התבוללות

לי כבר אין מה לעזור, אבל תזהיר את הבנות: סיפורה של לורן

"תני לי לשאול אותך שאלה, לורן. אם אני מזהיר חבר שלא יסתובב בהארלם כי זה מסוכן, זו גזענות?" ״אני לא מקבלת את זה", היא השיבה. "איך זה קשור להתנגדות שלך לקשר בין ערבים ליהודיות?" כך התווכחנו במשך ימים, שבועות וחודשים. חצי שנה לאחר מכן, אמא שלי הציעה שנחשוב על חתונה. ככה התחיל הסיפור של לורן – והיא הסכימה שאכתוב לכם אותו כאן, בשם בדוי

| כ"ח אדר א' התשע"ו |
אא

מה תעשה ביום שבו הערכים שלך והרגשות שלך, יתנגשו זה בזה?
אם תצטרך לוותר על אחד מהם, על מי מהם תוותר?
על הרגשות, או על הערכים?
מה יותר חשוב לך?
אני לא יודע איך אתה תפעל ביום בו זה יקרה, אבל אני יכול לספר לך איך אני פעלתי כשניצבתי בסיטואציה כזו. ואולי גם אתה תלמד מהמסקנות שאני הסקתי? אולי.

* * *

"תגיד, אתה זה ׳דוד פוני׳, שמעלה לפייסבוק סיפורים שהוא כותב?" שאלה אותי מישהי ברחוב.

"כן, זה אני", השבתי.
״טוב, אז תשמע, אני בדרך כלל אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך, אבל בפוסט האחרון – אכזבת. מי שקורא את הסיפור שלך, מבין שכל יהודיה שמתחתנת עם ערבי – הופכת לאשה מוכה. לא כל ילד שנולד מנישואי תערובת של ערבי ויהודיה הופך למחבל! בסיפור הזה שלך, הצגת את הערבים בצורה ממש גזענית. הראית אותם כפרימטיביים, אגריסיביים, שוביניסטים, שרוצים לפגוע בנשים יהודיות... ה'מציאות' הזו שאתה מתאר, מתרחשת רק בדמיון שלך, בעולם האמיתי זה שונה לגמרי. בסיפור שלך הצגת 'מציאות' שקרית".
היא נתנה לי הרצאה כדי להסביר לי עד כמה הסיפור שלי הוא גזעני.
״תני לי לנחש... את שמאלנית, נכון?״ שאלתי אותה.
״נכון, אבל זה לא אומר שהדברים שאמרתי הם לא נכונים. אגב, איך ידעת שאני שמאלנית?״ היא החזירה לי בשאלה.
״שמאלנים, כשמנסים לפקוח להם את העיניים, ישר צועקים ׳גזענות׳. בואי שנייה ננתח, מה היה כתוב בסיפור".

* * *

בסיפור מסופר על אמא שקוראת את מכתב ההתאבדות של בנה סעיד. היא מסיימת לקרוא, ופתאום היא קולטת שהבן שלה הולך לרצוח, ללא ידיעתו, את אחיו היהודים. היא שוקעת בזכרונות, ונזכרת איך הכל התחיל מ׳שון׳ (מוחמד), אבא של סעיד, וברגע שבו הוא פנה לדבר איתה.
איך בהתחלה ׳שון׳ נראה כמו גבר ג׳נטלמן, חייכן, מבין, אוהב ומפנק. ואז, לאחר מכן, אחרי שהיא החליטה לברוח מהבית ולעבור לגור עם ׳שון׳ בכפר שלו, היא גילתה שבכפר קוראים לו מוחמד, ושהשינוי של השם, לא היה השינוי היחיד אצלו.
הוא התחיל להתנהג אליה בצורה שונה, מזלזלת, כאילו היא שפחה שלו, ולא אשתו. היא רצתה לברוח, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא לא רצתה שההורים שלה ימצאו אותה, ולכן היא לא השאירה להם שום סימן. הם באמת לא מצאו.
היא הייתה ילדה בת 15.
שון, מוחמד, היה מכה אותה בקביעות, כשהיא לא הייתה מתנהגת כמו שצריך (לדעתו), בעזרת מקל עץ, שוט, ואפילו מוט ברזל.
כשנולד סעיד (את השם מוחמד בחר בלי להתייעץ איתה בכלל), מוחמד הזהיר אותה שאם היא תספר לסעיד שהוא יהודי, הוא ירצח את שניהם. היא ידעה שהוא מסוגל לרצוח אותם – וזו הסיבה שהיא לא סיפרה לסעיד על יהדותו.
השנים חלפו. סעיד גדל, מתבגר, ומתחבר ל׳שבאב׳. זורק אבנים על יהודים. האבנים פוגעות בהם פיזית, ובאמא שלו רגשית – בעוד היא לא יכולה לומר מילה בנידון.
מאחורי גבה, בעלה, אביו של סעיד, בשיתוף עם השייח' המקומי, עודדו את סעיד להפוך לשאהיד. לפני שסעיד הפך לשאהיד, הוא כתב לה מכתב התאבדות.
הסיפור מסתיים באזהרה לבנות ישראל. אל תצאו עם ערבים. מאחורי החיוך, הרומנטיות, והפינוקים שלהם, הרבה פעמים מסתתר סיפור אחר לגמרי. זה בערך הסיפור".

