|
רומיאו ויוליה - בוורונה חיו שתי משפחות חזקות אשר יריבות ארוכת שנים הפרידה ביניהם, משפחת מונטגיו ומשפחת קופלט. באחד הנשפים שערך אבי משפחת קפולט התגנב רומיאו מונטגיו למסיבה והתאהב נואשות ביוליה בתו של קפולט, הנישואים כמובן היו בלתי אפשריים וזה היה ידוע לכל; אולם רומיאו ויוליה נשבעו לממש את אהבתם ולהינשא.
לאחר דו קרב עקוב מדם עם דודנה של יוליה נשלח רומיאו לגלות, ואביה של יוליה קבע את חתונת בתו למי שהוא בחר- פאריס המיועד מלכתחילה. יוליה ביקשה לשים קץ לנפשה אולם הכומר שאליו ברחה הגה רעיון נועז הוא נתן לנערה סם שיגרום לסימני החיים שלה להיעלם למשך ארבעים ושנים שעות למרות שלמעשה היא תישאר בחיים. הוא ביקש ממנה לקחת את הסם בערב שלפני חתונתה עם פאריס ובמקביל שלח שליח להודיע לרומיאו שיחזור מהגלות.
התוכנית היתה כי ברגע שתתעורר יוליה היא תגלה את רומיאו עומד לידה ושום דבר לא יוכל עוד להפריד ביניהם. אולם הכל השתבש, השליח ששלה הכומר לא מצא את רומיאו ובמקומו הגיע שליח אחר שבישר לו על מותה של יוליה. רומיאו השבור הגיע לאחוזתה של אהובתו כאשר בדרך הוא קונה בקבוק רעל במידה ונכונה השמועה,
ואכן כאשר הוא מגיע לחדרה ורואה אותה שוכבת מתה, הוא לוגם את כל בקבוק הרעל, באותו רגע הגיע הכומר בריצה לספר לרומיאו על הסם המדומה אך מאוחר מדי כאשר רומיאו גומר את בקבוק הרעל מתעוררת יוליה כדי לגלות את אהובה שוכב מת לידה. היא מוציאה ממחבוא שהכינה מראש פגיון ודוקרת את עצמה כדי להתאחד עם אהובה שנהרג למענה.
המוות היפה של רומיאו ויוליה - זוהי בקיצור, אחת הטרגדיות המפורסמות ביותר של וויליאם שייקספיר- רומיאו ויוליה. מה מיוחד כל כך ביצירות של שייקספיר, בטרגדיות הללו שנוגעות לכולנו בלב?
ללא ספק, זהו המוות הנאצל שמגיע בסיומו של המחזה. ללא מותם העצוב של רומיאו ויוליה או מותם של כל המעורבים בפרשיית המלט למשל, לא היה הסיפור מרשים כל כך. כלומר, נכון שלמלה מוות יש קונוטציה שלילית, בתי חולים צינורות ואנשים גוססים, אבל בכל אופן יש משהו במוות, שמשפיע עלינו ביותר. עד שאולי אפשר להעיז ולומר כי אנחנו צריכים את המוות, ורוצים אותו כחלק מן החיים. ההיגיון? מיד.
מה היה קורה אילו לא היה מוות? לעולם לא נדע. אך הנה מספר נקודות למחשבה:
אילו לא היה מוות מה הבהילות לעשות משהו חדש, ליצור יצירה, הרי הזמן הוא אין סופי אם לא נעשה היום נעשה בעוד שנה בעוד שנתיים בעוד מאה שנה.
כיצד היו מתפתחים האנשים החדשים אם הישנים היו עדיין בשטח, ולצורך העניין- איך איינשטיין היה מתקבל אם עדיין היו כולם סוגדים לאפלטון? והאם הוא היה בכלל מתאמץ כשאריסטו עדיין חי?
מה העניין בדפוסי התנהגות מסוימים -טובים או גרועים- אין בכך כל השפעה עלינו הרי בין כך אנחנו לא הולכים מכאן לשום מקום שום דבר לא מאיים עלינו ולא תוחם לנו את הזמן
בהמשך ישיר לשאלה הקודמת, מה הקשר בין ההתחלה והסוף –שהרי אין סוף, וגם ההתחלה לא רלוונטית- יש רק פרקי חיים קצרצרים שעומדים בפני עצמם - ולצורך העניין- זה שאנחנו גרועים עכשיו לא אומר שבעוד 234 שנים נהיה אותו דבר, הכל תלוי בסיטואציה שבאותו רגע.
זהו שלא וזהו שהאדם הוא לא כזה. הוא לא בעל חי שחייו מורכבים מרצף של פעולות, או סיטואציות כאלה ואחרות, החיים שלנו הם שונים. אפשר לדמות אותם לשרשרת עם חרוזים. כדי שהחרוזים יישארו על חוט צריך לקשור קשר בתחילת ובסוף החוט, אם אין קשרים כל החרוזים מתפזרים, ואין כל קשר בין חרוז לחרוז.
רק כאשר כל החרוזים מושחלים בביטחה בחוט אפשר לקרוא לשרשרת- שרשרת. לשרשרת הזו קוראים חיים, ולקשרים שבקצוות החוט- משמעות לחיים. יש סיבה לכל פעולה ויש היגיון בחרוזים, הסבר הגיוני שיוביל אותנו בבטחה במשעול מנקודה לנקודה,ההסבר הזה יכול להיות כל דבר, כל סיבה, הדרישה הבסיסית היא רק שאנחנו נאמין בו. במילים אחרות הלידה והמוות הם הקשרים שבתחילת החוט ושבסופו.
זה היופי של החיים- המוות זוהי הסיבה כנראה שההתעסקות במוות היא כל כך אינטנסיבית, ואנשים רבים רוצים שיזכרו את המוות שלהם, כיוון שסיבת/ צורת המוות נותנים לחיים משמעות ודרך. משהו בסגנון 'הוא מת כמו גבר למען דרכו'. רומיאו ויוליה מתו למען דבר שקונה את כולנו, אהבה בלתי אפשרית.
כולנו רוצים להיות רומיאו, אבל האמת היא שהמלחמה היא הרבה יותר פרוזאית לא צריך איזושהי אגדה שבאורח פלא מסתיימת לה במוות משותף ונאצל, החיים עם משמעות אמיתית נותנים טעם נכון לחיים ביום יום, ואז כאשר מלאך המוות מגיע הוא עדיין מפחיד, אבל לפחות אנחנו קושרים אתו ביחד את החוט בקצה השני של השרשרת.
|
הידברות שופס
ראשי
)
