הרשמה לאתר
ערוץ הידברות - שידור חי, סרטים, הרצאות ביהדות, זוגיות, תורה, חינוך, קבלה ועוד
          המלץ לחבר הוסף למועדפים הפוך לדף הבית צור קשר
הידברות שופס שאל את הרב הרב זמיר כהן אירועים ונופשים עולם הילדים המגזין ערוץ הידברות דף ראשי
אפליקציות דרושים מתנדבים בית הידברות שותפות בהידברות תנ"ך פרשת השבוע הידברות נשית הרב יצחק פנגר הידברות סופשבוע מוזיקה יהודית שידוכים
ראשי מאמרים סיפורים אישיים נסיונות
גם כי אלך בגיא צלמוות
היא עברה ארבעה ניתוחים, שלוש תאונות, שתי דמויות אב וניסיון התאבדות אחד. בנוסף עברה חוויה רוחנית מסעירה מהעולם העליון, וכמעט ששוב איבדה את חייה. אך חגית בנימיני לא הרימה ידיים. ראיון מרתק
אוה הכימיאן

אני תופסת את חגית לראיון, כשהיא בדרכה לקבר שמואל הנביא. הקול העדין שמאחורי השפופרת לא מסגיר, ולו במקצת, את טונות הצרות שעברו עליה. היא פותחת את דבריה באנחה עמוקה. אנחה שרק בסיומם של דברים אני מבינה את משמעותה.

"ההורים שלי חיו יחד חמישה וחצי חודשים בלבד", היא מתחילה בסיפור חייה. "אמי נאלצה לעזוב את אבי לאחר שהתברר כי לא היה בריא בנפשו. לאחר שלושה חודשים מהעזיבה נודע לה שהיא נושאת בבטנה תינוק. לימים התברר שזו היתה תינוקת - אני. כאשר התברר שאמי הרה, היה ניסיון להחזיר בין הורי ואף שאלו את הרבי מליובביץ´ אם כדאי למען שלום הבית לגשר על הפערים, אך הרבי סירב בכל תוקף וטען שזו סכנה, שכן אבי עלול לפגוע בי.

אמי נשארה לגור אצל סבי וסבתי עד שמלאו לי שנה ושמונה חודשים. בתקופה זו נישאה אמי בשנית, ובמשך כל אותו הזמן עד גיל שלוש, נשארתי לגור בבית סבי, שהיווה מבחינתי את דמות האם, האב והסב גם יחד. בגיל שלוש עברתי לגור עם אמי, ועברו עלי חמש שנים לא פשוטות בצל משפחתו של אבי החורג.

בגיל שמונה יצאתי לפנימיית ילדים באשקלון, לאחר שכבר היה לי קשה מאד עם אבי החורג", אומרת חגית באיפוק יוצא דופן. "עברו עלי שש שנים בבית הילדים. רובם הגיעו במצבי מצוקה ומרקעים שונים, אך לכולם היה מכנה משותף אחד: ילדים ללא אב ואם אמיתיים לחבק או לנשק. המסגרת היתה ממלכתית דתית, ולכן חצאיות ושבת לא היו זרות לי. בגיל 14 הגעתי לכפר הנוער "אמית" בפתח תקווה, וזו היתה, נכון לאז, התקופה הכי קשה שלי. ירדתי בלימודים, עברתי חרם חברתי והתנתקות מהמשפחה. בנוסף לכך, עברתי ארבעה ניתוחים במהלך השנים, וקשיים נוספים של כל ילדה מתבגרת.

לאחר שנה החלטתי לפרוש ולהסתגר בביתי למשך שלושה חודשים מבלי לעשות כלום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל בסוף התעשתתי. ניגשתי למבחני קבלה בבית ספר חילוני באשדוד והתקבלתי. בכך, למעשה, ויתרתי על כל נושא הדת והמסורת שליווה אותי עוד מהבית, ובמהלך כל השנים במסגרות השונות".

חגית פרצה את הגבולות: היא החלה לעשן, לבלות וללכת בחוסר צניעות, כמו כל בני הנוער שהקיפו אותה. תקופת התיכון הסתיימה איכשהו וחגית נכנסה למסגרת הצבאית. ההתמודדות מול הנהגת צה"ל היתה לא קלה. "השהות בצבא היתה תקופה קשה, כי הייתי מאוד עקשנית ודעתנית. לא ידעתי לקבל מרות, ולכן היה לי מאוד קשה להסתדר שם".

לאחר מספר חודשי שירות יצאה חגית לחופשה, במהלכה נפטר סבה. "לקחתי את זה מאוד קשה", משחזרת חגית את תחילת התקופה השחורה בחייה. "לא גדלתי עם אבא, אין לי מושג מה זה, ואיך אב צריך להתנהג עם בתו. סבא שלי היה הדבר הכי קרוב להגדרה הזו. כעסתי, התמרמרתי ופשוט מרדתי. מחקתי את הכל ואת כולם ברגע. כאן היה משבר האמונה הראשון שלי. התנתקתי מכולם והייתי כמו סוג של ´זומבי´. כעסתי על בורא עולם ורבתי עם כולם".

התפרצות

הכאב היה קשה מנשוא ורגשות מעורבים בעבעו בחגית, שבינתיים עברה לגור לבדה ביחידה של הסבא ז"ל בתל אביב. שלושה חודשים לאחר פטירת סבה האהוב, הרגישה שהיא אינה יכולה לשאת יותר את עול הכאב וביצעה ניסיון התאבדות. "הרגשתי שאני בקריסה מערכתית. שתיתי 92 כדורים ולא הפסקתי להקיא. זו היתה הרגשה נוראית". שם, בשאול תחתית, היתה גם התפרצות הבכי הראשונה שלה מאז יום הפטירה. למרות המצב הנורא בו שרתה, השכילה להתקשר לבת משפחה ולהזעיק עזרה. אמבולנס נשלח לחלץ אותה ממצבה והיא הובהלה לבית החולים. מובן שמיד נעשתה לה שטיפת קיבה ובדרך נס היא ניצלה ממוות.

שנה חלפה לה איכשהו, בסופה חגית גמרה בדעתה להדרים רחוק ככל האפשר. היא אספה את חפציה האישיים, זיכרונותיה ותלאותיה, ושמה פעמיה לאילת, שם שכרה דירה. במקביל, הוציאה רישיון נהיגה והחלה לעבוד כמרכזנית באחד המלונות המוכרים בעיר. "לא חשבתי על כלום", היא מודה. "עניין אותי רק לעבוד, לעשות כסף ולבלות - רק חומר ולא יותר מזה.

עד שיום אחד, לאחר חמישה חודשים באילת, לא קמתי מהמיטה".

40 דקות של אימה

"מה שקרה זה, שלילה קודם יצאתי לבלות, שתיתי המון, חזרתי הביתה, הקאתי הכל והלכתי לישון. בבוקר לא הצלחתי לזוז. לא הבנתי מה קורה איתי, אבל הייתי משותקת. בקושי יכולתי לנשום. הסתכלתי על הכרית שלי וראיתי שהיא כולה מרוחה בדם. הייתי בטוחה שמישהו נכנס בלילה ושבר לי את הגב לשניים".

40 דקות של אימה עברו על חגית עד שהצליחה להסתובב על הצד ולהזעיק עזרה. "התקשרתי לחברה שתיקח אותי לרופא. אני לא אשכח את הבוקר הטראומתי הזה אף פעם. בבדיקה נמצא שיש לי דלקת ריאות, דלקת בשרירי הגב ודלקת במאורות הפנים... שש שעות קודם הלכתי כרגיל כאילו אין לי כלום".

היתה זו נורת אזהרה ראשונה מיני רבות אותה קיבלה חגית, אבל לא ניאותה להבין את המסר. "היום אני מבינה מה זה להגיד בבוקר ´זוקף כפופים´, אבל אז סירבתי להבין", היא משחזרת.

חגית חזרה שוב הביתה, לאמא.

ההסתגרות בבית ארכה הפעם חודשיים תמימים, בהם חגית רותקה למיטה והעלתה במשקל 20 ק"ג. "התנפחתי מהדלקת, מהאוכל, מהזריקות, מהמשחות ומהאנטיביוטיקה שהיתה בגודל של סוכרייה על מקל", מספרת חגית על התקופה הנוראית.

אחרי כל זאת עוד חשבתי לחזור לאילת... כבר קבעתי עם חברה שמיד אחרי ליל הסדר אגיע, רק שיום אחרי אותה שיחה, דודה שלי נפלה מגובה רציני ושברה את שתי הרגליים. זה השאיר אותי במרכז. היא אם חד הורית ועזרתי לה במשך חודש וחצי, כשאני סועדת אותה בבית החולים. קניתי אז רכב במיוחד בשביל הנסיעות החוזרות ונשנות מהעיר לבית החולים ´קפלן´ וחזרה. כך ירדה אילת מהפרק".

התאונה הראשונה

חודשיים אחר כך, ביולי 2008, בצהרי יום השבת שלפני חג מתן תורה, הציעה חגית לאחיה לנסוע לים. "מה, בשבת?!", טענו כלפיה הקטנים. "כן, משעמם כאן", הפצירה והם נסעו. לנסיעה הצטרף גם "בז" הכלב של המשפחה. שלא כהרגלו, התיישב בז במושב הקדמי של הרכב. "רק יצאתי מהרחוב", משחזרת חגית את רגעי הפחד, "עברתי כיכר אחת וכבר בז התחיל להשתולל, לקפוץ ולנסות לברוח. אני זוכרת שהוא הפיל לי משהו והתכופפתי כדי להרים, כשיד ימין שלי על ההגה. תוך כדי הדרמה במכונית, גירדתי רכב מצד ימין והיה ריח נורא של מתכות. אחי צעק לי ´חגית תעצרי´, אבל בהיתי במה שקורה ולא הבנתי. כשבסוף הצלחתי לקלוט מה קורה, שברתי את ההגה שמאלה, רק ששם חיכה לי עמוד חשמל. שברתי עוד פעם ימינה וגירדתי שני רכבים. הרכב שלנו נותר חצי אוטו... מעוך מבחוץ אך שלם מבפנים.

אחיי ואני יצאנו ללא שריטה!".

התאונה זעזעה את חגית עד עמקי נשמתה. "האחים שלי הם נקודה חלשה ורגישה אצלי. אני אוהבת אותם מאוד ואם היה קורה להם משהו לא הייתי מצליחה לעמוד בזה. בירכתי ברכת ´הגומל´ בבית הכנסת, בכיתי המון והחלטתי שאני לא מתעסקת עם השבת יותר. גמרתי בדעתי לא לעשן ולא לנסוע בשבת".

חלפו מספר חודשים וחגית מצאה את עצמה בקשר עם חברה שלמדה איתה בעבר בבית הספר החילוני באשדוד. "היא היתה בקשר עם אנשים מפוקפקים שמתעסקים עם חומרים מזיקים. זה היה השלב בו הרשתי לעצמי למצוא את המפלט בדברים האלה", היא מסבירה למה ואיך הגיעה לתחתית המדרגה. "צרכתי את אותם חומרים", היא מודה, "אבל עדיין לא ברמה של התמכרות. ההתמכרות באה אחר כך.

החברה הכירה לי את אותו בחור, שהציע לי נישואין וכמעט שכבר סגרנו על חינה, אבל ב"ה שה´ הציל אותי ממנו. ממנו ומכל שאר הבחורים המקולקלים אותם הכרתי במהלך התקופה השחורה הזו.

הפרידה מן הקשר הזה הותירה אותי עם שברון לב וגרמה לי שוב להתנתק מכל העולם ולהסתגר עמוק בתוך חדרי ליבי פנימה. בתקופה זו של התבודדות עם עצמי, נהגתי לערוך טקסי מדיטציה, וקראתי תוך כדי פרקי שירה, תיקון הכללי או פרקי תהילים שונים. הייתי כל הזמן בריחוף - העיקר לא להתמודד עם עצמי".

התאונה השניה

מספר חודשים לאחר הפרידה החליטה חגית לצאת לראשונה מהבית. היא ביקשה מאחיה את הרכב ופשוט החלה לנסוע ברחובות העיר, ללא מטרה או יעד ספציפי. רק חבל שהיא עשתה זאת תחת שכרון חושים. "זה היה אחרי שצרכתי חומרים ממכרים, ולחלוטין לא הייתי בדעה צלולה. ניתן לומר שלמעשה ´לא הייתי´. טסתי על הכביש במהירות של 160 קמ"ש, בתוך העיר(!). פתאום התעוררתי והבנתי שאני נוהגת ברכב ולחצתי על הברקס. שוב התערפלתי ונכנסתי למן תרדמה של חוסר הכרה, ושוב התעוררתי והבנתי שאני על 160 ושצריך ללחוץ ברקס, אבל לא הצלחתי להבין עד הסוף מה קורה. בסופו של דבר לקחתי סיבוב מסוכן על גשר קטן, איבדתי שליטה ונכנסתי לנתיב הנגדי. שלושה רכבים נסעו מולי. מימיני - תהום. מדהים מה זה כוח המחשבה - בשניות רצו כל חיי לפני. המחשבה על כך שאני הולכת להרוג נשמות לא היתה נסבלת. מאידך, ידעתי שאם אני שוברת ימינה - אני מתרסקת לתהום, מתגלגלת, מתהפכת ועולה באש. בהחלטה של רגע – שברתי ימינה.