* * *

סיפרתי את הסיפור בקצרה על מנת לנתח אותו, אבל הבחורה השמאלנית קטעה אותי.
"אבל זו בדיוק ההגדרה המדויקת של גזענות. הכללת את כל הערבים כשוביניסטים שמתעללים בנשים שלהן!" היא תקפה.
"על זה בדיוק אני מדבר, זה העיוות של המחשבה השמאלנית. תני לי לשאול אותך שאלה, אם אני מזהיר חבר שנוסע לאמריקה שלא יסתובב בשכונת הארלם של השחורים כי היא מסוכנת, זו גזענות?", שאלתי אותה רטורית, ואז עניתי.
״לא, זו לא גזענות. למה זו לא גזענות? בגלל שאני מזהיר את חבר שלי שלא יסתובב שם, בגלל שזו שכונה מסוכנת, לא בגלל שזו שכונה של שחורים. וזה בדיוק אותו דבר עם ערבים". הסברתי לה.
״את הקטע של ה׳לא להסתובב בשכונה של שחורים כי היא מסוכנת׳ – אני מבינה", היא ענתה. "מה שלא הבנתי, זה איך זה קשור לגזענות שלך בנוגע לערבים?"
״אני לא יודע עד כמה את מודעת לתופעה, אבל ההתבוללות של יהודיות עם ערבים היא מאוד נפוצה. כרגע יש בכפרים הערביים מעל ל-30,000 יהודיות! זה מספר מטורף.
"מאות היהודיות שארגונים כמו ״יד לאחים״, ״לב לאחים״ ו"הידברות" הצליחו לחלץ, מספרות סיפורי זוועות על התעללויות יומיומיות אינסופיות, מכות, חבטות, השפלות, אונס, ויחס של שפחה מצד הבעל וכל שאר המשפחה. וזה רק חלק קטן מה'תענוג' היומיומי שלהן.
"בואי נעזוב לרגע את זה שאני נגד התבוללות. ואגב – אם מניעה דתית או ציונית מונעת ממך להתחתן עם ערבי – זו לא גזענות, זו שמירת המסורת , אלה ערכים.
"אבל אפילו על זה לא דיברתי בסיפור. אז על מה כן דיברתי?
"על הסכנה שיש בערבים שמתחילים עם יהודיות. הם צבועים, הם משחקים אותה רגישים, אדיבים, ג׳נטלמנים ורומנטים. הם מפנקים בחורות – או ילדות – יהודיות, ולאחר מכן, כשהן כבר ברשת שלהם, הם מציעים להן נישואים. אחרי שהן מסכימות, הן עוברות לגור איתם בכפר. ואז, אז הם מגלים את הפרצוף האמיתי שלהם – ופעם רבות זה גילוי אכזרי.
"אם המסר בסיפור שלי הוא להיזהר מאותם ערבים כי הם מסוכנים, זה לא סיפור גזעני. ובואי נעזוב את זה שגם למנוע נישואי תערובת זו לא גזענות, זה שימור של ערכים בני אלפי שנים!", הסברתי לה.

