נישואין הוא קשר מצוותי בין גבר ואישה עליו צוותה התורה. בין השותפויות השונות הקיימות בעולם- כלכליות וחברתיות, לא נמצא קשר כל כך הדוק של איש ואישה ההופכים לישות אחת, כהמשך להיות נשמתם אחת עוד לפני ירידתם לעולם. ואכן, הקשר אינו מסתיים כאן, עלי אדמות, אלא הם יהיו יחד לנצח בגן- עדן לאחר פטירתם. כמו כל דבר, גם קשר הנישואין אינו מגיע ברגע אחד לשלמות המלאה, זהו מהלך שלוקח זמן.

 

ואכן אם בתחילת דרכם נשארו לכל אחד מהם תחומים אישיים ובלעדיים המעצבים את אישיותם ומכוונים את התנהגותם, אך אט אט המחיצות נושרות והליכי החשיבה של השניים הופכים יותר ויותר דומים זה לזה, ויש אפילו שיכולים להצביע על הבעת פניהם וצורתם ההולכת ונעשית דומה האחד לשני.

 

זה נכון גם אם ביניהם יש לא פעם ויכוחים, אך הם בכל זאת חטיבה אחת, המגינה זה על זה מול השכנים, הרשויות, ולעיתים גם מול הבנים שנישאו. גם אם לא פעם דעתו של האחד מהם אינה נוחה מהתנהגות זולתו, אך אם מישהו ישלול בפניו את בן זוגו, הוא יעמוד כחומה בצורה כדי להגן על שותפו לנישואין, ולעיתים קרובות גם ייעלב עבורו. מעבר למה שקבעה הגמרא, שכל השרוי בלא אישה שרוי בלא תורה בלא ברכה... וכדומה, האחדות שביניהם אינה רק ביטוי לקשר ההדדי אלא להתנתקות מגורמים סביבתיים, רחוקים ואף קרובים.

 

על כך אמרה התורה כבר בפרקים הראשונים שלה: על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. כלומר, לא מדובר על קשר מתמשך של שנים, אלא הקשר שהופך את השניים ליחידה אחת. מעיון בפסוק וההזכרה שאדם אמור לעזוב את הוריו, ניתן אולי גם להבין, שכשם שקשר בין הורים לבנים הוא קשר הדוק ביותר, כך גם הנישואין בין איש לאישה, כפי שחייבה התורה, מהווים את התחליף לקשר זה גם ברמת האחידות שביניהם.

 

הגמרא מכנה את הקשר שבין הבעל לרעייתו: אשתו של אדם כגופו. ביטוי זה אינו רק ביטוי מליצי לאחדות שביניהם, אלא יש לו אף השלכות הלכתיות לכך שאיש ואישה נחשבים לאדם אחד במספר היבטים. למשל, מצוות פדיון שבויים הינה מצווה חשובה ביותר. אך קבעו חזל שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהן (כדי לבטל את העידוד לשבות שוב ושוב). אך מותר לאדם לפדות את עצמו אף יותר מכדי דמיו ומכיוון שרעייתו נחשבת כגופו ממש, מותר לו לפדות את אשתו אף יותר מכדי דמיה. מבחינה הלכתית האחידות מקבלת תוקף כאשר הזוג הצעיר עומד תחת החופה, והחתן נושא את כלתו לאישה.

 

 כמו כל דבר חברתי- רגשי, גם האחידות בין בני זוג היא תהליך מתמשך, ושאיפה שכל אדם נשוי צריך להגיע אליה. כדי לבסס את התהליך בו שני אנשים זרים ושונים, הופכים לאדם אחד, הרי כבר בשלב המכין את הנישואין, נרשמת בשטר התנאים האמרה המפורסמת: ולא יעלימו זה מזה. הסכמת בני הזוג להבטחה זו מוקראת בפני קהל עם ועדה באירוע החשוב והראשון שנעשה ביניהם- האירוסין. משפט זה מוכרז בתקופה שבני הזוג העתידיים נמצאים בתקופה של מלא ההסתרה ההדדית.

 

באירוסין, ויותר מכל בתחילת האירוסין, הם נמצאים עדיין בשלהי תקופת הבירורים על המשודך/כת, בעת שכל אחד מתאמץ להציג את הפנים החיוביות שלו, ונמצא תחת השפעתה. בהופעה ובלבוש החיצוני ובדברים שהוא מנפיק, ובמתנות שהוא מעניק. בשלב זה, בולטת מאוד ההתנהגות המאופקת והלא גלויה- גם אם הארוס או הארוסה עושים פעולה שאינה מוצאת חן בעיני הזולת, אין מגיבים עליה, ואין נותנים פומבי להרגשה הפנימית, אף אם הפעולה מציקה. גם אם מגיבים, הדבר נעשה בעדינות מוחלטת, שכמובן אינה מבטאת את התחושה האמיתית של בן הזוג.

 

 צריך לומר כי התנהלות זו של היחצנות האישית והמאמץ להשקיע בזולת כדי שיעריך אותי, היא טבעית וכל אדם משתמש בה. אומנם היא בולטת מאוד הליכי הקמת המשפחה החדשה ובתקופת התקשרות בין המשפחות, אבל כאמור לא רק במצבים אלה ובמפגש בין שני משודכים, אלא מצויה בחיי היומיום של כל אחד מאיתנו. זאת בכל התחומים של קשרי חברה. הדבר בולט כאשר אנחנו פוגשים אדם שאינו מכיר אותנו, אנו מיד מתחילים להשקיע מאמץ כדי להרשים אותו.

 

אנו פותחים עימו בשיחה, אנחנו מאוד נחמדים אליו, מאוד חינניים, שופעים ידידות, ומשתדלים להפיק מתוך עצמנו מקסימום של חיוכים רחבים ומסבירי פנים, נעימות מופגנת, עם הרבה מאוד הכרת תודה על כל סיוע פעוט שהוא מושיט לנו. הסיבה להתנהלות זו, אינה רק שיקולי התועלת הגשמית שאנחנו מצפים להפיק מדו- שיח זה, אלא בעיקר מהעובדה שבאדם מוטבעת מטבע ברייתו, תכונה של רצון בתדמית חיובית. להיות מקובל בחברה שהכל יכירו אותו ולא פחות מכך יוקירו אותו. התנהגות זו יש בה יתרון לחברה האנושית.

 

שכן הוא מהווה גורם מלכד חברתית, וממריץ את האדם לתרום לחברה ולהשתלב בה בהתאם לנוהגי הקהילה והחברים שמסביבו. לכן אדם נזהר שלא לעשות דברים נגד החברה, או דברים הנראים שליליים בעיניה. יש לזה השלכות גם בהקשר הרוחני יהודי, שכן ממילא הדבר גם מדרבן אותו לעשות דברים חיוביים וטובים, וזה כולל גם את הדחיפה להתנהג כיאה וכיאות מבחינת הקפדה על שמירת מצוות, מידות וכו'.

 

מאידך יש בזה חסרון

שכן תכונה זו גורמת לאדם לשלב בקיום המצוות ומעשי החסד מחשבות על ציפיותיו החברתיות להיות מקובל על מי שרואה ערך חשוב בקיום המצוות וחשיבות בעזרה לזולת. וכאשר אדם משלב מחשבות אלו בעבודת האלוקים שלו, הוא כמובן מחסיר בעשיית המצוות את הלשמה, מחשבה שמכפילה את ערך ביצוע המצווה עשרת מונים. (אם כי מחשבות שכולם יראו אותי אינן מבטלות את ערכו של המעשה הטוב). לא פלא הוא שמתן בסתר כלומר, עזרה לזולת בלי שהמקבל ידע על כך, ואף לא אדם אחר, מעניק שכר רב מאוד. זאת משום שהנעזר אינו מתבייש בקבלתו, ועל ידי כך אין פגם במעשה החסד, וכן משום שקשה מאוד לעזור לזולת בלא שיתנגב הרהור וצפייה שכולם ידעו עד כמה אני אדם טוב, החושב על אחרים.

 

לכן אדם שנותן בסתר בלי שאף אדם ידע על כך, אינו עובד את עצמו או את אלה שהוא מצפה מהם להערכה, אלא אך ורק את הקבה שציווה לעזור לזולת. לכן הקרן הגדולה קיימת לו לעולם הבא, ואת הפירות הרבים הוא מקבל עוד בעולם הזה. בפירוש המשניות לפרק חלק בסנהדרין, נותן הרמבם ביטוי להשפעת הצורך בתדמית חיובית על התנהגותו של האדם. וכך הוא כותב: רוב בני האדם, מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה ממנה, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, ושינשאוהו בני אדם. כלומר, התמריץ שיש בצורך של האדם לכבוד ולהערכה, הוא זה שמביא את האדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכים ישרות.

 

 מה שאומר כי חלק משמעותי ממה שאדם משקיע בחייו, בעבודתו ובמאמציו בחייו הפרטיים, כמו העמל לפרנסתו, בניין ביתו ועוד דברים מרכזיים בחייו, נובע מבלי שהוא מבחין בכך במודע – מהרצון להיות מכובד ומקובל על החברה, ואהוד על סביבותיו. הרמבם מדבר לא רק על הצורך בכבוד, הדוחף את האדם לעשייה חיובית, אלא גם על המעצורים החיוביים להימנע מהרע והשלילה, ועל כך הוא אומר, כי הרבה מבני האדם מונעים מעצמם את ביצוע דחפיהם החזקים ביותר, מיראתם שמא ישיגו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או שמבקש שיהיה לו שם טוב. מדברי הרמבם אנחנו למדים כי לצורך בתדמית יש יתרונות ויש חסרונות, ואפשר לנצל אותו לצורך היתרונות. למשל, הוא גורם שאדם בורר את מילותיו, חושב פעמיים מה לומר לזולת, וממה להימנע מלומר.

 

לכן הנישאים הצעירים, בתחילת נישואיהם מאוד מחושבים, כאשר הם מבקשים להשמיע את מה שעל ליבם. גם בדיווחים ההדדיים על מה שעבר עליהם, הם שוקלים בכל דבר שנאמר- האם הוא יתקבל כחיובי או להיפך. הם זהירים במידה מרובה בכל אמירה והערה, ומשקיעים מחשבה ומאמץ כדי לשוות למעשיהם ולדבריהם אופי חיובי ובונה, ולא שלילי והרסני.

 

המעבר מתדמית לפתיחות

כאשר אדם מבוסס בחברה שמסביבו, או במשפחתו, המאמץ להשקיע בתדמיתו החיובית, הולך ופוחת. זאת מכיוון שמטרת ההשקעה בתדמית הייתה כדי להיות מבוסס היטב בחברה, ובעת שהוא חש שהוא כבר מקובל, הוא מפחית את השקעתו להשגת תדמית חיובית. בדומה לו, אדם שהתקבל לעבודה לתקופת ניסיון, מרבה להשקיע ביצירת רושם חיובי על פי צפיות מעסיקיו, כדי שיקבלו אותו כעובד קבוע. אולם ברגע שהוא התקבל לעבודה במעמד של קביעות, ונעשה עובד מן המנין, ויקשה על מעסיקיו לפטרו, הוא כבר אינו משקיע מאמצים ביצירת רושם חיובי עליהם. כך גם במערכת המשפחתית.

 

 ברגע שבני הזוג קשרו את עצמם זה לזה בברית הנישואין, והיכולת שלהם להיפרד אינה קלה, ההשקעה ביצירת התדמית פוחתת והולכת. זאת ועוד, במערכת זוגית, לעומת מקום העבודה, מתווספת עוד סיבה המפחיתה את המגמה להשקיע ביצירת התדמית החיובית. והיא: תחושת הביטחון הטבעית שיש לבני הזוג במחויבות של השותף כלפיו. הנחה זו מעניקה הרגשה כי התמיכה בו- ובכל מעשיו – אמורה להימצא בכיסו, כדבר המובן מאליו. זאת ועוד, כל אחד מבני הזוג פחות תולה תקוות כי מעשיו או דבריו ישפיעו בצורה משמעותית על תדמיתו ועל האווירה, שכן הוא מעריך, שבשל הקשר ההדוק שנוצר ביניהם, והחשיפה הרבה שבאה בעקבותיו, כבר מכירים אותו על מעלותיו וחולשותיו, והוא כבר לא יכול לעשות הצגות. השלב הבא של התפוגגות חשיבות התדמית היא שבני זוג נעשים פחות מאופקים. כאשר הם רוצים דבר מה זה מזה הם כבר לא משתמשים בנוסחות של אודה לך מאוד אני מעריך את מה שעשית עבורי, אלא אומרים תן, תני, זוז, זוזי וכדומה.

