כמו עשרה בטבת, שנקבע ליום הקדיש הכללי, לזכר קדושי השואה שיום פטירתם לא נודע, גם רבים מהתצלומים המפורסמים של השואה קשורים באנשים אלמונים. כזאת הייתה במשך למעלה מחמישים שנה התמונה המפורסמת של היהודי העטוף בטלית ומעוטר בתפילין, העומד יחף בין אחיו היהודים שזה עתה הוכו, וסביבו קלגסי אס-אס משועשעים. תמונה זו הייתה לסמל.

סמל להשפלה הנוראה בימי השואה

יותר מחמישים שנה הופיעה תמונה זו בספרי שואה, באנציקלופדיות ובמוזיאונים, מבלי שלאיש יהיה מושג על זהות הדמות שבמרכזה. גם במוזיאון יד ושם, שבו מוצגת התמונה, צוין עד כה בתחתיתה כי שמו של המצולם אינו ידוע.

לכל תמונה יש שם

רק לאחרונה, כבדרך מקרה, נחשפה זהות האיש. זהו הרב משה הגרמן, מן העיירה הפולנית אולקוש. מי שגילה את הדבר והביאו לידיעת יד ושם הוא אחיינו של הרב, משה ינובסקי (74), איש משטרה בגמלאות המתגורר בנס- ציונה. ינובסקי לא ידע כלל על דבר קיומה של התמונה. מעולם לא נדרש לביקור במוזיאון או לקריאה בספרות שואה. הוא חווה אותה על בשרו.

Poland, Olkusz, כיכר השוק באולקוש, שוטרים גרמנים משפילים את רבי משה בן יצחק הגרמן (Moshe Hagerman) ב"יום רביעי העקוב מדם", ה- 31/07/1940 (כ"ה תמוז ת"ש). הרב הגרמן הוצא מהתפילה, כשעטוף בטלית ועטור תפילין, והוכרח לעמוד יחף לצד יהודים שזה עתה הוכו. יחידת המשטרה הגרמנית הגיעה ל-Olkuzs ב-31/07/1940, ריכזה את כל הגברים היהודים, מגיל 17 ומעלה, בכיכר העיר.

שם אולצו היהודים לשכב על הארץ וכך נספרו ונרשמו ע"י השוטרים. בפעולה זו התעללו השוטרים באכזריות ביהודים, היכו בהם, דרכו עליהם, ורק לאחר שעות ארוכות שחררו אותם חבולים ופצועים. מר משה וייצמן, שהיה שכנו של הרב הגרמן, היה אחד האנשים ששכבו על הארץ. מר וייצמן מספר שהיה חם מאוד באותו יום, של האקציה. האקציה החלה בסביבות 5 לפנות בוקר, יום רביעי, כ"ה בתמוז ת"ש.

הגברים מגיל 17 ומעלה הצטוו להתאסף בכיכר העיר ולשכב על הארץ כשידיהם משולבות על גבם. הם שוחררו רק בערב, בסביבות 19:00. בזמן ששכבו היהודים על הארץ, הגרמנים ירו באוויר כדי להפחיד, והיהודים חשבו שהם החלו לירות באנשים. מר וייצמן מספר שהרב משה הגרמן היה מלמד תינוקות.

הרב הוצא מביתו באמצע התפילה, כשהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית. הוכרח לעמוד יחף ליד היהודים ששכבו על הארץ. לאחר מכן הצטווה הרב לרוץ מסביב לכיכר העיר, בה שכבו היהודים. הרב משה הגרמן היה רבה השני של העיר, היה מלמד בתלמוד תורה, וכן עסק בין השאר בענייני כשרות. הוא, אשתו פרומה וילדיהם נשלחו לבלזץ ב- 1942, עם חיסול העיר. לאביו של הרב משה הגרמן קראו יצחק.

עד נוסף שהיה שם, הוא דוד דרור (אז נקרא דוד בלאדי), בן העיר אולקוש, יליד 1923. מספר שכאשר הוצא הרב משה הגרמן מהתפילה, עם תפילין וטלית, שאלו אותו הגרמנים מה הדברים האלה שעליך? ענה להם- אני עושה את התפילה. אמרו לו: אלוהים איתנו, והצביעו על האבזם בחגורתם (על חגורות החיילים הגרמנים היה כתוב "אלוהים איתנו"). מר דרור שמע את הדברים בעצמו, גוף ראשון.

שרד יחידי

פרסומת

ינובסקי נולד למשפחה מכובדת ועשירה בעיירה וולברום. כשהיה בן חמש-עשרה פרצה המלחמה, ומשפחתו התפצלה. אביו ברח ליערות, אימו ואחיו הצעיר הוסתרו בבונקר שהוכן מראש, והוא בחר להתייצב בכיכר העיר. הוא קיווה לשרוד בזכות היותו חרט.

ואמנם, מכל משפחתו רק הוא נותר לפליטה. אימו ואחיו הוסגרו על-ידי שכן שהצטרף למשטרה הפולנית. אביו מת ימים אחדים לאחר תום המלחמה. סבו מצד אביו נרצח לנגד עיניו וכל יתר בני המשפחה, חוץ מבן-דוד אחד, הוכחדו..

קטע מצהיב

לאימו של משה, אנה, היו שלוש אחיות ואח אחד, משה, ששימש רב העיירה אולקוש. למרות המרחק הקצר שבין אולקוש לוולברום, ינובסקי זוכר הזדמנויות בודדות שבהן נפגש עם דודו הרב. עניין התמונה התעורר לפני זמן-מה, בעת שבן-דודו המתגורר בשווייץ ביקר בישראל.

בן- הדוד סייר במוזאון יד ושם וראה שם את התמונה והכתובת שמתחתיה. התמונה הייתה מוכרת לו. כשחזר לביתו החל לנבור במסמכיו ומצא גזיר מצהיב של עיתון אשר ראה אור לאחר המלחמה ובו התמונה, לצד סיפור האירוע.

<FONT size=2 face="Times New Roman>