הרב יצחק יוסף לפרשת וירא: הלכות שביעית

בימים ההם ובזמן הזה

א. הרמב"ם (בריש הלכותשמיטה ויובל) מונה עשרים ושתים מצוות שיש בשמיטה ויובל, אולם בזמן הזה שאין היובל נוהג, מה שנשאר בעיקר אלו המצוות ששייכות למצות השמיטה, כמו המצוה שתשבות הארץ ממלאכה, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב).

אם יש מצוה לאכול

ב. מדברי הרמב"ן (במצוה השלישית) משמע שהוסיף עוד מצוה, אכילת פירות שגדלו בשביעית בארץ ישראל, שנאמר "והיה לך ולהם לאכלה". אולם החזון איש (שביעית סי' יד אות י) - שהיום היה היארצייט שלו - לא מקבל דבר זה בדעת הרמב"ן, שהרי התורה כאן באה להתיר לאכול הפירות, ולא לקיום מצוה באכילה. על כל פנים להרמב"ם בודאי שאין מצוה באכילת הפירות.

ספיחין

ג. חכמים הוסיפו איסור נוסף בשנת השמיטה, איסור "ספיחין", כלומר, שכל הירקות הגדלים בשנת השמיטה, אסורים באכילה, אבל מותרים בהנאה. טעם האיסור הוא, מכיון שרבו עוברי עבירה שהיו זורעים בשנת השמיטה, והיו אומרים שירקות אלו גדלו מאליהם, לכן אסרו את כל הירקות בין שגדלו מאליהם בין שנזרעו בשנת השמיטה. אולם כל זה בירקות כמו עגבניה ופלפל וכדומה, אך תבלינים שאינם לאכילה, רק לתבל, לא גזרו עליהם משום ספיחין. וכן טבק אין בו איסור ספיחין.

ספיחין בפירות של גוי

ד. מה שגדל בקרקע של גוי אין בו איסור ספיחין. והוא הדין מי שמכר את הגינה שלו לגוי, והגוי מגדל שם, מותר לאכול את כל הגידולים. ויש להזהר שלא ימכור בעצמו לגוי, שהרי אינו בקי בהלכות המכירה, ונחלקו רש"י והתוס' (גיטין לח.) באיזה קנין הגוי קונה, לכן ילך לרב שבקי בהלכות אלו והוא יעשה את כל הקנינים על פי ההלכה.

מכירת הגינה

ה. פתרון זה - של מכירת הקרקע - טוב גם כן לגינה משותפת, כאשר יש בין חברי הבנין אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ורוצים לעבוד בגינה בשנת השמיטה, יש מחלוקת בין הפוסקים אם נכשל באיסור כשהם עובדים בגינה שיש לו חלק בה. דין זה תלוי גם בשאלה אם האיסור בשביעית הוא ב"חפצא" או ב"גברא", כלומר, איסורי תורה מחולקים לשנים, יש שהאיסור מוטל על החפץ עצמו, ויש שהחפץ מותר והאיסור מוטל על האדם שלא יעבור עליו. לדוגמא, איסור נדר, מי שאמר ככר זה קונם עלי, זה איסור חפצא, שאוסר החפץ עליו, אך אם נשבע שלא לאכול דבר מסויים, החפץ עצמו מותר, רק הנשבע אסור לו לאכלו. מדברי רש"י בכריתות (יד ע"א) משמע שכל איסור תורה הוא חפצא, ולפי זה כתב בשו"ת תורת חסד מלובלין[1] (חאו"ח סי' לא אות ה), שמשמע מכאן שכל איסור דרבנן הוא איסור גברא בלבד. וכן הסכים בספר נתיבות המשפט (סי' רלד סעיף ב).

איסור לקטן

ו. נחלקו הפוסקים אם מותר לתת לקטן לעשות איסורים בידים, כאשר זה לטובתו של הקטן. באיסור דאורייתא לכל הדעות אסור לתת לקטן, שנאמר "לא תאכלום", ודרשו חז"ל מלשון זה "לא תאכילום" (יבמות קיד.), ולדעת הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ז) אסור לתת לקטן אפילו איסור דרבנן. אולם להרשב"א (שבת קכא.) והר"ן (ריש יומא) מותר לתת לקטן איסור דרבנן. ובשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ד) יש מערכה שלמה בנושא זה, ותולה דבר זה בחקירה אם איסור דרבנן הוא איסור חפצא או גברא, להרמב"ם הוא איסור חפצא, עוף בחלב עצמו אסור כמו שבשר חזיר אסור בפני עצמו, ולכן אסור לתת גם לקטן, וכן פסק מרן בשלחן ערוך או"ח (סי' שמג)[2]. אולם הרשב"א והר"ן סוברים שאיסור דרבנן הוא רק איסור על הגברא, ולכן לא הטילו האיסור אלא על הגדול ולא על הקטן.

מעשה שבת

ז. כיוצא בזה, תבשיל שהתבשל בשבת שאסור עד מוצאי שבת, אם גוי בישל בשבת עבור ישראל צריכים להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, אולם ישראל שבישל בשבת מותר במוצאי שבת מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו (ע' סי' שיח ס"א, וסי' שכה ס"ו), ומכל מקום בשבת עצמה אסור לאכול מה שהתבשל בשבת, ובפשטות זהו איסור גברא ככל איסורי דרבנן. אלא שהגאון רבי צבי פסח פראנק - גאון עצום שהיה רבה של ירושלים - כותב בספרו שו"ת הר צבי ח"א (חאו"ח סי' קפג), שאיסור זה של מעשה שבת הוא איסור חפצא.

שמיטה דין על החפצא או על הגברא

ח. בשמיטה יש לדון אם האיסור לעשות מלאכה בקרקע הוא איסור גברא, שבעל השדה צריך לשבות ממלאכה, או איסור חפצא, שהקרקע צריכה לשבות. נפקא מינה לשכנים שעובדים בגינה המשותפת, אם האיסור על החפצא, הגינה לא שובתת, וגם השכן ששומר שביעית ואינו עובד בשדה עובר על איסור מלאכות בשביעית. אולם אם האיסור על הגברא, מי שלא עבד בגינה לא עבר, ומצד "לפני עוור" אין כאן, כיון שלא אמרתי להם לעבוד בגינה. ומצד "הוכח תוכיח", כותב החפץ חיים (מרגניתא טבא שבסוף ספר אהבת חסד סעיף יז) שבדורנו קשה מאוד להוכיח. והדבר תלוי אם האיסור בחפצא או בגברא, לדעת התוס' רי"ד (עבודה זרה טו:) האיסור הוא על החפצא, וכן דעת הריטב"א (שם), וכן משמע מהאבן עזרא (ויקרא כה, ב), וכן מסקנת רבי יונה נבון (בשו"ת נחפה בכסף חיו"ד סי' ד), וכן דעת המבי"ט, שהאיסור על החפצא, וצריך שהקרקע תשבות. ויש אומרים שהמצוה היא על הגברא, החזון איש (סי' יז אות כה ד"ה ובזמן) והדרך אמונה (פ"א מהלכות שמיטה ויובל סק"א, ובציון ההלכה שם) מפלפלים בדעת הרמב"ם, כי ממה שכתב ברמזים (ריש הלכות שמיטה), שצריך שהארץ תשבות, נראה שסובר שהמצוה על החפצא. אבל יש קצת סתירה בדבריו, כי ממה שכתב הרמב"ם בהלכות (פ"א מהל' שמיטה ה"א, ובספר המצוות עשין קלה, ול"ת רכ) אפשר לפרש שהמצוה על הגברא. על כל פנים לדעת רוב הראשונים האיסור על החפצא, ולפי זה אין להחריש כשעובדים בקרקע המשותפת שיש לו חלק בה.