נעמדתי על קצה הגשר, כשהרכב החל להתנדנד, אך פתאום הרגשתי שמישהו מלמעלה תופס את הרכב ומניח אותו בעדינות על השדה... זה היה לא הגיוני לפי כל חוקי הפיזיקה - היחס שבין גובה הגשר לתהום היה עצום, והרכב היה יכול להתגלגל בקלות. הרגשתי שמישהו תופס את הרכב מלמעלה, והוא פשוט ריחף באוויר כאילו אין כוח משיכה!".

חגית בחרה להציל את חייהם של הנהגים ונוסעיהם, בורא עולם החליט, גם הוא, להציל את חייה שלה. חייה שוב ניצלו בנס.

"הייתי משותקת מרוב פחד. הסתכלתי על החלון האחורי לראות אולי אני בעצם אי שם, מתגלגלת. אולי אני הוזה שאני פה. לא השכלתי להבין שאני עדיין בחיים. רציתי לפתוח את הדלת, אבל הרגליים שלי השתתקו מרוב פחד. שני רכבים מתוך השלושה בהם הייתי אמורה להתנגש עשו פרסה כדי לראות מה עלה בגורלי. הם לא האמינו שאני חיה.

התחננתי אליהם שלא יתקשרו למשטרה. הם הסכימו, אך התעקשו להישאר איתי עד שדודתי תגיע למקום.

דודתי הגיעה, אך כשראתה שאני נמצאת על סף תהום לא ידעה מה לעשות. ´איך אגיע אלייך? אין סיכוי שאצליח´, צעקה אלי.

בכוחות שלא היו לי צעקתי לעברה ´אני אגיע אליך...´

כך, בזחילה על ארבע, עשיתי צעד אחר צעד, עד שהגעתי למעלה. הרגשתי שאני יוצאת מתוך האדמה.

מספר ימים אחרי התאונה חגגנו בר מצווה לאחי. שבוע אחר כך הגיע גם יום הולדתי, ומאותו יום – לא קניתי יותר חומר. הפסקתי לעשן וקיבלתי על עצמי ללבוש חצאיות.

אחרי הנס שהיה לי הייתי באורות. התחלתי להתפלל וליטול ידיים. זו היתה תקופה מאוד יפה שנמשכה כמעט חצי שנה, אבל כיוון שלא עשיתי את זה נכון, בלי הדרכה וייעוץ, שוב נפלתי לידיו של היצר הרע".

חגית חזרה לאילת. הבשורה המשמחת היא שבתום שלושה ימים היא מצאה את עצמה בחזרה במרכז. "לא הייתי מסוגלת יותר להיות שם", היא מספרת. הבשורה הפחות טובה היא, שלמרות היותה במרכז – סידור תפילה היא כבר לא הצליחה לפתוח. גם לא ללבוש חצאיות.

חגית הצטערה על כך מאוד ושוב הסתגרה בביתה. מספר שבועות אחרי כן, כשראתה שהיא לא מצליחה לתקשר עם בורא עולם כמקודם, מצאה מפלט בחומרים המזיקים.

ראיתי את הגוף שלי מוטל על המיטה

"חודשיים אחרי ´הנפילה´ לא הרגשתי טוב", היא מספרת. "היה לי חם והתחלתי לראות כתמים שחורים. רעדתי ולא הצלחתי לנשום כראוי. בקושי הגעתי למיטה ואז כנראה איבדתי את ההכרה.

בלילה, היו לי סיוטים. מישהו צעק לי באוזן באופן נוראי, וכל כך ביקשתי לקום ולהתעורר, אך לא הצלחתי. איכשהו הכרחתי את עצמי להתעורר וקמתי. התיישבתי על המיטה ואז ראיתי שהגוף שלי עדיין מוטל על המיטה... לא יודעת איך, אבל לא ייחסתי לכך משמעות. כנראה כי המשכתי לראות, להריח ולשמוע כרגיל. ראיתי אור מבצבץ מהסלון וקמתי כדי לכבות אותו. אבי ישן בסלון וגם הכלב היה שם. ואז קלטתי שדלת הכניסה מעט פתוחה ושנכנס אור מחדר המדרגות. חשבתי לעצמי כנראה שמישהו הוציא את בז (הכלב), אך הסתובבתי וראיתי אותו בסלון. ´אז מי נמצא בחוץ?´ שאלתי את עצמי.

סגרתי את הדלת והרגשתי שמישהו נכנס. חשבתי שזה אולי בכל זאת בז, אבל שוב ראיתי אותו ישן בסלון. ´אז מי נכנס?´ שאלתי את עצמי שוב. בעודי חושבת על כך - הוא תפס אותי מאחורה. זה היה מאוד לא נעים. הוא כיסה לי את העיניים כמו שמשחקים עם ילדים, עד ששמתי את הידיים שלי על הידיים שלו וניסיתי להזיז אותם. ככל שהתנגדתי יותר כך הוא הצליח לחדור תחת הבשר שלי ולהחזיק לי בעצמות... זה היה נורא. הוא משך אותי לכיוון הרצפה והבנתי שאני פשוט נעלמת..."

לטענתה של חגית, היה זה מעין שד שניסה להילחם בה. "הכל היה כל כך אמיתי וחי. הכאב שחוויתי... לא האמנתי שיש כזו עוצמה במציאות. תוך כדי מלחמה איתו, כשהוא מנסה למשוך אותי בעוצמה כלפי מטה, והצוואר שלי כבר כמעט היה מכוסה באדמה, פקדתי על עצמי בכל הכוח - להתעורר! ´זה לא יכול להיות אמיתי´, צעקתי לעצמי בכל הכוח. ´הגוף שלך על המיטה – תתעוררי! זה לא קורה באמת´.

בחסדי שמים הצלחתי איכשהו להתעורר, אבל האירוע הזה רדף אותי עוד המון זמן אחרי כן.

התאונה השלישית

אוגוסט 2010. חגית היתה בדרכה לירושלים "הייתי אחרי נסיעה של 3 שעות על הכבישים והייתי עייפה ועצבנית. מי שנוהג, יודע שזה לא פשוט לנהוג בתוך ירושלים למי שלא מכיר אותה".

תוך כדי נסיעה, לפתע, קיבל הרכב חיות משל עצמו ולא הגיב להוראותיה. הוא זיגזג בין הרכבים, מבלי שהגיב לברקס, עד שהיא הצליחה להרים את מעצור היד (הנדברקס) ולהשתלט עליו. "הרכב קיבל מכות רבות, אבל אני לא נפצעתי", היא מדווחת בפשטות כאילו שאירוע כזה לא יכול היה להיגמר אחרת.

בפעם השלישית, לפחות לעניין תאונות, חגית זוכה שוב להצלה פרטית מאת הבורא.

"כל התאונות האלו היו ניסים גדולים. לאחר התאונה הזאת הייתי במצב שכבר לא ידעתי מה לחשוב, הייתי ממש בהלם. כבר לא ידעתי איך להתמודד עם הכל..."

אם חשבנו שמכאן חייה של חגית יקבלו, סוף סוף, תפנית חיובית - טעינו. לאחר התאונה הזו, קרתה הנפילה הגדולה של חגית והיא חזרה למפלט המוכר של שימוש בחומרים מזיקים. "הנפילה הגדולה שלי היתה פה - העיקר שרציתי זה לא להיות מקושרת לעצמי".

ראיתי הכל – חושך גדול

בחייה של חגית, העולם המשיך לנהוג כמנהגו. "עד שיום אחד חברה, שצרכה איתי את החומרים המזיקים, ירדה לקנות משהו בקיוסק. לפתע זה היכה בי. בלי תאונות, בלי הקדמות - פשוט המציאות טפחה לי בפנים. הבנתי שלא משנה אם אשתמש שוב בחומרים... זה לא ישנה כלום. כאילו קילפו לי ברגע את קליפת המסך מהפנים ופתאום ראיתי הכל - חושך גדול. שחור. כל מקום שהסתכלתי עליו בדירה הזאת היה בור שחור". היא ניסתה להביט, להתבונן טוב יותר, אולי קצה של משהו, תקווה, מחשבה - אבל הדבר היחיד שראתה היה חושך אחד סמיך וגדול.

"התחלתי ממש לבכות. נכנסתי לחדר, הסתכלתי לשמיים ואחרי כל מסכת ה´ברוגז-שולם´ הזו עם בורא עולם, ´טוב לי ורע לי´, באתי אליו באמת ממקום של כלום. ´בבקשה אבא´, אמרתי לו, ´תציל אותי מאיפה שאני נמצאת!´.

אט אט, ראיתי איך שה´ באמת מושך אותי, מדרגה אחר מדרגה, מרים אותי ומפנה לי את הדרך. כל האנשים שסגרו עלי, ושהיה לי כל כך קשה להשתחרר מציפורניהם - פינו דרכם בדרך נס!".

שליחים טובים נשלחו לפלס את דרכה של חגית, בדרכה אל המנוחה והנחלה - בצילו של אבא. הוא האחד והיחיד שליוה אותה לאורך כל הדרך, שאף פעם לא עזב, שלא נתן לה לוותר, ושלא איבד תקווה, למרות הפעמים הרבות בהן היא עצמה נשברה.

הזעקה שזעקה עמוק מתוך ליבה, באותה דירה בה שהתה עם חברים מפוקפקים, הגיעה עד לכיסא הכבוד, והביאה אותה, בדרך לא דרך, לסמינר רווקות בטבריה. "אי אפשר לתפוס את זה, אבל ראיתי את בורא עולם בחוש. לא חשבתי שיצא מהסמינר הזה משהו אבל זרמתי. הגענו לבית של הרבנית קוק, כאשר אני לבושה בג´ינס וחולצה קצרה, בצהרי השבת. הרבנית הזמינה אותנו להתיישב לטקס קריאת התהילים. ואז, מבין כל הבנות בחדר, היא ניגשה אלי, והגישה לי ספר תהילים חדש. ´זו מתנה ממני אליך´, אמרה, כאילו היא יודעת את הסיפור שלי, וכמה, יותר מכולן, אני זקוקה לתהילים האלה. הרגשתי שהלב שלי נופל לרצפה וכל חומות הקרח שעטפתי את עצמי במהלך השנים – התפוצצו למיליון רסיסים. כל המעטה הזה נשבר בשניה.

לא הפסקתי לבכות, אפילו בזמן הארוחות. עצרתי מעט רק כדי לאכול, ושוב המשכתי לבכות".

ואז, היא ראתה את הרב זמיר כהן.

רגע, היית באמצע משפט!

הרב זמיר כהן נוכח בסמינר, כהרגלו, כדי למסור שיחות בענייני אמונה ובטחון. "נכנסתי לשיחה אישית עם הרב. ישבתי איתו והתחלתי לדבר, אבל אז נכנסו לחדר אנשים והחלו בתפילה. הרב אמר איתם את פסוקי תחילת התפילה, ורציתי לקום וללכת, כדי שהרב יוכל להתפלל איתם, אבל הרב סימן לי לשבת. היה רגע שהם עצרו וחיכו שאצא. הבנתי שעלי ללכת ופניתי החוצה. התקדמתי מספר צעדים וראיתי פתאום את הרב הולך מאחורי... ´היית באמצע המשפט´, אמר לי. כששמעתי את זה פרצתי בבכי כמו של ילדה בת 3... מי אני שהרב יקום בשבילי וילך אחרי?!

הרב המתין בסבלנות עד שארגע מהבכי והקשיב לי. סיפרתי לו הכל - על ניסיון ההתאבדות, על הניתוחים, התאונות, הירידות ברוחניות ובגשמיות... הרב ייעץ לי להכנס למדרשה בדחיפות. ´זה יענה לך על כל השאלות´, אמר בפשטות.

העצה הזו, עם כל הפשטות שבה, נתנה לי המון כוח. כנראה הרב הרגיש את מה שכבר ידעתי – אם לא אעשה את הצעד הזה עכשיו – לא אעשה אותו בכלל".

* * *

ארבעה חודשים לאחר אותה שיחה בסמינר, חגית מצאה את עצמה מעטרת את ספסלי מדרשת "עטרת" בשכונת רמת שלמה בירושלים. היא חוותה שם שמונה חודשי התעלות רוחנית ומילוי מצברים נפשיים, אך היצר לא נח לו לרגע וארב לה גם שם. לאחר לבטים רבים היא שבה הביתה והסתגרה בו במשך שלושה חודשים. היא חשבה על תהליכי החיים שהובילוה עד הלום, על חזרה לירושלים, או אולי אף תחילת פרק חדש בחיים הכולל השכרת דירה בשותפות עם אחותה, אך ה´ רצה אחרת.

