פרשת כי תישא

הטור המאויר לפרשת כי תשא: אני רוצה את הספר הזה!

מדוע אנחנו נקראים "עם קשה עורף"? ומה עשה הרב כשהגביר בקש הקלטה מצולמת של תפילת הרב ביום הכיפורים?

(איור: ר’ עמית יעקוביצקי)(איור: ר’ עמית יעקוביצקי)
אא

שמתי לב שיש עניין כזה, שכאשר רוצים מאד ספר מסוים, אנחנו הופכים את העולם כדי להשיג אותו. "אתה נוסע לבני ברק? אז תביא את הספר הזה והזה"... גם משגעים אנשים אחרים. פעמים רבות אנחנו רוצים ספר מסוים רק בגלל שקראתי איזה שתי שורות אצל מישהו והיה חשש קטן שהוא מצא חן בעיני, ואני ישר שואל: "איפה קנית? כמה זה עלה?" וכו'. עושים מאמצים גדולים, ומוציאים כספים רבים על קניית ספרים, ובסוף, אחרי שקנינו, הם מעלים אבק!

כנראה אף לא נקרא את הספרים הללו גם בעתיד. הרצון האמיתי שלנו הוא רק: שיהיה לי הספר הזה. שאם מישהו ישאל אותי פעם: "תגיד, יש לך הספר הזה והזה?" אני אוכל להגיד: "בטח! אני אשאיל לך אותו...". רק אז, מתוך "פדיחה" אתה מדפדף בספר לראות על מה מדובר בכלל.

יוצא בסוף שאנחנו קונים ספרים בשביל להשאיל לאנשים!

מסופר על אדמו"ר אחד שביקש מהעוזר שלו שילך להתרים איזה גביר. בפגישתם אמר הגביר לעוזר, שהוא מוכן להחזיק את כל מוסדות האדמו"ר, בתנאי שיצלמו את האדמו"ר מתפלל ביום כיפור, מאחר שהוא יהיה בנסיעת עסקים, ולא יוכל להתפלל יחד עם האדמו"ר, אז שלפחות ישלחו לו סרט של האדמו"ר מתפלל ביום כיפור...".

עוזר האדמו"ר נחרד למשמע דבריו: ביום כיפור לצלם?! "אני צריך לשאול את האדמו"ר מה לעשות". הוא חזר לאדמו"ר וסיפר לו בהתרגשות את מה שהגביר אמר לו. האדמו"ר חשב מעט ואמר לעוזרו: "תגידו לו שזה בסדר, נשלח לו קלטת שלי מתפלל".  העוזר לא האמין: "הרב, זה יום כיפור?!". "זה בסדר, תגידו שזה סגור".

הגיע יום כיפור, והעוזר של האדמו"ר היה כולו אחוז תזזית ולא ידע מה לעשות... התפילות עברו וכך גם יום כיפור, והאדמו"ר לא קרא לו. הוא נשם לרווחה... בלילה ניגש לאדמו"ר, ושאל: "כבודו, זוכר שצריך לשלוח לגביר סרטון שלך מתפלל?". "כן, כן", אמר האדמו"ר בביטחון מלא: "אל תדאג! תביא לי קלטת ריקה, תשים עליה מדבקה ותכתוב: "תפילת האדמו"ר יום כיפור תשע"ג".

"אבל הרב, זו קלטת ריקה?". "אמרתי לך, אל תדאג. הגביר הזה לא באמת יראה את זה, הוא רוצה שתהיה לו הקלטת הזאת על המדף, שיהיה כתוב: "תפילת האדמו"ר יום כיפור תשע"ג". וזהו, הוא לא יפתח זאת אף פעם!"...

בעצם – בכל דבר ככה אנחנו, לא באמת צריכים את הדבר, אבל אנחנו רק רוצים שהוא יהיה לנו...

 

השורה התחתונה:

"עם קשה עורף"                                                            

עד שחזרתי בתשובה, לא זכור לי שאי פעם פתחתי ספר, אלא אם כותרות עיתוני הספורט גם נחשבות...

ועכשיו, ב"ה, אני רק רוצה לקרוא ולקרוא, ללמוד וללמוד. אני אומר לעצמי שאני חייב להשלים את כל הפערים.

ככה זה כשחוזרים בתשובה בגיל שלושים. אתה מרגיש שאתה חייב להיות ראש כולל תוך שנתיים.

הרי לא יעלה על הדעת שבגיל כזה אני לא אסיים את הש"ס.

אני יושב ללמוד עם ילד דתי מבית וחושב, בגלל שהוא קטן... אני אומר לעצמי ש"אני יכול עליו" בגמרא. ובסוף, אחרי כל שיעור איתו, אני מוצא את עצמי שם ספר על הפנים כדי שלא יזהו אותי, ומתגנב החוצה מבית המדרש מרוב בושה. אפשר רק לקנא. איך הוא זוכר הכל בעל פה? איזה ייאוש. ואז מתחילים התירוצים שמביאים לרפיון בעבודת ה'. "זה לא חוכמה", אני אומר לעצמי, "הם מתחילים ללמוד מגיל צעיר, ואני התחלתי רק עכשיו".

אין לנו מה להשוות את עצמנו לאותם ילדים מחוננים שכל היום מדקלמים משניות בעל פה. אנחנו לא שם. התפקיד שלנו הוא ללמוד לאט לאט, להתמיד ולהתעקש, לקרוא ולשנן, וכך לצבור עוד ידע.

ב"ה, הצלחתי להבין למה העם שלנו נקרא "עם הספר", ולמה בתורה הקדושה נאמר "עם קשה עורף".

תקשיבו טוב! כאשר מישהו קורא ספר, ראשו מופנה למטה, ואז שריר הצוואר, כלומר העורף, מתוח ונוקשה...

ועל זה נקראנו "עם קשה עורף", עם שרוב הזמן הצוואר שלו נמצא במצב נוקשה עקב קריאה מרובה!

וזהו עם הספר!ר' 

תגיות:פרשת כי תשאהטור המאויר

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה