בהיותה בת 16 בלבד עברה רויטל לוי-גלעד חוויה לא שגרתית של יציאת נשמה מן הגוף. היא כבר ראתה עצמה מלמעלה, רק שלדבריה, משמיים בישרו לה שטרם הגיע זמנה למות וכי עליה לחזור לעולם הזה. כשחזרה לעצמה המשיכה רויטל הלאה בחייה, כאילו דבר לא קרה, והמקרה כמעט נשכח מלבה.

לוי-גלעד, 41, אם לשלושה ילדים ונשואה בשנית ליניב לוי מזה כשבעה חודשים, מתגוררת כיום בהרצליה. הוריה חינכו אותה על ברכי המסורת, אך היא, כפר סבאית במקור, עזבה את הדת כשהגיעה לצבא, והתחתנה עם בחור חילוני.

לפני כ-13 שנה, בהיותה בת 27, כבר נשואה ואם לילדים, עברה רויטל חוויה נוספת של מוות קליני, תוך כדי שינה. הפעם היא לא יכלה להתעלם מהמקרה ששינה את חייה מן הקצה אל הקצה.

"זה קרה בלילה", משחזרת רויטל. "ישנתי עם בעלי ושני ילדיי לצידי - תינוק בן שנה והשני בן שנה ותשעה חודשים. באמצע השינה הרגשתי שאני יוצאת מהגוף שלי. אדם שלא חווה את זה לא יוכל להבין זאת. ראיתי את עצמי מלמעלה, ואת בעלי ואת ילדיי ישנים. לא הספקתי לעשות כלום, ופשוט נכנסתי לתוך מנהרה של אור, שבה נכנסתי למערבולת של אור מופלא וסוחף - אור שלא דומה לשום דבר בעולם הזה. זה היה אור עוטף ברחמים ואהבה. יש שם הרבה שלווה, אין תחושת פאניקה ולחץ. הגוף שלי היה מעורפל כמו תינוק ברחם.

"לפתע אותו אור דיבר אליי. הוא שאל אותי ברוגע: 'איך קוראים לך?'. ברגע ששמעתי את הקול - נבהלתי ולא הצלחתי לענות מרוב פחד. עברו כמה שניות, ושוב האור שאל אותי לשמי. עניתי, אך אני לא יודעת להסביר מאיפה קיבלתי את הכוחות. מיד כשעניתי מצאתי את עצמי בתוך אולם גדול עם אור מעומעם. בקצה הימני של האולם, מאחורי קיר, היה אור צהוב עדין ורך, ומשם הגיחו לפתע ההורים של סבי. שניהם נפטרו שנתיים לפני המקרה. היו שם עוד שני בני משפחה שלא זיהיתי אותם. כולם באו לקראתי בזרועות פתוחות ושמחה גדולה. היה נראה כאילו הם שרים".

מתי בדיוק הבנת שאת נמצאת בעולם האמת?

"כשהייתי במנהרת אור עדיין לא הבנתי שאני מתה. רק כשראיתי את בני משפחתי שנפטרו, נכנסתי לפאניקה עצומה כי הבנתי שעזבתי את עולם החיים ונכנסתי לעולם האמת. זה מכה בך. שם לא הצלחתי לגשת להורי סבי, הייתי נטועה במקום בכוח בלתי מוסבר. היה נראה כאילו לא הייתה רשות לאף אחד מהצדדים להתקדם".

הדבר כנראה לא התאפשר מכיוון שרויטל נקראה באותו רגע ממש לעמוד למשפט בפני בית דין של מעלה. בהמשך היא מספרת כי לא ניתן לתפוס בעולם הזה את אותם רגשות נוראיים של אימה ובושה שהרגישה נשמתה בעת המשפט. "מולי, במרחק של כעשרה מטרים, ישבו שלושה שופטים בעלי זקנים. ראו שהם רבנים, בני אדם לכל דבר. הם היו חמורי סבר. עוד לפני שהם פנו אליי התחלתי לבכות, מתוך הידיעה שאין לי לאן לברוח. פתאום אתה תופס את הראש ומרגיש עוצמות מטורפות של צער ובושה, שלא מרגישים בעולם החיים. הם שאלו אותי בכעס למה לא שמרתי שבת. התביישתי, לא עניתי. הרגשתי שזה לא ייגמר בטוב. הורי סבי נעלמו מעיניי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה התחילו לרוץ מולי שני סרטים על מעין שני מסכי וידיאו ענקיים: אחד בצד ימין היה סרט לא טוב, וכשהוא נגמר התחיל סרט בצד שמאל, שלא יצג טוב או רע אלא פשוט הראה בפניי שחזור של חיי. הסרט הזה רץ מהסוף להתחלה - מאותה תקופה עד לזמן שבו הייתי תינוקת.