"פתאום קיבלתי המון טלפונים ושליחים טובים, שכולם נשאו על גבם את אותו שלט - לחזור למדרשה!".

היא קשרה קשר אמיץ עם כרמלה, פעילת מדרשת "לב לאחים", ויצאה לסבב מדרשות בתקווה למצוא את זו שתדבר אל ליבה. היא אכן נשארה באחת המדרשות למשך מספר שבועות, אך לא ממש הרגישה בבית. "שניה לפני שברחתי שוב למקום אחר, יצאתי שוב, בהשפעת שליחים טובים, לסמינר ערכים במלון ´כינר´. בסמינר סידרו לי את הראש והזכירו לי מה הקו הנכון שעלי להיצמד אליו. לאחר הסמינר החלטתי סופית לחזור ל"עטרת". דיברתי עם הרב של המדרשה וביקשתי לחזור".

* * *

היום, חגית בנימיני, שבימים אלו מלאו לה 28, מחוזקת יותר מאי פעם. גם כשהיא בוכה בקברי צדיקים, או אף במהלך הראיון – אלו הן דמעות אחרות. דמעות של שמחה, של חזרה הביתה. דמעות שכל יהודי צריך להוריד.

היא לומדת לאהוב את עצמה ולשמוח בעצם היותה בת מלך, ומתבקשת על ידי ארגונים שונים למסור את סיפורה האישי ולחזק בנות שאולי נמצאות במצב דומה לשלה.

* * *

פרסומת

הראיון מגיע לסיומו. לא נותרו מילים או שאלות לשאול לאחר סיפור מטלטל שכזה. רק דבר אחד אני מרשה לעצמי לתהות בקול...

עברת דברים לא קלים. איך את בכל זאת מצליחה להביט על המשך החיים באופטימיות?

"אין ליהודי מושג של ייאוש", היא ממהרת להסביר את המשפט שהפך שגור על לשוננו, אך הפעם מקבל עומק מיוחד. "בן אדם יכול להשתנות. נאמר בתהילים: ´הבוטח בה´, חסד יסובבנו´. לא החסיד, לא החרדי, לא הדתי–לאומי, אלא הבוטח! גם הרשע, אם הוא בוטח בה´ - ה´ עושה איתו חסד.

יש מישהו גדול בשמים שמחכה לנו. ואני, עם מה באתי לבורא עולם? עם ניצוץ של תקווה, שום דבר כבר לא היה לי בידיים. באתי אליו בשיא האפסיות שלי. לא לחינם ה´ אמר ´פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם´. מה פתחתי? סה"כ אמרתי משפט והבעתי זעקה שיציל אותי. הוא עשה את כל השאר.

לא משנה מה יגידו אנשים. אפשר אחרת! אני הדוגמא החיה לכך. יש אופטימי יותר מזה?".

להזמנת הרצאות עם הסיפור האישי: bny_@walla.com

 

אהבת את הכתבה?
רוצה לקרוא עוד?
הזן את כתובת המייל שלך כאן משמאל,
ומדי שבוע תקבל כתבות נוספות ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני שלך.
עלון השבת הפופולרי של הידברות מגדיל את תפוצתו.
מעוניינים להפיץ אותו באזור מגוריכם?
הקליקו כאן.

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך
אבודים בצרפת
אם ובתה בנופש בפריז, כספם נגנב והן נזקקות לאירוח. אך מה עושים כשהמארחים היהודים אינם חפצים לארח אותן מפני שאינן יהודיות, והם חוששים להיזכר בדברים ..
   
אל תדאגו, הקב"ה דואג
תזמון מדהים והתנהגות לא רגילה, מביאים לחיבור בין נותן למקבל באופן לא שגרתי לחלוטין. סיפור מדהים ולא יאומן, שמלמד, יותר מכל, כמה הקב"ה אוהב, דואג ..
   
שמר שבת וניצל מאסון המטוס המלזי
המלצה חמה של סוכן טיסות ללקוח שלא לקחת את הטיסה בשבת, מנעה ממנו לקחת חלק בטיסת האימה שאבדו עקבותיה. "אלוקים אדירים, אתה שמעת מה שקרה ..
   