פלפול המיוסד על אדני פז

ט. לגבי שבת, התורה ציותה על שביתת בהמתו, מי שנתן חמורו לגוי שירכב עליו ויחזיר לו לפני שבת, אולם 'אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר', הגוי לא החזירו לפני שבת, ועובד עמו בשבת במלאכת הוצאה וכדומה, מה שהבהמה אוכלת דשא זה מותר, שנאמר "למען ינוח", מידי דנייחא לה, אבל מלאכות לצורך האדם אסור לעבוד בה בשבת. ולכן מבואר בשלחן ערוך (סי' רמו) שמי שנתן בהמתו לגוי ורואה שעוד מעט שבת ולא החזיר, יפקיר בהמתו בפני שלשה. ויש אומרים שאפילו נזכר במהלך השבת יפקיר. דבר זה תלוי במחלוקת הראשונים אם מותר להפקיר בשבת [א.ה. ע' בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' ד אות כד) ד"ה ובהיותי], ודבר זה תלוי בחקירה אם הפקר הוא סילוק רשות הרי שמותר לסלק רשותו בשבת, אך אם זה קנין לכל העולם אסור, שהרי אסור לעשות קנין בשבת. וכן בדין גינה המשותפת צריך להקפיד על שביתת קרקעו. יש להבהיר שאמנם כל איסור חפצא מגיע בסופו של דבר לגברא, כלומר שהאדם מוזהר על איסור זה, אך איסור גברא הוא על הגברא בלבד, והחפץ נשאר בלא איסור. פלפול זה הוא למדנות, אבל למדנות זו כתובה בשו"ת יביע אומר, ואינו פלפול הפורח באויר, אלא מיוסד על אדני פז.

דברי חכמים בנחת נשמעים

י. לגבי הגינה המשותפת, לכתחילה יבקש מדיירי הבנין לעשות רק מלאכות שהם לאוקמי", כלומר להעמיד את האילן, ולכן מותר להשקות את האילן שלא יתייבש. וכמו כן מותר לכסח דשא לנוי, וכן גדר חי שגוזם ליופי מותר. אבל אם גוזם במטרה שיגדל יותר אסור. וכשיסביר להם שיעשו הכל לפי הלכה, יתכן שישמעו לו. ואם אינם שומעים בקולו, הפתרון הוא, שיפקיר את החלק שלו בפני שלשה אנשים, כדי שלא יעבדו בקרקע שברשותו בשנת השמיטה. אך אם חושש שהדיירים ידעו על כך ויוציאו את חלקו מהטאבו, יכול לנהוג כאמור, שימכור את חלקו לגוי דרך הרבנות.

מלאכות בשביעית בשינוי

יא. נפקא מינה נוספת בחקירה אם איסור שביעית הוא על הגברא או על החפצא, לענין אם מותר לעשות בשביעית מלאכה בשינוי. בשבת מה שעושה בשינוי אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן, ולכן אם עושה איסור דרבנן בשינוי יש להקל במקום צורך הרבה כדין שבות דשבות. [א.ה. ע' בחזון עובדיה שבת ג' עמ' תעז]. ויש לדון אם גם בשביעית כשעושה מלאכה בשינוי האיסור יורד מדאורייתא לדרבנן, אם המצוה בחפצא יש לומר שאין קולא במה שעושה בשינוי, כיון שסוף סוף הקרקע אינה שובתת, אך אם המצוה על הגברא, לא אסרה התורה כשעושה בשינוי. אך יש לומר שדוקא בשבת בשינוי מותר, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה ולא בשינוי, למשל מי שכותב שתי אותיות בימינו חייב, אבל הכותב בשמאלו פטור - אלא אם כן הוא שמאלי - כיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה. ולכן כתב החלקת מחוקק באבן העזר (סימן קכג ס"ק ה), שסופר שכתב גט בשמאלו[3] הגט כשר, כיון ששם אין את התנאי של מלאכת מחשבת, וכך הדין הלכה למעשה, שאם כתב בשמאלו הגט כשר. ואין להחמיר בזה, בבית הדין הגדול פעמים שלוקח לנו שעות לשכנע את הבעל לגרש, וכאשר הוא משתכנע אני משגיח עליו שלא יחזור בו, ושלא יבטל את הגט, ושלא תהיה שום תקלה ח"ו, לכן אם כתב בשמאל כשר, ולא טוב להחמיר בזה לכתוב עוד גט בימין. ולפי זה בשביעית אפילו אם המצוה על הגברא יש להחמיר, כיון שאין בה תנאי של מלאכת מחשבת, וכל שכן לרוב הפוסקים שהוא איסור חפצא.