"אחרי שהסרטים נגמרו התחננתי על חיי בפני השופטים. הם כעסו ושתקו. המשכתי לבכות ולהתחנן שיחזירו אותי לעולם החיים. הם שאלו אותי למה אני רוצה לחזור, ומה המטרה. ידעתי שהילד שלי, שסובל מאוטיזם, זקוק לי מאוד. שאלתי את השופטים בתחינה: 'מי יטפל בילדים שלי אם אמות?'. ברגע  שהזכרתי את בעלי וילדיי, הסבתי את פניי ופתאום יכולתי לראות אותם ישנים. אין גבול לנשמה , מיד ראיתי אותם בעיניים", נאנחת רויטל.

"אחרי שראיתי אותם, הרב שישב מולי בצד שמאל דיבר עם שני השופטים האחרים בשקט. היום אני יודעת שזה הסנגור. ראיתי את תנועות הידיים שלו ושמתי לב שהוא משתדל לדבר לטובתי. הוא שכנע אותם. השניים האחרים היו מאוד חמורי סבר. היה מאוד קשה לצאת מזה. הרב הסנגור שאל - אם הוא יחזיר אותי, האם אני מבטיחה לו שאחזור בתשובה. צרחתי: 'כן!'. השאלה נשאלה שלוש פעמים: 'האם את מבטיחה שתחזרי בתשובה?'. צעקתי בבכי ובתחינות: 'כן!'. מיד הרגשתי שהנשמה שלי נבלעת לתוך הגוף בחזרה דרך האף. חזרתי לגופי דרך הנחיריים. היום אני מבינה מה הפירוש:'וייפח באפיו נשמת חיים'". 

השעה 3:10 בלילה. רויטל מתעוררת בצעקות ובכי, ומספרת את הכל למי שהיה אז בעלה. "פקחתי את עיניי ומיד חזרתי למצבי הרגיל- בריאה וערה", היא אומרת. "צרחתי ואמרתי לבעלי שמתתי וחזרתי לחיים. מיד החלטתי שאני מקבלת על עצמי כיסוי ראש מלא ושמירת שבת כהלכתה".

"חשבונות שמים, מי יידע. אני לא יודעת, יכול להיות שדורשים ממני יותר כאימא לילד מיוחד שסובל ממוגבלות. אולי זה בגלל שעזבתי את הדת, אני באמת לא יודעת. גם בגיל 16 יצאתי מהגוף, זו לא הייתה הפעם הראשונה. בא מישהו ולקח אותי ביד למעלה לשמיים, למקום מרוחק. למטה היה נהר אדום, כולו אש, שבלט על הרקע השחור של הלילה. ואז הוא אמר לי: 'זה לא הזמן שלך, תחזרי למטה'. מכיוון שלא קישרתי את זה לחזרה בתשובה, בגיל 27 דרשו ממני שוב לתקן דרכיי. כנראה שבגיל 16, כשלא עמדתי בפני בית דין, עוד לא הבנתי את המסר".

באופן כללי, מהו ההבדל הגדול בין העולם הזה לעולם הבא? 

"כאן בעולם הזה אפשר ליצור זכויות בכל שנייה, אפילו במחשבה. המוות בעולם הזה הוא רק לידה לעולם אחר, ששם אין יכולת לתקן שום דבר. הצער והבושה הם הדברים היחידים שהאדם שחטא ירגיש שם. כבר אין גוף כדי לעשות מצוות ולשנות את המצב. נסתם עליך הגולל - ואין לך לאן לברוח. לי הייתה זכות לחזור לעולם הזה ולזכור את הפרטים כדי לתקן".

תהליך ההתחזקות של רויטל לא היה פשוט עבורה כלל ועיקר. "בזמן החזרה שלי בתשובה חייתי עם בעל חילוני", היא מספרת. "לאחר מספר חודשים היה נראה שזה בלתי אפשרי לעמוד בכל חוקי התורה כהלכתה. הוא ניסה לשתף פעולה, אבל זה לא בא מתוך רצון פנימי שלו. ניסיתי ככל יכולתי להביא את הבית למצב של שבת כהלכתה, אבל לאט לאט הרגשתי שהיכולת הזו נשמטת לי מתחת לידיים.