״אני לא מקבלת את זה", היא השיבה. "לעטוף את הגזענות במילים כמו 'ערכים של אלפי שנים', לא משנה את המציאות – זו עדיין גזענות".

* * *

וכך התווכחנו במשך שעות. וכשהיה כבר מאוחר, וחזרתי הביתה, היא שלחה לי הודעה, והמשכנו את הוויכוח בהודעות.
ויכוח שהתגלגל לעוד ויכוחים, בנושאי פוליטיקה, ימין-שמאל, אתאיזם-מונותאיזם, ובעוד עשרות נושאים.
גיליתי שהיא דעתנית, חכמה, משכילה, בעלת ידע מקיף, ושולטת במגוון רחב של תחומים.
היה דבר אחד ששיגע אותי אצלה. איך בחורה כל כך חכמה, יכולה להחזיק בדעות כל כך מטופשות? לא הבנתי.
הדעות שלה אומנם היו מטופשות (לדעתי), אבל הטיעונים שלה, לעומת זאת, היו מאוד חכמים. היא דמגוגית ממדרגה ראשונה. בכל ויכוח היא הייתה שולפת מטאפורות ומשלים ממש מתוחכמים. אני לא נשארתי חייב, והייתי נותן לה מטאפורות ומשלים משלי. זו הסיבה לכך שהוויכוחים שלנו לעולם לא היו מסתיימים.

* * *

המשכנו להתווכח בלי סוף, אבל פתאום התחלנו לחשוב. האם נוכל לגשר על תהומות של פערי תרבות שנמצאים בינינו? האם נוכל לבנות גשר שיגשר בין שני עולמות כל כך רחוקים?״ אלה השאלות ששאלתי את עצמי בלי סוף.
עברה לה חצי שנה. גדלנו, התבגרנו, ואמא שלי התחילה להציע לחשוב על חתונה.
ופתאום נפל לי האסימון. אם אני ולורן נתחתן, אפילו אם נגשר על פערי הדעות... באיזו דרך נחנך את הילדים שלנו?

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אני בחיים לא אסכים לכך שאשתי תגיד לבן שלי שמחבלים, הם בעצם ׳לוחמי חופש׳ שמנסים להחזיר לעצמם את השטחים שאנחנו כבשנו מהם.
אני לעולם לא אסכים לכך שאשתי תספר לבן שלי, שצה״ל פועל בדומה לנאצים.
אני לא ארשה שאשתי תספר לבן שלי עיוותים על הבורא והבריאה.
אני לא ארשה שאשתי תספר לבן שלי שקרים שהיא מאמינה בהם – בחיים לא!
ואם אין לי עתיד עם לורן, אז למה לבזבז איתה סתם את ההווה? זו השאלה ששאלתי את עצמי, וגרמה לי להחליט – אני נפרד ממנה.

* * *

כשסיפרתי ללורן על ההחלטה שלי, היא בכתה. ״אבל... אבל למה לוותר על כל מה שיש בינינו רק בגלל שיש בינינו חילוקי דעות?״ היא שאלה.
״מה שיש בינינו, זה הרבה מעבר לחילוקי דעות. אני אדם מאמין – את אתאיסטית.

אני ימני – ואת שמאלנית.

