טורים נשיים

האם גם אתם מרגישים לפעמים לגמרי אבודים בעולם?

"כל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים כמו ילדים קטנים ואבודים. כל אחד שחי כאן בעולם, אם הוא לא זוכר את החוויה שבה הוא הרגיש ילד קטן ביער עם חיות טורפות ומצוקה היסטרית, סימן שהוא מדחיק מאוד יפה את הרגשות שלו. ומי שלא, בוודאי יודע שבחיים של כל אחד מאיתנו יש מקומות שנראים חסרי מוצא. לגמרי" – חיה הרצברג בטור מיוחד על התקופות שבהן אנחנו הולכים לאיבוד. או לפחות כך נדמה לנו...

אא

הספר "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב, מספר הרבה על כאלה שהלכו לאיבוד; הבת מלך נאבדה למלך, המלכה נאבדה למלך, הבן של המלך והמלכה נאבד לשניהם. כל הספר מספר סיפורים של חיפושים, של געגוע, של כיסופים.

אחד הסיפורים שנקרא "מעשה משבעה קבצנים", פותח בהקדמה ציורית מאוד מרגשת. הייתה בריחה באיזו מדינה ובתוך הבריחה הזאת נאבדו ילד וילדה קטנים. הם מצאו את עצמם בתוך יער עבות, בודדים לגמרי, גלמודים. אין אבא, אין אימא, אין אור, אין דרך. פחד פחדים. היער שורץ אריות ונמרים, שאגות ונהמות.

עם הזמן שעובר עליהם בחרדה, הגוף שלהם מתחיל לשלוח איתותים והם מבינים שבנוסף לכל גם אין להם לחם ומים. הם במצוקה הישרדותית לגמרי, או שיטרוף אותם אריה או שהם ימותו מרעב. הם מתחילים לצעוק ולבכות.

פתאום הם רואים שעובר ביער קבצן אחד שנושא על הגב נאד של מים ושק של לחם. הם רצים אליו, נצמדים אליו, בוכים מאוד ומבקשים ממנו שישמור עליהם ושיעזור להם.

תוך כדי שהם מדברים איתו, הם שמים לב שהוא עיוור ולמרות שהוא עיוור הוא מבחין בהם ומתקשר איתם. זה מוזר בעיניהם והם לא יודעים ליישב את זה, אבל כרגע כל מה שהם רוצים זה לשרוד.

הקבצן מרגיע להם את המצוקה המידית ואומר להם: "אל תדאגו, אני אתן לכם לחם ומים".

הם מבקשים ממנו: "קח אותנו איתך!" והוא אומר: "זה אני לא יכול. אבל אני אשאיר לכם עוד לחם ומים". הוא נותן להם מהלחם ומהמים שהיו איתו, וכשהוא נפרד מהם הוא ברך אותם שיהיו כמותו. ברכה מעניינת.

הילד והילדה נשארים שוב לבד ביער, קצת רגועים מהלחץ המידי. אבל בסופו של דבר הלחם והמים אזלו ושוב שקעה השמש, שוב ירד על היער לילה שחור ומיירא, מלא קולות מלחיצים של חיות טרף, ושוב החרדה משתלטת עליהם. הם ממש ממש לבד, ומי יודע מה יהיה ברגע הבא. מתוך המצוקה הזאת הם עוד פעם צועקים ובוכים.

פתאום הם רואים קבצן נוסף נכנס ליער וגם הוא נושא על גבו נאד מים ושק לחם. הם באים אליו בריצה ובוכים לו: "נאבדנו. תעזור לנו".

תוך כדי שהם מדברים איתו הם שמים לב בפליאה לכך שהוא חירש, ובכל זאת, למרות שהוא חירש, הוא מתקשר איתם, נותן להם לשתות ולאכול ומעניק להם ביטחון בעצם הנוכחות שלו. הם נצמדים אליו ומתחננים: "קח אותנו איתך!" והוא אומר: "זה אני לא יכול", משאיר להם לחם ומים, מברך אותם שיהיו כמותו והולך.

באופן הזה באים אל היער שבעה קבצנים בזה אחר זה, לכל אחד מהקבצנים יש לחם ומים להרגיע לילדים את המצוקה המידית, כל אחד מהקבצנים הוא בעל מום אחר, כל אחד מהקבצנים אומר: "אני לא יכול לקחת אתכם איתי", ומברך אותם לפני שהוא עוזב שיהיו כמותו. ברכה מאוד מעניינת. לו יצויר שכל הברכות היו מתקיימות, מה היה קורה מהילד ומהילדה הקטנים והמסכנים האלה.

אחרי שהקבצן השביעי הולך נגמרים הקבצנים, וכשנגמר להם הלחם והמים מהקבצן השביעי, נגמר גם היער והם מגיעים למקום יישוב.

