בתיורנו אחרי ערכים עד כה העלינו איפוא חרס בידינו. במקום להמשיך בחיפוש אחרי ערכים ניטיב איפוא לעשות אם נתחקה אחרי שרשי השאיפה לערכים, נחקור אותם, נתהה על מקום מושבם ומקורם. הכרנו את השאיפה לערכים, על שלל ביטוייה ותכונותיה ועל פעולתה ההיסטורית הכבירה, אך טרם גילינו את יסודותיה ומהותה.

 

הנשמה היא מקום מושבה של השאיפה לערכים. מכיון שהיא אלוקית ''כל חפצים לא ישוו בה'' (משלי ח' יא) וכדברי מדרש ''וגם הנפש לא תמלא'' (קהלת ו' ז') משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך, כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינה כלום לה, למה? שהיא מן העליונים (מדרש קהלת ו' ומובא במסילת ישרים פרק א') דומני שמדרש זה מבטא בתמצתיות את מקורה של השאיפה לערכים, רק נשמה אלוקית אשר אינה ניזונת מכל מעדני העולם הזה, מוכשרת לשאוף לערכים שהם למעלה מן השמש ומעבר לכל העולם הגשמי.

 

כל הכוחות הפיסיים הטבועים בנפש האדם היו מסתפקים במאכל המוגש להם, אלמלא היו חדורים נשמה אשר איננה מניחה להם לאמר, כביטויו של גיתה בפאוסט, ברגע של סיפוק גשמי מוחלט : השאר נא, רגע, אתה כה יפה. כמה היטיבו חז''ל לבטא רעיון זה, אשר לו מוקדשת לפי עניות דעתי כל הדראמה המרכזית של המשורר הגרמני הגדול ביותר, באמרם : ''יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל היי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה'' (אבות ד, יז). חז''ל משתמשים ממש באותן המלים : ''יפה'', ו''שעה''-''רגע''. היופי האסתטי החושני לא יוכל להשתלט כל- כולו, אף לא לרגע אחד, על האדם ולהניע אותו להודות כי אכן רגע יפה הוא הרגע אפילו ישבח האדם את הווייותיו הגשמיות מן השפה ולחוץ, אבל יחד עם זה חש הוא כי אין הסיפוק מלא לעולם וכי טוב שאין החיים מתעכבים בו. אין כל הסבר לתופעה זו אלא הנשמה האלוהית, בת המלך.

 

נשמה זו, חלק אלוה ממעל, שלטת לא רק בתחום ההכרה והרוח, הרצון והיצר הטוב. היא גם ממלאת את כל הפונקציות הפיסיות שבעולם הזואולוגי הנפש הבהמית ממונה עליהן. משום כך מילוי פונקציות אלה איננו נותן סיפוק מלא לנפש האדם, כי אין הנפש בהמית כלל, גם לא באותו תחום-הפעולה שמעשי האדם ומעשי הבהמה לכאורה שווים בו.

 

וכך אומר הפסוק : ''וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'' (בראשית ב, ז). אצל הבהמה כתוב : ''ויברא אלוהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת . . .'' (שם א, כא). וכן : ''תוצא הארץ נפש חיה למינה'' (שם א, כד). אצל הבהמה ברא הקב''ה את הנפש. אצל האדם הנפש היא תוצאה מנפיחת ה' נשמה באפו של אדם. גם הפעולות הביולוגיות מונעות איפוא על-ידי הנשמה האלוהית.

 

וכך מפרש הרמב''ן את הפסוק: ,, ''ירמז לנו הפסוק הזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא (ה' אלוהים) ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באו בה מן היסודות כאשר רמז בנפש תנועה...ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם, מהם יאמרו כי האדם שלש נפשות, נפש הגידול...

 

ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית הנפש המשכלת והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כאן כי יאמר שיצר ה' את האדם עפר מן האדמה והיה מוטל גולם כאבן דומם והקב''ה נפח באפיו נשמת חיים ואז חזר האדם להיות נפש חיה שיתנועע בה כמו החיות והדגים (בפירושו לבראשית ב, ז).

