שושי זליקוביץ’: "שינוי קטן בתודעה של ההורים – יכול להוביל לשינוי מרחיק לכת אצל הילדים"

האם גם אתם מרגישים שאתם כל הזמן מחפשים את דרך הזהב להיות הורים טובים יותר? מרגישים שאתם נמצאים במרוץ מתמשך לעמוד בציפיות של כל העולם, שלכם וגם של הילדים? סובלים קבוע מייסורי מצפון שלא מרפים על כל מה שיכולתם לעשות טוב יותר בשבילם? אם התשובה שלכם היא כן - זה בסדר, סימן שאתם נורמליים, וברוכים הבאים למועדון. כך על כל פנים תרגיע אתכם שושי זליקוביץ', מנחת הורים.

זליקוביץ', אם לשישה בעצמה ואשת חינוך לשעבר, היא בעלת רזומה של למעלה מעשור בתחום החינוך הפורמלי. בשנים האחרונות החליטה לשנות כיוון, והפכה למנחת הורים. "אני קוראת לעצמי 'מנחה להורות וזוגיות בטוחה בעידן הדיגיטלי'", היא מתארת. "כי ההנחיה היא בעיקר דרך סדנאות אינטרנטיות. אנחנו משתמשים בו כדי לנצל את היתרונות שלו על פני החסרונות".

עד כה הנחתה זליקוביץ' מאות הורים מרחבי הארץ והעולם, בגישה שהיא קוראת לה "אמא בטוחה", כשהלימוד בעיקרו מבוסס על גישת שפר, בשילוב גישות הוליסטיות שונות ותובנות אישיות שלה מהדרך. הגישה שלה מבוססת על עבודה פנימית וחיבור פנימי של ההורים לעצמם, בשילוב עם הרבה אופטימיות ואמון. והיא שונה מאוד מכל מה שהכרתם עד כה. "אני מלמדת גישה שהיא שונה מהעולם המערבי, ששם את הילד במרכז ומותירה אותנו כהורים לכרכר סביבו. הגישה שלי מציעה דרך ללמד את הילד להצטרף אלינו ברצון ובטבעיות, ובדרך של שיתוף פעולה, כך שזה יהיה מובן מאליו".

בהמשך, פיתחה גם את שיטת "להיות אישה", העוסקת בשיפור הזוגיות, ומבוססת על ידע אישי עצמי שלה.

 

"לא מלמדת אימהות מה להגיד או לחשוב"

כמנחת הורים וזוגות, הייתם מצפים שזליקוביץ' תלמד אתכם מה כדאי להגיד לילדים ותייעץ לכם איך להתנהג איתם ועם בן הזוג. אולי תופתעו לגלות, אבל היא מצידה דווקא תוקפת את דרך הלימוד הזאת, וטוענת שכל התשובות להורות ולזוגיות - קיימות בעצם בתוכנו. "אני לא מלמדת אימהות מה להגיד או לחשוב, אלא לחזור לעצמן", היא מתארת. "ברגע שהתפקיד שלנו כאימהות ברור -  אז גם המטרות ברורות, ואנחנו לא מתבלבלות אלא מחוברות לעצמנו, ואז ממילא כל התשובות מגיעות, מבפנים".

בדומה לכך, היא רואה גם את רעיון הזוגיות, ובפרט את תפקיד האישה. "התפקיד שלי הוא לא לנהל את בעלי, אלא להיות אישה ולאפשר לו לתת לי, ואז אני שלמה עם זה והדיבור והיחס שלי מדויקים. אני כל הזמן מדריכה נשים לחזור למקום הנשי שבהן. להיות האישה התומכת, לסמוך על הבעל שלהן, לתת לו מרחב ולהיות קשובה אליו באמת, מתוך מקום מכבד ובלי ביקורת. בלי לגרום לו להרגיש שהוא תחת מתקפה ושהוא צריך להגן על עצמו ולהצדיק את קיומו כל הזמן. כשהאישה יוצרת אווירה טובה כזאת של בטחון ואמון עם בעלה - זה מאפשר גם לו לעשות אותה מאושרת".

בזוגיות זה אולי יכול לעבוד, אבל איך אמא אובדת עצות אמורה לדעת מה לעשות, אם לא דרך הנחייה ברורה?

"עיקר הדגש הוא לא מה את צריכה לעשות, אלא ההבנה שיש פה משהו חזק שגם בלי שנעשה משהו - הילדים שלנו הכי רוצים לשתף אתנו פעולה. אנחנו רק מזיזים את מה שמפריע כדי לאפשר להם את זה. ואיך אנחנו עושים את זה? על ידי שינוי תפיסה בכל מה שקשור אליהם, ומתן פרשנות אחרת, שהיא הרבה יותר טבעית ונינוחה, שמפרקת את כל ההתנגדויות, ומאפשרת רק לשיתוף פעולה להישאר שם. פתאום הילד רגוע, ומוכיח שהוא יכול ומסוגל וגם הבית רגוע. ילדים כאלה מאפשרים לנו להיות בטוחים בהם ולהם להיות בטוחים בעצמם.

"אני אתן דוגמא: את רואה ילד מתחצף, ואוטומטית חושבת שלא אכפת לו ממך. אני נותנת לסיטואציה הזאת סיפור אחר ממה שאנחנו רגילים לחשוב. הסיפור מאפשר לנו להרגיש אחרת לגבי ההתנהגות, להגיב ממקום אחר, בטוח, שמאפשר שינוי מהותי גם בהתנהגות של הילד. למשל, להבין בסך הכל שהילד פועל מתוך צורך שהוא לא יודע איך להשיג או להביע. סיפור כזה מוריד הרבה מהפרשנות השלילית, הדאגנית או חסרת האונים שלנו. עם הסיפור החדש אנחנו מגיבים אחרת מבפנים וגם מרגישים אחרת, מדברים אחרת ומעבירים מסר אחר לילדים".

 

חינוך בשלט רחוק

אם נשמעת לכם קצת מתישה או מיותרת כל העבודה הפנימית הזאת שקשורה בהורות – זליקוביץ' מדגישה כי מדובר בתהליך בעל משמעות עמוקה, המאפשר לנו להיות אפקטיביים באמת. "יש שיטות שאומרות: 'תהיי אסרטיבית מול הילד, תהיי חזקה', אבל בפועל, זה לא מספיק שאמא אומרת לילד שהיא זאת ש'מחליטה פה בבית', כשהיא לא באמת מרגישה ככה; או שהיא סומכת עליו - בשעה שהיא חוששת לגורלו", היא מתארת.

הדרך להורות נכונה, לפי זליקוביץ', עוברת בשתי מילים: בטחון הורי. "ברגע שאנחנו יוצרים בטחון בהבנה שלנו את המציאות, בתפקיד שלנו כהורים, ומנגד גם ביכולות האינסופיות של הילד, ובכך שאני כהורה צריך להורות לילד שלי דרך, והתפקיד שלו זה ללכת אחריי - אז יש לזה השלכות מאוד משמעותיות על ההורות שלנו וזה משפר אותה עשרת מונים".

ככלל, זליקוביץ' טוענת, שמה שמבלבל יותר מכל ומוריד את הביטחון האישי שלנו בקשר ליכולות ההוריות שלנו - הוא דווקא העולם המערבי, והצרה גדלה ומתעצמת בעידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים. "העולם היום כל כך מערער, והחברה כל כך מתערבת לנו בחינוך, שזה גורם לנו לחשוב פעמיים על כל דבר. זה עידן שאנחנו נחשפים בו לכמויות של מידע הרבה יותר מאי פעם, עוד בלי האינטרנט. המון מדיה, כתבות, ספרות, כל יום אתה יכול לצפות בשלושים מסרים שונים להורות שלך וזה נורא מבלבל. זה מקום מפחיד. ואז אנחנו עומדים מול הילדים מאוד לא בטוחים ומלאי רגשות אשמה, ומוצאים את עצמנו חסרי אונים וחסרי יכולת להוביל את הילדים לערכים שאנחנו רוצים להנחיל להם".

ולא רק ההורות שלנו נפגעת. לפי זליקוביץ', חוסר הביטחון הזה משפיע גם על הזוגיות שלנו, ובייחוד על הביטחון של האישה בתפקיד שלה בבית. "העידן הדיגיטלי מאוד מבלבל את המקום הנשי והמקום האימהי שלנו, עד שהפכנו להיות נשים כוחניות, שולטות, שמנהיגות ודורשות. אבל בעצם, בעומק הדברים, הפכנו להיות חלשות וחסרות אונים, כי בכך אנחנו לוקחות מהגבר את התפקיד שלו, והקשר הופך למשהו לא בריא. דרך השיטה שפיתחתי, אני מנחה נשים איך ליצור ולהחזיר חזרה את הביטחון הביתה לקשר יציב עם אמון ואמונה ובטחון הדדי בזוגיות. לגרום לאשה להבין שזה לא שמישהו אחד עדיף על אחר, זה פשוט שלכל אחד יש תפקיד אחר. וברגע שאישה חוזרת לתפקיד האמתי שלה ומכירה בו - אז הנישואים חוזרים למקום הטבעי שלהם. הבעל מפגין כלפי אשתו אהבה ואכפתיות, והיא מצידה מאפשרת לו מקום בטוח של הערכה, צמיחה וכבוד אמתי לגבריות שלו".

אז איך מחזירים את הביטחון ההורי שלנו? זליקוביץ' טוענת שאנחנו קודם כל צריכים לדעת שגם אם זה לא נראה ככה - עמוק בפנים, הילד שלנו רוצה מאוד לשתף פעולה, ומצפה להצטרף אלינו למקום שלנו, למה שאנחנו רוצים וחשוב לנו. "נוצר מצב שאנחנו מאוד חוששים ודואגים לילדים שלנו, ונראה לנו שאין להם רצון ללכת אתנו. אני מלמדת גישה שמחזירה את הביטחון שלנו ושלו. אנחנו מחזקים את הידיעה הפנימית בכך שהילד שלנו בטבע שלו רוצה והכי מעוניין בעולם לשתף פעולה עם ההורים שלו, למרות כל ההתנגדויות החיצוניות שהוא מראה לנו.

"התפקיד שלנו כהורים, הוא רק להוציא את זה מהכח אל הפועל. אם אמא יודעת שהילד שלה רוצה ומעוניין ללכת אחריה ולהקשיב לה, ושזו התשוקה הכי גדולה שלו כילד -  היא באה בלי פחד ולא מנסה להתאים את עצמה אליו. היא מתחברת לעצמה פנימה, ואז היא גם בטוחה בעצמה ויכולה להשתיק את כל הביקורת של הסביבה.

"כך גם קוראים לתכנית, 'אמא בטוחה'. כי היא מקבלת את היכולת להיות אמא שבטוחה במה שהיא רוצה ובטוחה במסרים שהיא מעבירה לילדים. כשאמא מאוד ברורה ומשדרת סמכות שקטה - היא פחות נדרשת לנאומים, עונשים וויכוחים, והילד פשוט מקבל את הסמכות הזאת. כשאמא לומדת להיות בטוחה בעצמה ולהשתיק את כל ההצפות, הבלבולים – היא משדרת לילדים משהו מאוד אותנטי והולכת עם הלב שלה ובטוחה בצעדים האלה, ואז היא מקבלת מידית שיתוף פעולה מלא מהילדים שלה. אנחנו לא אומרים לאמא מה נכון או לא נכון אלא סומכים על המקום האימהי שיחזור למקום הטבעי שלו ולא יהיה שיפוטי עם עצמו".

כך, עם הזמן - הופכים הדברים המהותיים להורים לברורים מאליו גם עבור הילדים. "כשהורה רוצה משהו שחשוב לו - הוא פשוט צריך להיות שם בלי כל הרעש שמסביב. לכל בית יש ערכים מסוימים שהם מובנים מאליו, שם אין לילדים ספקות, כמו שבבית שומר כשרות - אין ספק לגבי חלב ובשר. בדומה לכך, גם על דברים אחרים שמהותיים לנו, אנחנו בכלל לא צריכים לדבר, זה פשוט קורה. החינוך האמתי זה להפוך את כל הערכים שלנו בבית למובנים מאליהם, כמו עזרה בבית, לימודים, חברים, סביבה, אחווה בין אחים, שפה נקיה, וכן הלאה. זה יקרה כשאנחנו נפסיק להתבלבל ונלמד שלא לאבד את המקום הסמכותי השקט שלנו מול העולם המבלבל והמבקר".

יחד עם זאת, באותה נשימה, חשוב לה להדגיש שלמרות שאנחנו מתווים לילד דרך ופועלים להשיג את שיתוף הפעולה שלו - שלא נחשוב שאי פעם נוכל לשלוט בו. "חשוב שלא נשקע באשליות שיש לנו שליטה על הילדים שלנו", היא מדגישה, "ושאנחנו לא יכולים לעבוד רק על ידי שליטה. אלא, המומנטום העיקרי הוא שאני הופכת את זה לברור, שמה שלא יהיה - אתה תלך בדרך שלי. כמו שילד בבית שלי לא יאכל סוכריה בהכשר מסוים בלי שהוא ישאל אותי קודם. ואם הוא לא לידי כדי לשאול - ברור לו שהוא פשוט לא יאכל. זה חינוך מרחוק. וכך, גם ביום מן הימים, כשהוא יעוף מהקן ויבנה את החיים שלו - הוא ימשיך לקיים את זה. בסופו של דבר, החינוך האמתי שלנו זה להיות בטוחים בעצמנו, וכשאנחנו בטוחים בזה - זה פשוט קורה. אפשר להגיד שזה שילוב של בטחון בעצמנו ואמון בילד, ואז ממילא אתה לא צריך כל הזמן לבחון ולבדוק אותו, הוא מרגיש שאתה סומך עליו".