הילד והילדה החליטו להישאר תמיד ביחד. הם הצטרפו לקבוצת קבצנים, הלכו איתם בדרכים וחיזרו על הפתחים. אחרי איזה זמן עלה על דעתם של הקבצנים להשיא את הילדים זה לזו, שיבנו בית ביחד ויתחילו התחלה חדשה.

עשו להם חתונה בתוך בור גדול של זבל ולסעודה אספו שאריות אוכל מכל העיר, כי ככה עושים חתונות אצל קבצנים... למרות העליבות הייתה שם שמחה מאוד מאוד גדולה וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד והתחילו להיזכר בחסדים שהשם עשה אתם כשהיו אבודים ביער.

ביום הראשון של השבע ברכות החתן והכלה נזכרו בגעגועים בקבצן הראשון, העיוור, שהביא להם לחם ומים ביער, הם אמרו: "הלוואי שהיינו מוצאים אותו עכשיו. הוא היה אתנו במצוקה הכל כך קשה שלנו, שלפחות יהיה אתנו גם בשמחה שלנו".

ותכף ומיד, בתוך כך שהם היו מתגעגעים מאוד לקבצן העיוור, ענה ואמר: "הנני. הנה באתי אצלכם על החתונה, ואני נותן לכם במתנה שתהיו כמותי". והוא מסביר: "אתם חושבים שאני עיוור? אני לא עיוור בכלל. אבל על העולם הזה אני לא רוצה להסתכל. אם מסתכלים על העולם הזה לא רואים את מה שמעבר. ואם רוצים לראות את מה שמעבר צריך להיות עיוורים לעולם הזה. אני עיוור לעולם הזה, ואני נותן לכם במתנה שתהיו עיוורים כמוני, עיוורים קדושים".

וככה, כל יום בשבע ברכות החתן והכלה היו נזכרים בקבצן של אותו היום והשתוקקו שיבוא להשתתף בשמחתם, וכל הקבצנים באמת התגלו להם ואמרו "הנני כאן אצלכם על השמחה", וכל אחד מהם נתן להם במתנה את היכולת לגדול מהתפיסה של העולם. והייתה שמחה מאוד גדולה.

 

מעבר לחרכים

תחשבו כמה מדהימה התפאורה הזאת של יערות עבותים בנוסח אוקראיני, עם חיות טרף כמו שמתואר בספרים, וילד וילדה קטנים כאלה שם למטה, מי בכלל רואה אותם עם כל הגובה. הם צועקים ובוכים, הם בטוחים שזה הסוף שלהם, אבל לא. כל פעם נכנס לתמונה אדם מבוגר שיש לו לתת להם את מה שהם צריכים. וכשהם נדבקים אליו הוא אומר: "אני לא יכול לקחת אתכם איתי. אבל אני קצת מקדם אתכם". וכשנגמרים הקבצנים פתאום נגמר גם היער. מאוד מעניין.

התרחיש הזה מצביע ללא ספק על הבימאי שעומד מאחורי חלונות ההצצה, רואה את הילדים הקטנים, עוקב כל הזמן, משגיח, ודואג שבכל פעם ייכנס קבצן אחר, יסייע וילך. אחד אחרי השני עד השביעי - עד שהיער נגמר.  

כל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים כמו ילדים קטנים ואבודים. כל אחד שחי כאן בעולם, אם הוא לא זוכר את החוויה שבה הוא הרגיש ילד קטן ביער עם חיות טורפות ומצוקה היסטרית, סימן שהוא מדחיק מאוד יפה את הרגשות שלו/ה. ומי שלא מדחיק, בוודאי יודע שבחיים של כל אחד מאיתנו יש מקומות שנראים מאיימים ומבעתים וטורפים וחסרי מוצא. לגמרי.  

אבל אנחנו חייבים להבין בעומק, ויותר מלהבין לחוות, שמעבר לחריץ, מבעד לחרכים, הבמאי נמצא כל הזמן ומשגיח עלינו. גם כשאני מרגישה כל כך אבודה וכל כך קטנה וכל כך חשוך וכל כך אריות – אבא פה מאחורי הקלעים והוא לא ייתן לי להיטרף. זה לא הולך להיגמר בלהיטרף.

חלק הארי של הסיפור הזה מתרחש בתוך החוויה של הילדים הקטנים. כל פעם הם מרגישים שהם הולכים למות ואז בא מישהו. ואז הוא הולך והם שוב במצוקה, אבל כשהם צועקים ובוכים בא עוד אחד. לא טרפו אותם, שוב ושוב הצילו אותם, שוב ושוב הם חוו את זה. אז אם יום אחד ישאלו אותם: "תגידו, ילד וילדה קטנים, יש מישהו בחריץ של ההצצה?", הם יגידו: "בטח!".

"ראיתם אותו?"

"לא. אבל הרגשנו".

והסיבה שבאנו לעולם הזה, שכל כך דומה ליער, היא בדיוק זאת: לא לראות, כי אי אפשר, אבל להרגיש.

תגיות:חיה הרצברגאבודים

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה