אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא - אומרים לה: 'כלה נאה וחסודה'? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'!

 

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק - ישבחנו בעיניו, או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו'' (הרי גם לדעתכם, אדם שרכש מוצר, וחברו מגלה בו פגם, ואין אפשרות להחזירו. הרי אתם מודים שמן הראוי לשבח את החפץ, ולא להזכיר את פגמו. אם כן, גם חתן זה, שנשא כלה שאינה נאה, מן הראוי לשבחה בעיניו אף על פי שאינה כן).

 

 ''מכאן אמרו חכמים, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות''. רש''י מסביר שחכמינו למדו מדברי בית הלל, שיש ''לעשות לאיש ואיש כרצונו'', כלומר, התנהגות נכונה עם הזולת אינה באה להעניק ולהביע את רצונו של הנותן, אלא לספק ולהביע לזולת את מה שהוא זקוק ורוצה לשמוע, גם אם בעיני הנותן אין הדברים ראויים. המהר''ל (נתיבות עולם, נתיב האמת פ''ב) מבהיר מקור תלמודי זה, שכאשר אומרים לאדם דברים התואמים לדעתו, אין הם מוגדרים כשקר, גם אם לאומרם המציאות נראית שונה. ולכן מצוה לומר לחתן שכלתו נאה גם אם אין הדבר נכון.

 

''כי אין נקרא זה דבר שקר, אף על גב שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה, מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה, היא חסודה, שהרי החתן נשאה, והיא מצאה חן בעיניו... ואנו משבחים אותה מצד החתן שהרי מצדו היא נאה''. כאשר שואלים בני זוג, מדוע אינם מחמיאים זה לזה, מתברר שמחסום השקר הוא המצוי ביותר.

 

אולם גם בני זוג אלו יודו שאם הם היו נולדים להורים הרגילים להחמיא זה לזה, לא היו מתקשים להחמיא, ואף לא היתה להם תחושה, שהדברים שהם אומרים, בשקר יסודם. אם כן, הבעיה אינה אם המחמאה היא שקר, או אמת, אלא אם הם התרגלו להחמיא. לכן בני זוג כאלה, אם יקיימו את הנחיית התלמוד, שמן הראוי לומר זה לזה דברים שבן הזוג אוהב לשמוע, ויתמידו בה, הרי לאחר זמן מה, לכשיתרגלו להחמיא, ייעלם מחסום 'השקר' המדומה, ותהיה להם נטיה טבעית להחמיא.

 

רבים שואלים אם אין במחמאה, כשהיא מוגזמת, משום ''איסור חנופה''. מעיון בדברי הפוסקים נראה שרובם סבורים שהחנופה אסורה רק כשהיא נאמרת כדי לחזק עוברי עבירה, אולם אם המטרה היא חיובית, לא כדי לחזק עוברי עבירה ולא כדי לנצל בעוול את מקבל החנופה, לא רק שאין בה משום חנופה, אלא יש בה אף מצוה. ספר 'אורחות צדיקים' (שער החניפות) אף מנחה כן במפורש: ''ויחניף לאשתו, משום שלום בית''.