כמה וכמה נפקא מינה

יב. בילקוט יוסף על הלכות שביעית (עמ' קטו) הבאנו 12 נפק"מ בזה, למשל להביא גוי שיזרע ויחרוש בשביעית, אם הוא איסור גברא יש להקל יותר, אבל אם הוא איסור חפצא יש להחמיר יותר. יש היום חקלאים יראי שמים שעוזבים הכל ולומדים תורה כל השנה, ומקיימים את הפסוק "ושבתה הארץ" כפשוטו, גם הממשלה משתתפת קצת בזה שנותנים להם איזו מילגה. והנה אם אחד החקלאים רוצה לומר לגוי שיעבוד במקומו באדמה, הדין תלוי בחקירה הנ"ל. בגמרא בבא מציעא (צ.) מבואר שאיסור אמירה לגוי שייך בכל האיסורים ולא רק בהלכות שבת, שם הגמ' הסתפקה אם מותר לומר לגוי חסום פי פרה ודוש בה, ולדעת רוב הראשונים הגמ' פשטה שאיסור אמירה לגוי גם בשאר איסורים. מכל מקום לדעת כמה מהראשונים לא נאמר איסור אמירה לגוי בשאר איסורים אלא בדאורייתא, אבל בדרבנן מותר. ולפי שיטתם הוא הדין בשביעית בזמן הזה שאיסורה מדרבנן, אמירה לגוי מותרת.

אמירה לקוף לא שמענו

יג. אחד האחרונים בזמננו כתב לדון בקוף מאומן שרומזים לו ועושה הכל, אם מותר לומר לו או לרמוז לו לעשות מלאכות בשבת, כי איסור אמירה לגוי שמענו, אך אמירה לקוף לא שמענו. אלא שכל זה שייך בקוף שאינו שלו, אבל בקוף שלו יש איסור מצד שביתת בהמתו. פעם הייתי בשבת ברמת אלחנן בבני ברק, והנה בדרכי ראיתי מהומה גדולה, התברר שיש שם נכה צה"ל שקנו לו קוף מאומן שישרת אותו, ובאותה שבת הקוף ברח והתחיל 'לקפץ על ההרים לדלג על הגבעות', והנה בא מולי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, והתחלנו לדון אם מותר לתפוס את הקוף, או שיש בזה איסור משום צידה ומשום איסור מוקצה. והוא אמר לי: לנו האשכנזים מותר לקרוא לגוי שיתפוס את הקוף, כיון שהרמ"א (סי' רעו סעיף ב) סמך על בעל העיטור שהתיר במקום צורך גדול לומר לגוי לעשות איסור דאורייתא, ואמנם הרמ"א והמשנה ברורה (ס"ק כד) הגבילו ההיתר הזה, אך יש שבעה ראשונים שסוברים כבעל העיטור להקל בזה, חכמי נרבונא, ר"י מטראני, המאירי, הר"ן, ועוד, אבל אתם הספרדים לא יכולים להתיר, כיון שמרן השלחן ערוך (סי' שז סעיף ה) פסק כהרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת ה"ט) שאין להתיר אלא שבות דשבות. ומלבד איסור צידה יש גם איסור מוקצה בטלטול הקוף, כמו כל בעלי חיים שאין לטלטל אותם בשבת, וכגון תוכים שמגדל בבית, או כלב, אסור לטלטלם בשבת. אם רוצה לטייל עם הכלב[4] ואוחז בחגורה בלבד, מותר במקום שיש עירוב. בקוף שברח יש גם איסור מוקצה וגם צידה, להרמב"ם אסור לומר לגוי, ולהעיטור מותר. אך יש פתרון פשוט, הקוף אוהב סלק, יראה לקוף סלק והקוף יבוא אחריו וכך ימשוך אותו לבית, והדלת יסגור אחריו, ובזה יסמוך על הרשב"א בשבת (קז.) בדין צידת צבי. או שהספרדי יאמר לאשכנזי שיאמר לגוי שיצוד את הקוף, כיון שמותר לאשכנזי לומר לגוי, ויעשה עמו חסד, "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג).

ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו

יד. אצלנו בישיבת חזון עובדיה היו לומדים בליל שבת תשובות של מרן זצ"ל, הבחורים המבוגרים לומדים יביע אומר, והצעירים לומדים יחוה דעת, עד שעה מאוחרת, בפרט בלילות שבת של החורף שהלילה ארוך, בישיבות קוראים לזה "החורף הקדוש", חבל על הזמן, ילמד תשובה אחר תשובה. ליל שבת אחד הגיע התורן האחראי על האוכל ומספר בצער: "הגז נכבה, מה יאכלו הבחורים מחר? שלא יאכלו אותי..." אמרתי לו: אסור לומר לגוי שידליק הגז, אמירה לגוי שבות, אבל אפשר לומר לאשכנזי שיאמר לגוי. הלך וביקש מחסיד אחד שיאמר לגוי, אך הוא נפגע: מה, אני גוי של שבת שלך?! אבל מצא אשכנזי אחר והסביר לו: לכם זה מותר, תעשה עמנו חסד. ובא ואמר לגוי והדליק הגז.