 

וכך גם דעת הרמב''ם : ''דע, כי נפש האדם אחת כי כוח המזון אשר יזון בו האדם אינו ככוח המזון אשר, יזון בו הסוס והחמור, כי האדם נזון בחלק הזן מן הנפש האנושית ואמנם יאמר על הכל נזון בשיתוף השם בלבד, לא שהענין בכולם אחד בעצמו. והמשל בזה ג' מקומות חשוכים, והאחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני מאיר עליו הירח והאיר, הג' נדלק בו הנר והאיר, הנה כל אחד נמצא בו האור, אבל סיבת זה האור ופועלו השמש, ופועלו אחר הירח, ופועלו אחר האש ואין להם ענין שיקבצם אלא בשיתוף השם בלבד'' (שמונה פרקים לרמב''ם פרק ראשון).

 

הנה הרמב''ם והרמב''ן שניהם מדגישים, שגם הכוח הצומח, ''הגידול'', וגם הכוח המתנועע, התנועה באדם, נובעים ומופעלים על-ידי הנשמה האלוהית. לכן אכילת האדם איננה כאכילת החמור, כי סיבתו ומקורו אחרים. משום כך ימצא החמור סיפוק באכילתו, והיא תוכן חייו במידה שיש דבר כזה.

 

לא כך האדם. אי-הסיפוק מכל תענוגות העולם מעיד על הנשמה האלוהית ההופכת את הגולם המת לאדם חי חיים רוחניים ופיסיים, שכליים ואורגניים, נפשיים וביולוגיים גם יחד. נשמה זו היא מקור השאיפה לערכים היא מואסת בכל סיפוק בהמי וכמהה למזון המתאים לה, הלא הוא-הוא שיעבוד האדם לערכים מוחלטים.. קיומה של הנשמה אינו ניתן להוכחה מוחשית, כי אכן מופשטת היא, הנשמה, והלבנים לבנין, זה שהשכל מסוגל להקימו, הן התופעות הנתפסות בחושים. קשה לא להכיר בשיטת קאנט, השוללת מן השכל את היכולת לפתור בעיות שהן בתהום העולם המטאפיסי.

 

ודאי, בספר זה, שמטרתו לבסס את אמונת היהדות ממקורות הנפש, אין מקום להסתמך על הספרות של היהדות כדי להשעין עליה את הדברים הנאמרים בו. כל המובאות ממקורות התנ''ך, חז''ל וספרי הראשונים והאחרונים תכליתן אינה אלא לשמש אילוסטרציה לרעיונות המוצגים פה והוכחה, שאכן רעיונות אלה מעוגנים במחשבה היהודית המקורית.

 

האבטוריטיטה של הרמב''ם והרמב''ן, עם כל גאוניותם השכלית המדהימה, אינה מספיקה היום כדי לשכנע את הנוער באמיתות דבריהם, דין הוכחת קיומה של הנשמה כדין הוכחת מציאות ה', למרות שלכאורה יש במושג נשמה הרבה יותר מן הריאליות בשביל האדם מאשר במושג הקב''ה. הנשמה היא בתוכו והוא כאילו חש אותה תחושה בלתי אמצעית. אבל מה היא תחושה זו? אני חי – זאת אני יודע. יש לי ''אני'' משלי, נבדל מה''אני'' של הזולת ומהיקום כולו זאת אני יודע. האני הזה יש לו מאוויים ורגשות, הוא חש תענוגות וכאב זאת אני יודע.

 

אבל אולי כל הדברים האלה, כולל ידיעת עצמי על עצמי ועל מחשבותי ורגשותיי ומהותי וחיי -אולי כל אלה חלום? כשם שבחלום מוכן האדם להישבע שאכן ההתרחשויות שבו מציאות היה הן, מעוררות פחדים עצומים או תענוג אין קץ ובהקימו, והנה הכל חזיון תעתועים, אולי גם כל החיים כולם חלום בלהות אחד הם?.

 

אכן, גם זה אפשרי. ברם אפילו השוואת החיים עלי אדמות לחלום עוד תחייב קיום הנשמה, שכן גם לחלום יש חולם, יש אישיות שהיא בעלת החלומות, אין אנו יכולים לחשוב על העולם מבלי לחשוב על עצמנו בתחילה זוהי ההוכחה המפורסמת של דקארט : אני חושב, מכאן שאני קיים.