"לימים התגרשתי, לא בהכרח מהסיבה הדתית. קניתי דירה וגרתי בה לבדי עם שלושת ילדיי. יום אחד הקיש על דלתי אברך צעיר לבוש שחורים שבא להתרים. כששאלתי אותו בחיוך: 'מטעם מי הגעת?', הוא ענה לי: 'הרב שלח אותי אלייך'. הוא לא הרבה לדבר, היה בחור ביישן וצנוע, אבל הוא חזר על המשפט הזה שלוש פעמים. וכששאלתי אותו 'מי הרב שלך?' הוא הראה לי תמונה".              

כשחזו עיני רויטל את דמות הרב בתמונה - פנייה החווירו. היו אלה פנים שהיא זכרה היטב. "התמונה של הרב החזירה אותי אחורה לבית דין של מעלה", היא מספרת בהתרגשות. "זו הייתה דמותו של הרב הסנגור שהבטחתי לו לחזור בתשובה. הזדעזעתי כולי, ומיד נתתי לו תיאור מדויק של צורת הדיבור ואת תנועות הגוף של הרב שלו". לאחר אותו אירוע מצמרר גמלה ההחלטה בלבה של רויטל לחזור בתשובה - הפעם עד הסוף. "החיבור שלי לקב"ה היה כל כך חזק, עד שהרגשתי שאני מדברת איתו כמו אל אב. כלום לא עניין אותי חוץ מאבא, ובתפילות שלי ביקשתי להתחתן עם בחור חרדי. מספר חודשים מועט לאחר מכן זיכה אותי הקב"ה לפגוש את בחיר ליבי - בחור ירא שמים - ולהתחתן עימו".

במשך עשר שנים שמרה רויטל על שתיקה. היא לא סיפרה על כך לאיש מלבד משפחתה, בגלל תחושת הבושה. מה שחיזק בקרב בני המשפחה את האמונה בדבר אמיתות סיפורה הייתה העובדה שרויטל החלה לחזות מראש אסונות שקרו בפועל לבני משפחתה זמן מה לאחר מכן. כך למשל הראו לה שלוש פעמים מראש כיצד סבה עובר תאונת דרכים. ואכן, כמה שבועות מאוחר יותר עבר סביה תאונה - האוטו נמחץ כליל אך הוא יצא ללא שריטה, לדבריה, היא הגיעה לבית החולים עוד לפני סביה, כי ידעה מראש על שעתיד להתרחש. אך ככל שעבר הזמן - היוותה עבורה יכולת חיזוי זו עול נפשי כבד מנשוא. לאחר שהתפללה כי ייטלו ממנה את אותה יכולת - נפסקה התופעה.

"אני יודעת ומאמינה לגמרי במציאות הבורא", מסכמת רויטל. "ה' מוכיח את מי שהוא אוהב, ואותי הוא דן לכף זכות. היום אני מבינה שכל עוד נשמה באפי - יש באפשרותי לתקן. לצערי, אני רואה איך אנשים 'ישנים בעמידה' בלי להבין את משמעות החיים שניתנו לנו במתנה, וזה הורג אותי".

מסע ארוך עבר על רויטל, מסע ממנו הסיקה מספר מסקנות חיוניות לחיים. "הרמב"ם פותח את משנה תורה לרמב"ם, בחלק מדע ואהבה, במילים: 'יסוד היסודות ועמוד כל החוכמות, לידע שיש מצוי ראשון וממציא לכל הנמצאים'. היום אני כבר יודעת. להגיע לדרגת ידיעה זה מאוד קשה. רוב האנשים חיים בדרגת אמונה. אז למה צריך שיקרה לאחרים מה שקרה לי? הרי אומרים: 'מכל מלמדי השכלתי'. אל תחכה שיקרה לך, תעבוד על עצמך כמה שיותר מהר. כולם יודעים שיש יום אחרון אבל לא נלחצים מכך. רק מי שעבר את מה שעברתי - נלחץ. צריך לזכור שתמיד רואים אותך, שתמיד מצלמים אותך. בסופו של דבר יראו לך את הסרט ולא תוכל לעשות כלום".

מאז שאזרה אומץ לשתף אחרים במסעה, עורכת רויטל הרצאות בביתה לכל המעוניינים להתחזק. כך גם עשתה במקום מגוריה הקודם, בזמן שעבדה עם קשישים. "במקום לקרוא להם עיתון, סיפרתי את הסיפור האישי שלי", היא אומרת בחיוך.