אמירה לחמור לא שמענו

טו. והוא הדין אם קפץ החשמל בשבת חתן, מה יעשה? אפילו יש מאה אורחים, אסור לספרדי לומר לגוי, ואף על פי שמתירים אמירה לגוי במקום מצוה דרבים, וכמעשה שהיה לפני כשלשים שנה בבית הכנסת הגדול ברח' קינג ג'ורג' בירושלים, בליל כיפור קפץ החשמל, בא הגבאי למרן זצ"ל ושאל מה לעשות, אמר לו מרן שיקרא לגוי וירמוז לו, הגבאי קרא לגוי ורמז לו שיש בעיה, כי קפץ החשמל וכולם יושבים בחושך, אך הגוי לא הבין, רק השתתף בצערו... מרן אמר לגבאי בהלצה: רבותינו אמרו אמירה לגוי שבות, אבל לא אמירה לחמור שבות, זה חמור, תאמר לו בפירוש שידליק! מרן סמך על בעל העיטור במקום מצוה דרבים. אמירת דברים שבקדושה נחשבת מצוה דרבים, כיון שהיא מצוה שנעשית ברבים דוקא, אבל אכילת חמין בשבת חתן אינו נחשב מצוה דרבים, כיון שכל אחד אוכל לעצמו. אבל מותר לומר לאשכנזי שיאמר לגוי שידליק, כיון שהם נוהגים להקל בזה. יש לזה ראיה מהשלחן ערוך (סימן רסג סעיף יז), שמי שקיבל שבת מוקדם, מפלג המנחה - שעה ורבע קודם צאת הכוכבים - הוא הזמן המוקדם ביותר לקבל שבת, והנה לאחר שקיבל שבת נזכר שלא חיבר הפלאטה, או ששכח את הבוילר דלוק, יכול לבקש ממי שלא קיבל שבת, ואפילו מאשתו או בנו הגדול, לחבר את הפלאטה או לכבות את הבוילר. אחד הטעמים להיתר זה הוא משום שאמירה לגוי שמענו, אמירה לישראל לא שמענו. ולכן מי שקיבל שבת מבעוד יום, מותר לו לומר לאשתו או לבנו הגדול לעשות עבורו מלאכה. והוא הדין בנדוננו, שאמירה לישראל מותרת.

אמירה לגוי בשביעית

טז. בדין אמירה לגוי בשביעית, מסקנת רוב הראשונים כדעת הרמב"ם (פרק טז מהלכות איסורי ביאה הי"ג) והרא"ש (בבא מציעא פ"ז סי' ו), לאסור אמירה לגוי גם בשאר איסורים. אך יש חלק מהראשונים שמביא הרב המגיד - תלמידו של הרשב"א - שהגמ' לא פשטה ספק זה, וממילא אמירה לגוי בשאר איסורים מותרת, כיון שדין זה נשאר בספק, וככל איסור דרבנן שנשאר בספק והולכים בו להקל. ויתכן שכן דעת הראב"ד.

