יש ריקוד ויש ריקוד: שמחת תורה באחת מתקופות החושך

הוא היה דופק על דלתי פעם בחצי שנה בערך, על מנת לקבל תרומה צנועה שנועדה לתמוך ביישוב הקטן שהוא אחד ממייסדיו: יישוב שנועד לסייע בקליטת עולים חדשים מרוסיה. קולו הנרגש ועיניו המרקדות עזרו להסתיר את הקמטים העמוקים במצחו. הקמטים הללו נחרטו בכאב על ידי עשרות שנים של עינויים מצד הרשויות הקומוניסטיות על הפשע הנורא של היותו יהודי דתי בברית המועצות בשנות ה- 50, ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת.

זה כבר הפך לטקס. בכל פעם שהיה מגיע לקבל תרומה ביקשתי שיכנס אל תוך הבית ושאלתי אם ברצונו לאכול משהו. הוא תמיד ענה באידיש עם מבטא רוסי, "אולי כוס תה". אשתי הייתה מגישה לו כוס תה מהביל לצד פרוסה עבה של עוגה תוצרת בית. נדמה היה כי התה והעוגה מצליחים ליישר קמעה את כתפיו השמוטות. בהליכה מדלת לדלת בבקשת תרומות, ללא ספק חלף זמן מה מאז הארוחה האחרונה שלו.

הוא הרים את מבטו אלי וחייך. "שמעת על דבר כזה - בית כנסת קנטוניסטי?", שאל.

זכרתי סיפורים ששמעתי כילד, על התקופה האפלה ועם זאת ההירואית בהיסטוריה היהודית, אך הסברו חידש לי הרבה:

"הקנטוניסטים היו יהודים בשנים 1825-1840 אשר גויסו בכפייה לצבא הצאר הרוסי החל מגיל 10, וחויבו לשרת בו 25 שנה", פתח את דבריו. "הרשויות ראו זאת כדרך לכפות על היהודים העקשנים התבוללות בחברה הרוסית. הם נהגו לחטוף ילדים מבתי הוריהם, ולענות אותם שוב ושוב עד שקיבלו על עצמם את הנצרות או שמתו מפצעיהם.

הילדים סבלו רעב, מכות והלקאות, לפעמים בשוט שהיה קודם לכן רצועת העור של התפילין שלהם. במצבים של תת-תזונה, הפצעים הפתוחים על חזם וגבם היו מזדהמים וילדים רבים, שעמדו בגבורה במשך חודשים בעינויים הקשים ודבקו עד אז ביהדותם – היו מתים, או, לחילופין, נכנעים ומסכימים להתנצר. הצאר הצהיר שרק רוסים נוצרים מהימנים יגנו על המולדת.

כדי להימנע מגורל איום זה, היו הורים שפגעו בגופם של ילדיהם על מנת להצילם מהגיוס. הם לקחו אותם ליערות ובעזרת הנפחים המקומיים כרתו להם יד או רגל. הבנים – שחדלו להיות בריאים בגופם – ניצלו כך מהגיוס ומהשמד. ילדים רבים אחרים המיתו עצמם בנהר או בדרך אחרת, העיקר שלא להמיר את דתם.

כ- 40,000 ילדים יהודים גויסו בכפייה לצבאו של הצאר ניקולאי, ומעטים ביותר יצאו משם כיהודים מאמינים.

העצוב מכל היה, שאותו אחוז מזערי של חיילים, שכן הצליחו לשמור בסתר על אמונתם ולחזור למשפחותיהם לאחר 25 שנים – מצאו את עצמם דחויים דווקא על ידי סביבתם היהודית ונחשבו כבוגדים בדת. אחרי הכל, בסופו של דבר, הם לא קיימו את רוב המצוות ונראו כחיילים רוסים לכל דבר.

"לקנטוניסטים היה בית כנסת משלהם, כי לא היה להם לאן ללכת", המשיך בדבריו. "סבא שלי סיפר לי שפעם הלך לבית הכנסת הקנטוניסטי בשמחת תורה. הקנטוניסטים ידעו לרקוד כמו קוזאקים. הם היו גברים גדולים וחזקים וספרי התורה הכבדים נראו כמו קיסמים בזרועותיהם. הם רקדו במשך שעות ללא מאמץ. יהודים אחרים, שלא גויסו לצבא, הביטו בהם בהתנשאות, משום שלא היו מלומדים ולא יכלו לשמור מצוות לפי ההלכה, אך למרות זאת הקנטוניסטים היו מסוגלים לשמוח ביהדותם ולחגוג עם ספר התורה. זה היה באמת מדהים".

הוא עצר לרגע כדי לטבול קוביית סוכר בתה שהיה עדיין חם, הכניס את הקובייה לפיו ולקח עוד לגימה ארוכה מהתה.

"ואז, בהקפה האחרונה, הקנטוניסטים, כמו לפי אות מוסכם, הסירו לפתע את חולצותיהם – כולם ביחד! הם חיבקו את ספרי התורה לעורם, שהיה מלא בצלקות ובחבורות המכוערות ביותר שראית מימיך - ורקדו ביתר מרץ... חיוכיהם התחלפו בדמעות בעודם מתבוננים תוך כדי ריקוד בקהל היהודים שנאסף מולם להביט, כאילו אמרו: אתם אולי למדתם ושמרתם על מצוות התורה הזאת, אבל אנחנו נתנו את הגוף והחיים שלנו למענה. התורה הזו היא שלנו, לא פחות משהיא שלכם!".בעודומניח את כוס התה, לא יכול היה להסתיר את הרעד בידו, שגרם לכוס לקרקש על התחתית.בנגבו דמעה אמר, "כיום, בארצות המערב הדמוקרטיות כל כך קל לשמור מצוות, ועדיין רבים מתלוננים וטוענים שזה קשה. לך תבין".