 

ההתנהגות בשלבי הקשר המתהדק

בשלב הקשר המתהדק תופס הרצון להיות טבעי ופחות רשמי, את מקומה של המגמה שהייתה עד עתה להשיג תדמית חיובית. הסיבה לכך אינה רק סיבה הגיונית הרי כבר מכירים אותי ומדוע להשוות לעצמי פנים שאינם שלי, אלא מושפעת גם מכוח העצלות שמוטבע בתכונות האדם, הגורם לו לא להתאמץ לא לעשות את מה שלא מוכרחים לעשות. בעוד שלייצר תדמית חיובית צריך להשקיע ולהיות במתח, ולהיזהר לא לעשות דברים שאינם מוצאים חן בעיני הזולת. אומנם רוב המאמצים בנושאי תדמית בבית אינם פעולות פיזיות קשות, אך כיוון שאינן מובנות מאליהן מהבחינה הרגשית, ההשקעה פוחתת והולכת. הדבר מתבטא, כאמור, בפחות מילות ריכוך לפני בקשה לעשיית פעולה כל שהיא, בהפחתת מילות תודה לאחר ביצוע פעולות, ואף בהפחתת ההקפדה על הופעתם החיצונית בתוך הבית, הופעה שתכליתה להרשים. כאשר הקשר מתהדק הם חשים, ובצדק, כי ההתחברות לתא משפחתי אחד מעולה, והיא נבנית על קרקע יציבה ובניין בריא.

 

כתוצאה מכך הם שוקלים פחות את דבריהם. במקביל לכך הערות מתרבות והביקורת הופכת לבת- בית. לכאורה, יש סתירה בהתנהגות זו. הרי בין אנשים האוהבים זה את זה הביקורת היא מועטה. אך אין זו סתירה. ככל שהם נהפכים יותר ויותר לתא אנושי אחד, איכפת להם יותר ויותר מעשיו של השני. הרי עובדה היא שלשכן לא אומרים ביקורת, כיוון שלא מרגישים אליו שום קשר, והוא אינו מעניין אותנו, גם משום שלגבי השכן התמריץ להיראות בתדמית חיובית פועל. לכן התוצאה היא, שהמנגנון הטבעי שהזהיר את בני הזוג מלומר דברים שאינם מועילים לדו- שיח, או לתדמית החיובית, מתרופף והולך. אז הם עלולים לומר דברים שמן הנכון היה שלא יעלו על שולחן המשפחה, וגם לא על דל השפתיים. הם מתפתים יותר ויותר להביע את רחשי ליבם, הם משתפים את בן- זוגם בהליכי חשיבתם.

 

 הם מזלזלים בעצמם, ולא חשים במעצור לספר על עצמם דברים המציגים אותם פחות חיובים מאשר הם היו נראים קודם זה בעיני זולתו. כל אחד משני בני המשפחה עלול, מתוך הרגשה של שותפות יציבה, לספר על התנהגות חריגה שלו בתקופת ילדותו, על שאיפות מעוותות ומוזרות שהיו לו פעם, או על דברים ביקורתיים שההורים השמיעו ביחס אליו בילדות הרחוקה, והם שמורים איתו עד היום. לפני שמשמיעים דברים מסוג זה, צריך לשקול את האפשרות שהדברים שאמר לא בהכרח תורמים, ולא בדווקא בונים. זה גם עלול להחליש את היחס וההערכה ההדדית החשובים מאוד בבניין בית. המשך לחלק ב' האם לספר הכל לבן הזוג?