הבת שנפטרה מגיעה לביקור - סיפורה של נירה

נירה, אישה בת 65 מדרום הארץ מספרת סיפור מרגש ומצמרר על לידת בתה הבכורה, ומותה ארבעים ואחת שנים אחרי כן.

"התכוננתי היטב ללידה, באופן שבו יכולתי להגיע לשליטה על שרירי גופי כדי להשתתף באופן פעיל בתהליך הלידה. הייתי במודעות ובערנות מלאה והתבוננתי כל הזמן בשעון שהיה תלוי מעל דלת הכניסה על מנת לדעת מתי מגיע הציר הבא.

לפתע הרגשתי שאני מתבוננת בשעון לא מלמטה (מהמיטה בחדר הלידה שעליה שכבתי) אלא בגובה העיניים, השעון היה מולי – פנים מול פנים. ארכה לי דקה או שתיים להבין שאני נמצאת מחוץ לגופי, ושהמודעות, או הנשמה שלי, נמצאת עכשיו סמוך לתקרה. חשתי שחרור מכל כאב, מכל מגבלה. חוויתי את המהות העמוקה ביותר שלי כשמחה אדירה שאי אפשר לחוות כמוה בעולם הזה... הדבר נמשך כמה דקות, ואז שבתי לתוך הגוף.

החוויה הייתה כל כך מיוחדת ומרגשת, עד שלא יכולתי לספר עליה אפילו לבעלי במשך זמן רב.

נולדה לנו בת מקסימה, אלא שלצערנו הייתה חולה מאוד במחלת ריאות, ועברה מסכת ייסורים קשה ממש מרגע לידתה ועד יום מותה בגיל 41.

כאשר ישבתי לידה בשבוע האחרון לפני פטירתה ראיתי על פניה את הבעת השמחה שהייתה לובשת בדרך כלל כאשר הגיעו אורחים שהיו יקרים לה. היה ברור לחלוטין שהיא שמחה לראות מישהו יקר ואהוב שמגיע.

במשך זמן ממושך לאחר מותה, לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שלא נפרדנו כראוי, כי היה נדמה לי מתנועת יד שעשתה שהיא כביכול מקפידה עלי מסיבה מסוימת.

העניין הציק לי, ולא ידעתי איך לפתור אותו. ערב אחד, כאשר ישבתי בשקט בביתי, בערנות מלאה. פתאום ראיתי אותה... אפשר היה לכנות את ההופעה שלה כ"טללי אורות" – היא הייתה נראית צעירה וגבוהה יותר מאשר בחיים, לבושה מעין בגד שעשוי מערפל ואור. היא הייתה קורנת אור וחייכה אלי, והייתה בינינו תקשורת בלתי מילולית. היא ממש נטפה אהבה באופן שקשה לתאר. הדבר העלה בדעתי את הפסוק משיר השירים: "... וידי נטפו מור ואצבעותי מור עבר על כפות המנעול".

חוויתי את האהבה הזו כממשות (משהו שאפשר למשש), ובמשך חמישה ימים לאחר מכן עדיין הרגשתי שיש לי אפשרות לחבק אותה.

היא רכנה אלי בחיבוק, והרגשתי ממש את משקל "גופה". היא באה לנחם אותי ולומר לי שהיא אוהבת אותי, ואין לה שום קפידה עלי.