מנהל מפעל החליפות התפעל מכך שהאברכים לא הולכים הביתה

ויקרא בשם ה' (בראשית י"ב, ח')

מופלאים הם דברי הרמב"ן בפסוקנו הכותב שהיתה ליעקב אבינו קהילה גדולה בשם 'עדת ישראל', שפירסמה את האמונה בקרב באי עולם. וכך כותב הרמב"ן:

"ויקרא בשם ה' - והנכון, שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה 'ואברכה מברכיך', היה למוד ללמד ולפרסם האלהות. וכן אמר הכתוב (להלן, פרק כ"ו פסוק כ"ד) ביצחק, כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח ויקרא בשם ה'. כי בא במקום חדש אשר לא שָמעו את שִמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהלה גדולה, נקראת עדת ישראל, ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (פרשה ל"ט פסקה ט"ז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה". עכ"ל.

גם אנחנו צריכים להקים עדה וקהילה שכל מציאותה תהיה קידוש שם שמים וסיפור-אמונתו של הקב"ה לכל באי עולם. בהנהגתנו האישית, אנו קובעים את היחס של יושבי ארץ ישראל לבני הישיבות. אם אנחנו נעשה מה שביכולתנו על מנת להיות שקועים בתורה, ממילא לא תהיינה כל שאלות וכל תהיות מצד אחינו שלא זכו עדיין ליהנות מאורו של בית המדרש.

לפני כמה שנים, נכנס מנהלו של מפעל חליפות מפורסם לאחד מבתי המדרש בארץ ישראל, והביע את התפעלותו הגדולה ממראה עיניו; השעה שבה היו צריכים האברכים לסגור את הגמרא וללכת לבתיהם, הגיעה כבר מזמן, אבל המתמידים הללו היו כל כך שקועים בתלמודם, שלא הבחינו בשעה המאוחרת, והמשיכו ללמוד.

כל כך היה טוב להם שם, בתוך הסוגיות, עד שהיה צריך ממש למשוך אותם בכוח מתוך הגמרא. מנהל המפעל, שהזדמן למקום במקרה, היה כולו אחוז-התפעלות. מה קורה כאן? - שאל בקול רם. האם אני רואה טוב? - שפשף את עיניו.

אצלנו במפעל, המשיך, ממתינים העובדים בקוצר רוח לשעה שבה הם אמורים לסיים את העבודה וללכת לביתם, וכמה דקות לפני השעה היעודה הם כבר מחכים בפתח, עם הכרטיס המגנטי בידיהם, על מנת להעבירו במכשיר ולעזוב את המפעל. אין זאת, אמר, אלא ש'עובדי הכולל' הזה מרגישים כאן כמו בבית...

זה נקרא קידוש שם שמים, ובכך אנחנו ממלאים את ייעודנו בעולם, למען דעת כל עמי הארץ כי התורה היא תורת חיים, ואפשר 'לחיות' בה כל כך טוב, עד שכל הצרות המתרגשות ובאות לעולם תחלופנה מעל ראשנו ולא נרגיש בהן כלל.

זה מה שקורה כאשר החרדים לדבר השם 'נותנים' מעצמם יותר ממה שהם מחויבים לעשות. מידת ההקרבה הזו משפיעה גם על הרחוקים מאורחות בית המדרש, ומושכת אותם כבכבלי אור אל התורה והמצות.

האור בחדר המדרגות פעל כל הזמן

הייתי עֵד למקרה שבו הגיעו אורחים שאינם שומרי מצוות לבית אחד, והתפלאו מאוד לראות שחדר המדרגות ממשיך להיות מואר גם כאשר האור הקבוע, זה הפועל אוטומטית על ידי הלחצן, נכבה. הם הלכו וביררו את סיבת הדבר, וגילו שמשפחה אחת החליטה להאיר - על חשבונה - את חדר המדרגות, כדי שלא ייווצר מצב שאדם יצטרך לגשש דרכו בחושך, ואולי ייפול חלילה. משפחה זו רכשה כמה מנורות והפעילה אותן בחדר המדרגות, ובמשך כל שעות היממה הוארו המדרגות על חשבונם.

האורחים הביעו את התפעלותם ממעשה זה, והוציאו מפיהם משפט בסגנון 'דבר כזה יכול להתרחש רק כאן, אצל יהודים שומרי תורה ומצוות'. משפט כזה, יש בו קידוש שם שמים עצום, כאשר אנשים רואים את מעלתם האמיתית ושאיפתם בחיים של עבדי השם, המקריבים מעצמם, ומשלהם, מה שאף אחד אינו מכריח אותם לעשות.

מתוך סדרת הספרים "עלינו לשבח", מאת הרב יצחק זילברשטיין