אבל עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על הילדים שלנו? הרי יש גבול כמה אפשר בגילאים ובמצבים מסוימים

"ודאי שלא נשים ליד ילד נשק למשל. אם הורה שחושב שמשהו גדול על הילד ונמצא מעבר ליכולת האחריות שלו -  חשוב שישים בעצמו גבול כלשהו.  אנחנו סומכים על ילד בהתאם להיגיון של גיל. יחד עם זאת, אני מנסה לפתוח לאימהות את הראש ולגרום להן להבין שהן יכולות לסמוך על הילדים שלהם הרבה יותר ממה שחשבנו. זה יכול להיות אפילו בתפקידים בבית. כמו למשל ההנחה שילד בן ארבע לא יכול לסדר את החדר בכוחות עצמו. פתאום אמא נחשפת לכך שבבית אחר זה כן קורה, וזה אפשרי. או להבין שכשילד מאוד רוצה – הרבה פעמים זה יוצר אצלו יכולת. לכן, חשוב לא להיות מקובעים להיגיון תלוי גיל, ולא להכניס את הילד לתבניות שבהן נראה לנו שהוא נמצא. לדעת שתמיד אפשר יותר, וככל שהידיעה שלנו יותר רחבה – אז גם היכולת שלנו לסמוך עליו הולכת וגדלה".

לפי הגישה שלך, מה מצמיח ילד ומייצר אצלו מוטיבציה למשל?

"מיקוד במצב תודעה חיובי שלנו כהורים על המציאות. כי בעצם, יש בידינו יכולת ליצור מציאות ולהרחיב אותה בהתאם למה שאנחנו מתמקדים בו, ולא הילד. אם אנחנו מתמקדים בבעיות, בחוסר משמעת, באבחונים – אז אנחנו נותנים לזה המון מקום, והילד מרגיש בתווית שהדבקת עליו, בשליליות שאת רואה בו. אבל כשאנחנו רוצים להרחיב את הטוב שיש בילדים, בבית ובזוגיות שלנו - אנחנו נדרשים לחזק את החוזקות ולהעצים את העוצמות, את שיתוף הפעולה ואת החלקים היפים. וכשאנחנו מתמקדים בכוחות ובחיובי - אנחנו מרחיבים את זה באופן מיידי, על חשבון הבעיות שהולכות ומצטמצמות. איפה שמצב התודעה שלנו נמצא – שם קורים עוד ועוד דברים, והסביבה סופגת את זה ומגיבה לזה באותו האופן".

לסיום, יש לך כמה טיפים בסיסיים ומעשיים שיוכלו לסייע להורים שבינינו?

"יש סיטואציה שבוודאי כל האימהות מכירות מקרוב: את באה להגיד לילדים שלך משהו והם מתחילים להתווכח אתך. רוב ההורים, אחרי כל כך הרבה מסרים של חוסר בטחון שהם מקבלים מהעולם בנוגע להורות טובה, הם מתבלבלים, מתערערים ומאבדים את הביטחון בעצמם ובדרך החינוך שלהם. הילדים מרגישים את זה, מתווכחים עם ההורים או לא מקשיבים להם.

"העבודה של ההורים ברגע כזה, היא להשתיק את הרעשים האלה. להזכיר לעצמם שהם ההורים, שהפקידו את הילד הזה בידיים שלהם ושאם ביקשתם משהו שהוא חשוב לכם – אתם יכולים להיות בטוחים ורגועים עם הבקשה שלכם, בדיוק כמו בהזדמנויות שונות בהן אתם מבקשים משהו שאתם יודעים שהילד ישתף אתכם פעולה בוודאות. במקרים האלו, בהם כן יש שיתוף פעולה ביניכם לבין הילדים - אין את הרעשים מבחוץ, אין לחץ ואין חשש. המשימה שלנו, היא להחזיר לעצמנו את הביטחון להיות הורים כמו שאנחנו ולדעת שהילד באמת עומד לשתף אתנו פעולה בטבעיות.

"טיפ שני הוא, שכשאנחנו רואים ילד שמתנהג בצורה שלילית מסוימת, כמו חוצפה, התנגדות, חוסר אכפתיות או חוסר שיתוף פעולה - לקבל את זה שאנחנו לא יודעים הכל ולזכור שכל דבר יכול להשתנות. חשוב גם שנזכיר לעצמנו כל הזמן, שלכל ילד יש פוטנציאל אדיר, אינסופי, שאנחנו לא יודעים מהו, והתפקיד שלנו הוא לפתוח את הראש לציפיות גבוהות ותקווה, הרבה יותר ממה שהילד מראה לנו במציאות".

Shoshi.zelikovith@gmail.com

Kanfei.ru@gmail.com