פנים חדשות
למרות שהיתה לה עבודה קבועה וילדים בריאים, הדברים לא התנהלו למישרין. נילי הרגישה שאף אחד לא שומע אותה, גם לא בעלה שהתרחק ממנה ונאטם כלפיה. היא חשה ..
   
"אני יהודיה לכל דבר!"
במשך כל חייה היתה בטוחה ט´, ילידת מולדובה, שהיא יהודיה. רק אחרי שאביה נפטר, סיפר לה הרב שטיפל בסידורי הקבורה כי מאחר שאמה אינה יהודיה, גם היא ..
   
סיפור קצר: הפנצ´ר
שימעלה יצא לרחוב, הביט בשמים הנוזלים ואמר: "אבאלה שבשמים – תודה. אני מקבל את הביזיון באהבה, כל מה שאתה עושה זה בטח לא פנצ´ר. הכל ..
   
ה´, למה אתה לא עוזר לי?
אנו מסתכלים על החברים שלנו ורואים שהם כן מצליחים להתמיד בקלות בלימוד תורה, גדלו במשפחה מעולות, מצליחים להתרכז בשיעורים, ואותנו כאילו שכחו... למה?! מה ..
   
הניסיונות: אימונים לנשמה
המאורעות שעברו על יוסף הצדיק מלמדים אותנו כי דווקא מתוך מעלה רוחנית גבוהה שולחים מן השמים ניסיונות, הבאים לחזק ולבסס יסודות באדם
   
תפילת נשים על פרשת חיי שרה
אלוהיי, עזור לי ללמוד מאברהם אבינו להתגבר על כל הניסיונות - גם על המכשולים שלפני המצווה וגם על הניסיונות שאחריה. שלעולם לא אתהה ולא אתחרט על שום מעשה ..
   
ספר תורה בג´ונגל?!
עורך הדין החרדי משה אוסדיטשר לא העלה בדעתו שנסיעת עבודה סתמית לקוסטה ריקה תגלה בפניו סיפור מופלא על קהילה של גרי צדק בגונגל של קוסטה ריקה. אלא שדבר ..
   
"התפללנו ובלענו מים"
יום השיט של עדן עוז ואורון חדד בכינרת הפך לשמונה שעות של אימת מוות. שלושה קילומטרים נגד הגלים והזרם הם חתרו, התפללו וזעקו, וזכו לנס שהשאיר את המשטרה ..
   
הכרעה בזמן לחימה
השכל והרגש הם שני הכוחות הדומיננטיים במערכת קבלת ההחלטות שלנו. למי מהם משפט הבכורה? מדוע באמת לא הדריכה אותנו התורה מה לעשות במצב שבו יוצאים למלחמה ..
   
"הנאות העולם הן כמו ..
יהודה ברקן, המוכר לרבים כאחד השחקנים הישראלים המוכשרים, גילה את ההנאה הגדולה ביותר דווקא בלימוד התורה
   
לישון עם ערוץ הידברות
לעדי דמתי, מאמנת אישית להצלחה, החיים דווקא האירו פנים, ומתוך התבוננות תמימה במסלול חייה, נולד בתוכה הצורך הגדול לומר תודה... היתה חסרה לה רק הכתובת, ..
   
על ילד יהודי והשגחה פרטית
הרב משה גרילק היה בן שבע בלבד כאשר הגיעו הנאצים לארצו. בהשגחה פרטית הוא הצליח לחצות את גבול צרפת-שוויץ יחד עם אחותו הקטנה, ובכך ניצלו חייהם. ראיון ..
   
תגיות: סיפורים אישיים, השגחה פרטית, ניסיונות,
חזור לרשימה  |  שלח לחבר  |  הדפס  |  שליחת תגובה
נתקבלו 0 תגובות

מאמרים מומלצים

סרטים מומלצים

שאלות מומלצות
מדורים
המגזין
אקטואליה
חרדים
פורים
תורה ומדע
סיפורים אישיים
שבת
מוזיקה יהודית
אמונה וביטחון
חינוך | משפחה
בריאות ותזונה
פיתוח האישיות
נשים
קבלה | רוחניות
הצופן התנכי
פרשת השבוע
מתכונים
חגים ומועדים
עם סגולה
Judaism | Torah

 
ניו לוג'יק הקמת אתרים חברה לבניית אתרים
Video Streaming | שידורי וידאו באינטרנט