 

ברם, בכך אין בשום אופן הוכחה למקוריותה האלוהית של הנשמה. עשוי אדם לשאול, כמובן, נשמה זו מאין היא באה, מדוע היא כמות שהיא, מי בראה ומי יצרה, מה מהותה? שאלות אלה ומעין-אלה מטבע המחשבה הקאוזאלית של האדם הן. ברם, תשובה לשאלה קאוזאלית שתספק את מחשבה הקאוזאלית - אין, כפי שהוכיח זאת עמנואל קאנט.

 

הדרך להוכחת אמיתית נצחיות בצורה מתימאטית חסומה לפנינו לחלוטין. אנחנו נוכל לכל הייתר לשער מדוע העלימה ההשגחה האלוהית את האמת המוחלטת מעינינו, ולהגיד כי הניח הקב''ה מקום לבעל דין לחלוק עליו, כי אחרת תתבטל הבחירה החופשית. לו היתה קיימת הוכחה מתמאטית למציאות הנשמה האלוהית ולמציאות ה', כי אז לא היה מקום לכאלה הרוצים לטעות ולהטעות ולהגן על מעשיהם הרעים על-ידי כפירה באל עליון, אוהב צדק ואמת. ברם, העיון בשאלת העלמת האמת המוחלטת על-ידי הטבעת המחשבה הקאוזאלית בנפש האדם חורג ממסגרת דיוננו.

 

איננו יכולים להכיר אותה בעזרת חושינו, כמו שאין אנו יכולים להוכיח את מציאות ה', אולם כשם שאנו יכולים להכיר את מציאות ה' על-ידי הכרת פעולותיו, כך אנו יכולים להכיר את הנשמה על-ידי הכרת פעולותיה. הרמב''ם מבהיר רעיון זה היטב ביחס להכרת ה'.

 

משה רבנו נענה על בקשתו הראשונה, והיא ''הודיעני נא את דרכיך'' (שמות לג, יג) ונאמר לו במענה לבקשתו השניה : ''לא תוכל לראות את פני'' (שם, כ) ''אם כן השגת הפעולות ההן הם תואריו יתעלה אשר יוודע מצדם, והראיה על זה, שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו יתעלה, היות הדבר אשר הודיעו תארי פעולה גמורים, רחום וחנון, ארך אפיים והענין הנה אינו שהוא בעל מדות, אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממדות ר''ל מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות'' (מו''נ א, נד).

 

הנה כי כן הכרת ה' מתאפשרת רק על-פי הסקת מסקנות מפעולותיו על קיומו ותכונותיו אין לנו אפשרות להשיג תכונות אלה, ובעל כורחנו אנו נאלצים לכנותן בשם תכונות אנושיות כי בטויים אחרים והשגות אחרות אינם עומדים לרשותנו. דרך זו של הוכחת מציאות ה' על יסוד פעולותיו, ובפרט על יסוד התכנון התכליתי של פעולותיו, אם כי לא יוכל להגיע לעולם לדיוק מתמאטיי ועוד נדון בכך בהקשר אחר הנקראת הוכחה טליאולוגית, הוכרה על ידי הורס ההוכחות התיאולוגיות עמנואל קאנט, כי הראיה, שתהיה נזכרת תמיד מתוך כבוד, היא העתיקה ביותר, וההולמת ביותר את התבונה האנושית הפשוטה לאמר יהא זה לא בלבד נואש, אלא גם דבר של שווא, אם נרצה לגרוע משהו ממעלתה של ראייה זו (בקורת התבונה הטהורה, הדיאלקטיקה הטרנסצנדנטאלית, ספר שני, פרשה שלישית, פרק שני עברית ש''ה ברגמן, נ' רוטנשטרייך 1954) יצאנו איפוא ללמוד על מקור השאיפה לערכים ממהות הנשמה, ונמצאנו למדים על מהות הנשמה מהשאיפה לערכים הקיימת בתודעתנו.

 

השאיפה לערכים היא פעולת הנשמה אין היא מוחשית כמו העולם הפיסי, שתיכנונו הקפדני ותכליותו מעידים על הבורא, כמו שהכתב מעיד על הכותב, ואינו משאיר ספק שמא נשפכה קסת דיו על הנייר ונתהווה המכתב (חובות הלבבות שער הייחוד פרק ו').