ספק שביעית להקל

יז. אם נאמר ששביעית בזמן הזה מדרבנן, הוא איסור גברא, וככל איסורי דרבנן שאינם אלא איסור גברא. ועל פי זה יש כמה קולות, כגון להשקות בגרמא על ידי שעון שבת, או בשינוי, וכן על ידי שנים שעשאוה. אמנם דעת התוס' סנהדרין (כו:) ששביעית בזמן הזה דאורייתא, וכן כתב האור זרוע (ס"ס שלב) בשם הריצב"א. ומצד שני יש את דעת המקילים שסוברים ששביעית אינה נוהגת בזמן הזה כלל אפילו לא מדרבנן, אלא ממדת חסידות, כן דעת הרז"ה (בספר המאור גיטין פרק השולח), ואולי גם הראב"ד סובר כן. הרשב"ש (סי' רנח) בנו של הרשב"ץ, לפני כ-620 שנה, כותב שכן דעת ר"י בן יקר, ור"י הנשיא אלברצלוני, ובה"ג. וגם המאירי (סימן טו עמוד סב) כותב כן בפירוש, ששביעית בזמן הזה אינה נוהגת כלל לא מהתורה ולא מדרבנן. ובדברי הרמב"ם יש סתירות, הכסף משנה (פ"ד מהל' שמיטה ויובל הכ"ה) לומד בדעת הרמב"ם ששביעית בזמן הזה דאורייתא, אך הר"ן (ע"ז ט.) כותב בדעת הרמב"ם ששביעית בזמן הזה דרבנן, וכן כתב מרן הבית יוסף ביורה דעה (סי' שלא) בדעת הרמב"ם ששביעית נוהגת בזמן הזה מדרבנן. וכן העיקר להלכה בדעת הרמב"ם, כי יש לנו להשוותו לדעת רוב הראשונים. ולכן בכל ספק בדיני השמיטה יש להקל ככל ספק דרבנן. והטעם ששביעית בזמן הזה מדרבנן, מכיון שלצערנו היום רוב היהודים לא בארץ, מרן זצ"ל לא היה נוסע הרבה לחו"ל, בדרך כלל היה נוסע פעמיים בשנה לחו"ל, אחרי פסח ואחרי סוכות, היה רגיל לומר: אני רב של ארץ ישראל, לא של חו"ל, והיה קורא ליושבי חו"ל לעלות לארץ, וגם משרד הקליטה היו משתמשים בו לעודד את העליה. ביום שיהיו רוב יושביה עליה תחזור שמיטה להיות מהתורה, אבל היום ספקה לקולא, למרות שיש לה עיקר מהתורה, ואמנם דעת החזון איש שיש להחמיר בספקות של השמיטה, אך לפי דברי מרן הבית יוסף ביורה דעה (סי' צט) מבואר שגם באיסור דרבנן שיש לו עיקר מהתורה הולכים להקל. וכבר בילקוט יוסף הראשון על שביעית שיצא לפני כשלשים שנה כתבנו שאין הלכה כהחזון איש בזה, אמנם הוא היה פאר הדור, אין צריך לשבחו כשם שאין צריך לשבח את השמש, אבל להלכה קבלנו הוראות מרן, שספק דרבנן להקל.

פרשת השבוע

לעולם באותה התלהבות

קראנו בפרשה "כן תעשה כאשר דברת", כלומר, כן תעשה לעולם מצוה זו של הכנסת אורחים באותה התלהבות ושמחה. יש שעושה מצוה בהתלהבות, ואח"כ מתקרר, בירכוהו המלאכים שימשיך לעשות כל ימי חייו את המצוות באותה התלהבות.

וכן אמרו חז"ל 'לעולם יהא אדם ירא שמים', לעולם באותה יראת שמים, בלי שינוי. רבי יוחנן בן זכאי נשאל במה הארכת ימים, והשיב: מימי לא בטלתי קידוש היום, מימי לא כיניתי שם לחברי (מגילה כז:). פירש החזקוני 'במה הארכת ימים', כלומר באיזו מצוה החזקת כל ימיך.

אמר רבי סימון העושה תורתו עתים מפר ברית, שנאמר עת לעשות וכו' (מדרש שמואל ריש פ"א). שואל השל"ה הקדוש (שבועות פרק נר מצוה סי' כא): והלא אמרו בשבת (לא.) שבשמים שואלים קבעת עתים לתורה? ותירץ יש שקובעים עתים מצומצמים לתורה ותו לא, בזמנו הפנוי קורא עתון, יצא לפנסיה סופר אוטובוסים, וכן יש שמשוטט בבין הזמנים, לא מוכן להוסיף יותר מקביעותו, זה מפר ברית, צריך ללמוד כל זמן שיש לו להוסיף בלי סוף. ולכן בשמים שואלים אותו קבעת עתים לתורה, לא שואלים קבעת עת לתורה.

להחזיר עטרה ליושנה

לפני 47 שנים היתה למרן זצ"ל פינת ההלכה ברדיו מורשת, ובכל הארץ היו מקשיבים לפסקיו בכל ערב שבת. היום ב"ה חזרה עטרה ליושנה, ורדיו מורשת משדר את השיעור הזה לכל הארץ, כל מטרתנו להפיץ תורה ברבים, יהי רצון שימלא ה' כל משאלות לבם לטובה ויאריכו ימים ושנים.