ובמחשבה שניה, אני חושב שאת בדיוק כמוני – ובדיוק ההיפך ממני" אמרתי לה.
״מה זאת אומרת, בדיוק כמוני – ובדיוק ההיפך ממני?"
״את בדיוק כמוני בתכונות. יש לנו המון תכונות משותפות, שנינו עקשנים, שנינו דעתנים, שנינו ווכחנים, שנינו לא מתייאשים. ויש לנו עוד המון תכונות אופי משותפות.
"אבל בכל זאת, למרות כל הדמיון בינינו – אנחנו כל-כך שונים בדעותינו. ממש שני קצוות, הפכים. אין לנו עתיד, אז חבל סתם לבזבז את ההווה". חתמתי את השיחה.
״ומה אם אני אשנה את הדעות שלי בשבילך?״ שאלה לורן.
״את תוותרי על הדעות שלך בשבילי?״ שאלתי בהפתעה.
״כן...״ היא ענתה.
חשבתי קצת, ואז עניתי לה: ״תראי, אני מאוד מעריך את ההקרבה הענקית שאת מוכנה לעשות בשבילי, אבל זה לא רלוונטי.
"אם ׳תשני את הדעות שלך בשבילי׳, כהגדרתך, זה בעצם אומר שבמוצהר תגידי שאת מסכימה עם הדעות שלי, למרות שבתוך תוכך את לא תאמיני בהן.
"הדרך היחידה לשנות דעות, היא להשתכנע בנכונותן. ובחצי שנה שבה אנחנו מכירים, לא הצלחתי לשכנע אותך. וכמו שאני מכיר אותך, את עקשנית, ואת משום מה מקובעת בדעות שלך, ואת לא תשתכנעי.
"אז למרות שאני מאוד מעריך את ההקרבה שאת מוכנה להקריב בשבילי – היא לא רלוונטית.
"אני אאחל לך המון בהצלחה, ושתכירי את האחד שלך בקרוב, האחד שיתאים בדיוק לך, ויאהב אותך כמו שאת... ואתקדם קדימה, אני מצטער. להתראות".
נתתי לה חיבוק אחרון, והלכתי.
ואם לומר את האמת, זה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי. אבל באותו יום הבנתי, הערכים שלי חשובים לי הרבה יותר מהרגשות שלי. הרגשות ללורן הם זמניים, הערכים - הם נצחיים. ואם שמים את הערכים והרגשות על כפות המאזניים – הערכים מכריעים את הכף, ומנצחים".

* * *

״למה נזכרתי בסיפור הזה עכשיו?״
לפני שעה קיבלתי שיחת טלפון. ״הלו?״ עניתי.
״שלום, זאת לורן...״ שמעתי קול חלוש שבקושי זיהיתי.
״היי לורן, מה קורה?״ שאלתי בנימוס.
״הייתי רוצה לומר לך שהכל בסדר, אבל הכל לא בסדר. התקשרתי לומר לך שצדקת, לומר ליהודיות שלא ייצאו עם ערבים, זו לא גזענות. עכשיו אני מבינה את זה״. לורן אמרה לי.
״לורן? את אומרת את זה כדי שנחזור? כבר אמרתי לך שאם השינוי בדעות שלך הוא רק כלפי חוץ, זה לא באמת שינוי".
״לא דוד, אתה לא מבין. אתה תבין רק אחרי שאני אספר לך מה עבר עלי בשנה האחרונה...״ אמרה לי לורן.

