכחת לאכול...

בבית הספר של שולמית הוכרזה תחרות ציורים בנושא ירושלים. שולמית רואה את כל העבודות ונוטה לזלזל ברבות מהן, וזאת למורת רוחה של אחותה הגדולה. בשלב כלשהו היא לומדת שיעור חשוב בנושא...