גולשים כותבים
קוראים כותבים: מיומנה של מתחזקת
בעקבות מודעת הדרושים הוצפנו בפניות רבות, והחלטנו לייסד בהידברות סופשבוע פינה שבה אתם הקוראים תספרו כיצד הניצוץ נדלק בכם. והפעם: שירי (שם בדוי, לבקשתה) מספרת על הקושי המשפחתי, וגם על הנפילות בדרך
- הידברות
- כ"ג חשון התשע"ד
בגיל 17 קרה לי משהו. למעשה, לא קרה לי אלא "קרא לי". אני לא יודעת מה זה היה בדיוק אבל יש האומרים שה"ניצוץ" פשוט נדלק. אחת מחברותיי הטובות שהחלה לחזור בתשובה ביקשה ממני לבוא לעשות אצלה שבת, ואני הסכמתי. מאז הכל השתנה. יכול להיות שקולם של המתפללים הוא שעורר אותי, ולא אשכח לעולם את הדמעות שזלגו על פני באותם רגעים - אולי של אושר, אולי של התרגשות. אני לא בטוחה. מה שאני כן יודעת זה שברגע שאותו רגש נפתח - קשה מאוד לסגור את זה.
אני באה מבית "חילוני-מסורתי". הורי הם שהקנו בי את ערכי המסורת ואת האהבה לקב"ה. כשסיפרתי להם שאני מתכוונת להתחיל לשמור שבת, הם חייכו. אולי חשבו שלא אעמוד בכך. הרי איך אוותר על בילוי בערב שישי במועדון? שבת אחרי שבת נשברתי. לא בגלל הבילוי, עליו יכולתי לוותר. הבעיה הייתה הסיגריות. ובכל פעם לא עברה שנייה לאחר שהדלקתי את הסיגריה עד שכל כך הצטערתי.
בשבת החמישית זה עבד. לא סיגריות, לא טלפון נייד, לא טלוויזיה - ממש כלום. והייתי מאושרת עד הגג.
אבל הנפילות לא איחרו לבוא. ערב אחד חזרתי הביתה מטיול רגלי עם חברה, והאור במדרגות לא עבד. חושך מוחלט. השעה הייתה מאוחרת. אני גרה בקומה החמישית, וזו דרך ארוכה לעלות בחושך, שעוד משחר ילדותי פחדתי ממנו. "הקב"ה איתך", אמרתי לעצמי. עשר דקות ארוכות עמדתי למטה, מחכה. בסופו של דבר הדלקתי את האור ורצתי במדרגות. כששכבתי במיטה חשבתי לעצמי, איך קורה שאני מפחדת לעלות בחושך אך איני מפחדת מהקב"ה? בפעם השנייה שזה קרה, אזרתי אומץ ועליתי בחושך. לא קרה לי כלום...
באחת השבתות הראשונות יצאנו לסמינר בטבריה - שתי חברות טובות שחזרו בתשובה ואני. עלינו להסעה שהייתה מלאה בנשים עם כיסויי ראש וחצאיות עד הנעליים . כל הנשים היו מאוד חברותיות והתעניינו בי. "אשרייך, צדיקה", הן אמרו. כל הדרך שרו שירים וזימרו תפילות, ואני ישבתי לי והסתכלתי מהחלון. "מה אני עושה פה?", משהו לא מוכר דיבר מתוכי. "מה פתאום הם החליטו שאני צדיקה? אני לא מוכנה להיות צדיקה.
לעולם לא אוותר על הג'ינסים שלי, על הידידים שלי ועל החיים שלי! מי הן בכלל שיכניסו אותי בכוח לעולם שלהן?". הרגשתי כעס לא ברור.
כשהגענו לחדר במלון הבנות התלבשו לקראת הערב, ואני החלטתי שאני לובשת חצאית ארוכה וגופיה! כלומר, חצי-חצי. הבנות ניסו להסביר לי שכל האנשים במלון חרדים, ושעלי לכבד אותם. אך אני התעקשתי - דווקא! יצאתי אל הלובי בכעס, ולפני חלפה משפחה: אבא לבוש שחורים, אמא צנועה וילד בעגלה.
כאשר האבא הסתכל עלי הוא נתקע בקיר, כנראה לא ציפה לכך. התקלתי אותו. הרגשתי רע, רע מאוד. חזרתי לחדר ולבשתי ג'קט. עד היום, כשאני נזכרת בכך, כואב לי על אותו אבא שחשב שהגיע למקום בו יוכל להרגיש נוח, אך בסופו של דבר נתקל בי.
הכעס קצת שכך כשירדנו למטה לארוחת הערב. הרב קידש וכולם אכלו ושרו תפילות. זו הייתה הרגשה קסומה כמעט כמו בפעם הראשונה שישבתי שם בבתי הכנסת. היה לי כיף, ופתאום חשבתי שלא כל כך נורא להיות פה בעולם הזה שלהם.
בשובי הביתה ציפתה לי הפתעה: שיחה עם אבא. אבא דואג, לחוץ, קצת כועס. הוא אומר שהוא מבין שאני מתקרבת לדת וזה יפה, אבל לא צריך להיות "פנאטי". ואני מנסה להסביר לו שטוב לי ככה, שאני מאושרת, וזה הכי חשוב. אבל הוא לא מבין. "אני לא רוצה שתפסידי את החיים שלך. זה הגיל שלך ליהנות ולא לשבת קבורה בבית בימי שישי".
לאט-לאט אני מבינה: זו מלחמה ללא מנצחים. אבא שלי אוהב אותי, אבל קשה לו להבין. ואני, מאחר ואין לי מספיק ידע, לא יכולה להסביר. אבא חושב שמטיפים לי במקום שאליו אני הולכת, חושב שעושים לי שטיפת מח. אבל איך אפשר להאשים אותו כששנה לפני גם אני חשבתי כך כשראיתי את חברותי מתחזקות? בכל פעם שאחת מאותן חברות הייתה עוברת בבית הספר עם החולצה הארוכה בקיץ הייתי שואלת אותה "לא חם לך ככה?", והיא רק הייתה מחייכת, כאילו חשבה "את תביני בסוף". אז מה יהיה איתי? יש לי עוד דרך ארוכה, אני רק בהתחלה, בשבת. ומה יקרה עם אבא בהמשך אם ארצה להתחזק יותר? לא ידעתי את התשובה לשאלה הזאת, אבל ידעתי שאני לא לבד. הקב"ה איתי, מלווה אותי בכל צעד. תמיד.