* * *

אחרי שנפרדה דרכנו, סיפרה לורן, הלכתי למסעדה, לבדי עם מחשבותיי.
ישבתי וחיכיתי למלצר. הוא הגיע כעבור דקה, מלא מרץ, חייכן. הוא ניגש אלי. למה את נותנת לעצב לכער אותן? תהיי יותר יפה עם חיוך!", הוא אמר לי, וקרץ. חייכתי חיוך מאולץ.
"בארוחה הוא הגיש לי המון תוספות, בתוספת המון מחמאות. וכשסיימתי לאכול, הוא אמר לי שהוא כבר שילם בשבילי את החשבון. הרגשתי לא נעים, "מה זאת אומרת שילמת בשבילי את החשבון? אנחנו בכלל לא מכירים!" אמרתי לו במבוכה.
"לא מכירים? עכשיו נעלבתי (הוא עשה פרצוף עצוב שהצחיק אותי). אנחנו מכירים כבר... (מבט מהיר לשעון) 37 דקות ו-43 שניות! איך את מזלזלת בקשר כזה ארוך?" הוא שאל בקריצה.
היה לו חוש הומור, הוא ביקש להיפגש – והסכמתי.
בפגישה הוא התנהג אלי כמו בת אצולה. בפגישה הבאה בנוסף לפרחים הוא הביא לי שרשרת זהב יפהפיה. אמרתי תודה למתנות שהתחילו לזרום אלי כמו השגרה.
אחרי חודשיים בערך, הוא סיפר לי שהוא ערבי. בהתחלה קצת נרתעתי, ואז חשבתי לעצמי: "הרי אני זו שנלחמת בגזענות, אני זו שחושבת שמניעת התבוללות היא פרימטיביות דתית. אני אתנהג בגזעניות? לא! אז מה אם הוא ערבי? הוא קודם כל בן אדם, והוא בן אדם טוב מאוד". המשכתי לצאת איתו.
אחרי חצי שנה, הוא הציע לי נישואים. חששתי להתחתן בגיל כל כך מוקדם, אבל הוא תיאר לי את חיי הנישואים בצבעים ורודים ויפים. הוא אמר לי שהוא ידאג לי בלי סוף, ומה שהרעיף עלי עד עכשיו – זו רק ההתחלה.
לבסוף השתכנעתי, התחתנתי איתו. החיים שלי הפכו לגיהנום.
הוא הבטיח לי שאני אהיה מלכה, אבל בפועל הוא הפך אותי לשפחה. זוכר את התיאורים של המכות שסיפרת לי? אז הוא עשה לי דברים הרבה יותר גרועים, דברים שאני לא רוצה לספר... אני פשוט לא מסוגלת לדבר על זה.
לפני חודש מצאתי מודעה קטנה בלוח המודעות של הכפר, עם מספר טלפון לעזרה. באישון לילה חייגתי וביקשתי שיחלצו אותי. כמה לילות אחר כך הגיעו אלי ברכב, ואני ברחתי מבעלי האכזרי.
היום אני נמצאת בדירת מסתור, מטופלת אצל פסיכולוגית שתעזור לי עם הטראומות שחוויתי.
דוד, אתה לא יודע כמה קשה לי לדבר על מה שעברתי. אתה לא תבין גם אם אני אנסה להסביר. אבל בכל זאת אני מספרת לך, אתה יודע למה?״ היא שאלה.
״למה?״ חזרתי אחריה כהד, מזועזע.
״כי עכשיו אני מבינה שצדקת, להזהיר בחורות זה לא גזענות – זו מצווה גדולה. עכשיו אני מבינה... הבנתי את הלקח הזה בהרבה סבל שהייתי יכולה לחסוך, אם רק הייתי מקשיבה לך.

דוד, יש לי בקשה אליך...״
״במה אני יכול לעזור לך?״ שאלתי את לורן.
״לי אתה כבר לא יכול לעזור, אבל להרבה בנות אחרות אתה כן יכול... תזהיר אותן, תזהיר אותן שלא ייצאו עם ערבים, לא משנה כמה הם נראים להן ג׳נטלמנים, רומנטיים, ונחמדים... הם צבועים! אני למדתי את זה מניסיון אישי, ניסיון שהשאיר לי צלקות בגוף ובנפש. תחסוך את זה מהן, בסדר, דוד?״
״אני אשתדל, לורן, אני אעשה כל מה שאני יכול!״, השבתי.

* * *

״לורן, את עדיין על הקו?״
״כן״.
״תגידי, אני יכול לכתוב את הסיפור שלך? הוא יכול לעזור להרבה בחורות״
שתיקה.
״לורן?״
״בסדר. אבל אל תכתוב את השם שלי, תכתוב שם בדוי. ותטשטש כמה שיותר את הפרטים שלא רלוונטיים למסר, בסדר?״
״אוקי. רפואה שלמה לורן. רפואת הנפש והגוף".
״תודה, דוד״.
״להתראות".

שבויות – המחלקה למניעת התבוללות, לפניות ודיווחים: טל' 073-2221333 או 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il

הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה של פסח עם פירוש הרב זמיר כהן

49לרכישה

מוצרים נוספים

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

מארז "איכות חיים" על פי הרב פנגר

סט מפואר לפסח

קערת סימנים לפסח

כיסוי פסח מהודר מקטיפה

לכל המוצרים