 

בכל זאת אין השאיפה לערכים פחות ודאית יש לטעון להיפך, שודאות פנימית בטוחה יותר מאשר התרשמות החושים מהעולם החיצוני, כי לקליטת רשמי החומר על-ידי החושים דרוש כהנחה מוקדמת שהקולט, האני, החש את עצמו סובייקט, עומד ממול -ולא בתוך - האובייקטים הגשמיים. תחושה זו של היות ''אני'' סובייקט אינה ניתנת לחלוקה.

 

אין ה''אני'' מרגיש עצמו כנפש מפוצלת, שמצד אחד היא מתרשמת דרך חושיה מהעולם החיצוני, ומצד שני היא בעלת רצון לפעול ולעשות, ונוסף לכך יש לה שאיפה לנשגב ולנעלה.

 

שלימות אישיות האדם זאת היא תורת הנפש של הרמב''ם והרמב''ן. כיוון שכך, והואיל שבכל פעילויות הנפש ממקור אחד הן נובעות, הרי הביטחון באמיתת השאיפה לערכים גדול יותר מאשר הביטחון בקיום העולם החיצוני, אשר מותנה גם בעצם קיום הנפש ובקליטה נכונה של הרשמים המגיעים אליה מן העולם הסובב אותה.

 

אם תחושת השאיפה לערכים -שביטוייה נותחו בחלק הראשון -תעתוע דמיון היא, כל שכן? כל העולם אינו אלא דמיון בלבד, כי עצם קיומו ודאי לנו רק בה במידה שתחושות נפש ודאיות הן.

 

השאיפה לערכים, שהיא מעוגנת בוודאות בנשמתנו, היא איפוא הוכהה לקיום הנשמה. דומני, שההוכחה של קאנט בביקורת התבונה המעשית, המסיקה על מציאות ה' מתוך התבונה המוסרית בטבע האדם, איננה רחוקה מהלך-מחשבה זה ששורטט פה.

 

גם ר' יהודה הלוי מבסס את מציאות ה' על התכונה המוסרית באדם (כוזרי הלק חמישי, סעיף כ', שש ההקדמות) אמנם, כאן בחרנו בדרך שונה במקצת, ובמקום בחירה חופשית ורגש המוסר ביססנו את דברינו על השאיפה לערכים.

 

ברם, ההבדל איננו גדול לא רצינו להסתבך לא בהוכחת הבחירה החופשית, שהפסיכולוגיה המודרנית ובייחוד הפסיכואנאליזה, הטילו בה דופי, ולא בהנחה של קיום רגש מוסרי בלב האדם דוגמת קאנט, שהפיקפוקים במהות רגש זה הובהרו בחלק השני.

 

את השאיפה לערכים אין להכחיש, ולולא ניתנה הבחירה החופשית להוכחה, ולו היתה הפסיכיקה של האדם כולה טרף לדחפים מודעים ובלתי מודעים, והדטרמיניזם היה שולט בה, גם אז לא היה ניתן להכחשה קיומה של אותה השאיפה, תהיינה סיבותיה אשר תהיינה.

 

גם אז היינו נאלצים להודות, שהנאת האדם מתענוגות העולם הזה איננה שלמה ואיננה מספקת, והאדם - בניגוד לבהמה, במידה שאנו יודעים - אכול שעמום וייאוש, אם אינו מוצא מטרה לחייו, כפי שהובהר בחלק הראשון. אפילו הדטרמיניזם הפסיכולוגי חייב להחליט שאכן יש סיבה לתופעה הסגולית הזאת של הנשמה האנושית, ואין למצוא לתופעה הזאת הסבר אחר מאשר ההנחה, שהנשמה היא אלוהית, בת המלך, אשר אם יגישו לה כל מעדני העולם, לא תמלא נפשה מהם, כי בת מלך היא .

 

מהותה של הנשמה היא איפוא אותה השאיפה לערכים - היא גם שלטת על כל פעולות הנשמה הדומות לפעולות הנפש הבהמית, משום כך שונה מהות פעולת נפש האדם ממהות פעולת נפש הבהמה, כי הערכיות ממלאת כל חדרי ההווייה האנושית.